על טיול ברכבת בתל אביב, חיזבאללה, והחטופים שלנו

הייתי צריכה להגיע לתל אביב למשימה מסוימת. ובימים שהדרום שרוף ובצפון מתחוללת מלחמה וחצי ממנו נסגר לתנועה ולביקורים, תל אביב היא ממש טיול.  ואחרי שחזרתי אני יכולה לומר שגם קצת טרלול. במה דברים אמורים? בתור ישראלית שמעתי הרבה על הדנקל התלאביבי, הרכבת התחתית החדשה שנחנכה בקיץ שעבר, ויצא לי לחנוך אותה אישית עכשיו.

אלא שההיגיון לא מובן לי. לא יכולתם מתכננים חשובים לתכנן אותה נושקת למנהרה של הרכבת הבינעירונית? למה צריך לצאת מהמנהרה של הרכבת שהביאה אותי מאשדוד לתל אביב, אל החום הנורא בחוץ, כשבמרחק של עוד יום עבודת חפירה יכולתם לחבר את המנהרות ולחסוך לאנשים לעשות את הדרך הזו של חמש דקות בין מנהרה למנהרה, חשופים למזג האוויר. ניסיתם לחסוך על חשבון התושבים או יותר גרוע, לא חשבתם עליהם. טיפשי לדעתי, כי גם אם היתה מחשבה והיה היגיון מאחורי זה יכולתם לחשוב עוד טיפה ולעשות את זה מושלם.

אז עליתי ממנהרה של רכבת ישראל והלכתי במיליון מעלות בצל אל המנהרה של הדנקל, וירדתי אל מעמקי האדמה והרגיש לי כמו חוויה של חוצלארץ עם הרכבות התחתיות של הערים הגדולות והמדרגות הנעות האררוככווותתת, והמתנתי לבוא הרכבת שהגיעה די מהר, אבל בינתיים לא מצאתי שום ספסל לשבת עליו להמתנה. כלום. רק ריצפה. ואם מגיע מישהו נכה? ואם מישהו עייף? ואם מישהו זקן? בתחנת ארלוזורוב אי אפשר לשבת. בתל אביב גרים רק צעירים בריאים ורעננים?

הרכבת נקיה ונוחה ואפילו לא היתה עמוסה, אפשר לומר כמעט ריקה, למרות שנועדה להיות מלאה. התל אביבים ביום בו נסעתי הצביעו ברגלים ובמכוניות שלהם, כי הם לא השתמשו בשרותי הרכבת  והכבישים כן היו עמוסים. הנסיעה עצמה היתה מהירה וחלקה, אבל רובה תחת הקרקע, כלומר משעממת במיוחד, כשהנוף היחיד הוא השתקפותי שלי בחלון ממול.

הגעתי לאן שהגעתי, סידרתי מה שסידרתי ויצאתי בחזרה אל אשדוד. בדרך החלטתי לנצל את הכרטיס היומי ולעשות תחנה נוספת בקניון עזריאלי. הבטחתי לעצמי לא לבזבז כסף, ואין לי מושג איך קרה שיצאתי ממנו עם תיק חדש… בעצם יש לי קצת מושג, אני צריכה תיק תואם לבגד החדש, ולא יכולתי להתאפק מול התיק שהתאים בדיוק למידותיו של המחשב והיה בצבע שאני הכי אוהבת וגם סתם היה יפה מעור רך כזה… אז איכשהו יצא שבתחילה רק מדדתי, ואחר כך הכנסתי את המחשב לראות אם הוא נכנס טוב, והכל כל כך הסתדר, שהתבקש להוציא גם את כרטיס האשראי…

אחר כך עליתי על הרכבת לאשדוד.. לפני שנים עבדתי באזור, ומסלול הרכבת והרציפים ברור ונהיר לי לגמרי, כך שממש כמעט באופן אוטומטי ירדתי היישר אל רציף שלוש, הרציף שממנו עוברות הרכבות לדרום, ידעתי אפילו את השעה הנכונה, ואכן הגיעה הרכבת, ועליתי. התיישבתי, נימנמתי לי והתעוררתי כדי לוודא שעוד לא הגענו. אני מסתכלת על השלט שמודיע לאן הרכבת נוסעת, כדי לראות מה התחנה הבאה ואני רואה את הכיתוב 'רעננה מערב'.

רעננה????!!! עליתי על רכבת לאשדוד! איך אני מגיעה לרעננה? הלב שלי פשוט קפץ ממקומו. כשאומרים נשימתי נעתקה מתכוונים כנראה למה שהרגשתי, אני בוהה בשלט, איך הגעתי לרכבת שדוהרת צפונה כשאני צריכה את הכיוון ההפוך? החליפו רציפים ברכבת? לא, אני בטוחה שראיתי את השילוט כשהרכבת הגיעה, והיה כתוב אשקלון, שזו הרכבת שאני צריכה. אז מה קורה כאן? השילוט מתחלף וכתוב בו במפורש 'רכבת לרעננה מערב'. כלומר הרכבת נוסעת לרעננה מערב!  אצטרך לרדת בתחנה הקרובה, לחכות לרכבת לדרום, ולנסוע את כל הדרך חזרה…

ואז, תוך שאני מבינה שאני מפסידה את השעות הבאות, אני מעיפה מבט בחלון ורואה את פארק עד הלום, כלומר נכנסנו לאשדוד. התקלה לא היתה אצלי אלא ברכבת… הסדרתי את נשימתי והתארגנתי לירידה.

אז טיול ממש לא היה, מה כן? תיק חדש והבנה, שכשחיזבאלללה מאיים לשלוח טילים לתל אביב אז בשונה מאשדוד שגם אותה הוא מבטיח לא לשכוח, לפחות לתל אביבים יש אחלה מקלט בעומק של כמה קומות בתוך האדמה, מה שלאשדודים אין, רק חבל שהשירותים במקום לא ממש מזמינים… כך שלא בטוח שיחזיקו מעמד שם במנהרה מתחת לאדמה… 

וכשאני כותבת את  המילים הללו אני מרגישה שכולי צמרמורת. אם מנהרה חדשה, מאווררת, רחבת ידיים ואפילו נקיה (להוציא את השירותים…) לא מרגישה נעים לשהייה, מה קורה עם החטופים שלנו, שנמצאים במנהרות חסרות מיזוג ותנאים מינימליים, ובלי קשר עם המשפחה, רחוק מהבית ובחוסר ודאות ואין אונים נורא…

ואין לי מושג איך התחלתי בטיול תל אביבי ומצאתי את עצמי חושבת על החטופים. כי כן, מה לעשות, בצוק העיתים, הכאב מלווה אותנו כי הם עדיין  שם והם בליבנו כל הזמן, וכל דבר נוגע בהם עד שיחזרו. הלוואי בשלום ובבריאות ומהר.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il

…