בית שקט. וילונות ארוכים. התריסים מוגפים. ביניהם חודר מעט אור של בוקר.
אסתר מחכה לנו, אישה מרשימה בת קרוב למאה! לידה המטפלת, כולה חיוך. בנה של אסתר, גבוה ותופס נוכחות, מכניס אותנו פנימה. מציג אותנו בפני האם. מציע כיבוד. אחר כך חובש את כובעו ונרכן אליה.
’’אני הולך עכשיו, אמא’’. מנענע בראשו לשלום. יוצא.
בשיחה הטלפונית המקדימה לראיון, אמר לי שלא יישאר איתנו בשעת העדות. ’’אמא צריכה את השטח פנוי,’’ הסביר לי. ’’היא לא פתוחה איתנו, הילדים. מעולם לא דיברה על השואה… לא סיפרה… רק עם הנכדים, התחילה קצת… לכן חשבתי לנסות, שאולי כדאי שתבואו אתם לראיון. איתכם, אולי היא תדבר… אבל אני, אני אלך. שלא אפריע לה. שתוכל להיפתח…’’
הוא כל כך רצה שהראיון יצא לפועל. ברגישות תיווך מול אמו ומולנו. דאג שיהיה בסדר. שיהיו כל התנאים, שאמא תרגיש נוח. עכשיו, השאיר את המקום פנוי מנוכחותו. שלא יכביד, שלא יפריע. שאמא תוכל, לראשונה בחייה, לדבר באמת. לספר סיפור שלם.
אסתר, לא הייתה מן הדברנים.
בקול מדוד, בלי צבע, ללא קולות או ברקים, מעבירה סיפור חיים סוער ודרמטי. משהו בסיפורה, באופן דיבורה, הפך את השקט מסביב לנוכחות נוספת בחדר. כאילו צעק השקט את עצם היותו. הוא לא היה רקע לסיפור; הוא לקח בו חלק דומיננטי.
במיקום הגאוגרפי, סיפורה התרחש על אדמת פולין המזרחית. המשמעות היא שכנערה, חוותה אסתר את כל האימה שבחיים באזור בו התרחש רצח ישיר- אימת בורות הירי- פעם ועוד פעם. היא חוותה את הפשיטה על הרחוב שלה. ובריחה. ומסתור, ותפיסה, ואובדן משפחה מדרגה ראשונה. הכל סיפרה במילים קצובות. בקולה השקט. רק במבט היה לה כל כך הרבה עומק, שטון הדיבור לא הסגיר כלל.
פעמיים הגענו, עדי הצלמת ואני.
פעמיים ישבנו בסלון המואפל והקשבנו לקולה השקט, החרישי אפילו, לטון הרגוע כאילו בו סיפרה על בית גדול, הורים שאהבה. ומוות ואימת פתאום ואובדן. ומה עשתה אחר כך, כשאיש לא נשאר עבורה. ועל הבית היפה שהקימה כאן בארץ. ילדים טובים. כולם הולכים בדרך שאבא שלה זיכרונו לברכה שאף ורצה—
חמש שנים עברו מאז הראיון ההוא, אני לא שכחתי אותה. ולא אשכח את משפט הפרידה שלה בסוף, בקולה השקט, המדוד:
"את יודעת… אף אחד, לא עניין אותו לשמוע מה עברנו… הילדים שלי, זה לא עניין אותם… אף פעם לא שאלו— לא רצו לדעת—-
—-!!!!!!!!
…ואמרנו שלום. עדי, ציוד הצילום שלה מקופל יפה, ואני. יצאנו מן הבית.
ולא סיפרתי לאסתר על השיחה עם הבן. הבן שאמר שמעולם לא סיפרה לו דבר. הבן שהאמין שלא תדבר לצידו. אני לא הפרתי את מטען השקט שנכח בבית הזה עוד טרם לידתו ועד היום.
מסך השתיקה, זה משהו שרבים מבני הדור השני יודעים למשש. הוא קיים, הוא הולך שלוב זרוע עם הטראומה. ככל שחוויית הניצול תהא יותר בלתי מתקבלת על הדעת, הוא מעמיק יותר.
למה לא אמרתי לה שהבן רצה תמיד לשמוע? למה לא סיפרתי לבן, מה אמרה לי אמא שלו??
האמת , אני אינני יודעת.
אבל השתיקה הזו, בת עשרות השנים, לא חסרה הבהרת-אגב מצדי כדי שתסתיים. היא כבדה מזה. עמוקה מזה.
אולי יבוא יום, וישבו לראיין את בני הדור השני.
הם היו ילדים שגדלו לתוך החור השחור הזה של הריק, של האין, של חלל שנפער, ילדים שבלי לדעת פסיכולוגיה ופילוסופיה חיו את הכאב השותק הזה ופעמים רבות כל כך התאימו את עצמם אליו. ידעו איך ללכת בלי לראות את הבור הזה ובלא להתנגש בו, לא ליפול לתוכו לעולם, גם לא בטעות.
’’אני אלך’’, אמר לי הבן. ’’אמא לא יכולה לדבר כשאני לידה’’…
ואולי גם לו, עם משא השנים, לא היתה היכולת הנפשית להיות שם כאשר תדבר סוף סוף, היום; אולי לא יכול היה גם מסיבותיו שלו להיות איתנו לאחר שנים של מרחק רגשי, של ’תעלת הגנה’ שהפרידה בינו לבינה, לאחר שנים של מסר שותק מצידה של- "עצור… גבול לפניך"…?
בבית הזה נגעתי בקו התפר של הסוד.
הסוד נשמר כדי להגן על הילדים.
הסוד נשמר כדי להגן על אבא ואמא, שבחרו להלך לצד הטראומה בלא לגעת בה ממש.
הסוד, הוא נשאר על מקומו. השתיקה התקבעה. הם לא יכולים היו כבר לדבר עליו עם הילדים. פעמים רבות רק הדור השלישי שנכנס למעגל, הצליח בתהליך הדרגתי למוסס את המחסום. הנכדים הגיעו מדור אחר, ישיר יותר, גם מקבל יותר; הם העזו יותר לשאול, הם חששו מן הסיטואציה פחות. מרחק השנים עשה גם הוא את שלו; הטאבו, לא היה כבר הרמטי כל כך.
ואולי הביא השינוי גם עלבון שקט. אמא מדברת עם הילד שלי, אבל לי, היא לא מספרת.
מאיפה תדע היא, מה שאל הוא בליבו על סיפור חייה כל השנים.
’’הבן שלי, אף פעם לא שאל’’….היא אמרה לי. הוא רצה כל כך להקל. לא לצער אותה. אבל הוא לא חשב שאולי, פעם אחת, היתה רוצה לשמוע ממנו שהוא רוצה לדעת, גם אם הרחיקה אותו מן הנושא, גם אם חינכה אותו לדעת בכל מאודו שלמקום הזה, לעולם, אסור לו, לילד טוב, להיכנס…
אבל הבן הזה אירגן לה ראיון מצולם עם יד ושם, אצלה בבית. והיא הסכימה, בשתיקה; ומבלי לדבר עמו ישירות, בחרה להתיישב מול המצלמה, ולספר.
ולילדים האלה, בני הדור השני, האוהבים בשתיקה, חיכתה עדות מצולמת. היא כוונה אליהם. היא סופרה בשבילם. היא נשלחה אליהם באהבה, מאמא.
ואחרי המילים – נעים להכיר : )
במסגרת תפקידי כמראיינת, אני מגיעה בליווי צלמת לביתם של ניצולי שואה,
אני מירי קרון, מראיינת ניצולי שואה, מדריכת קבוצות במוזיאון מטעם יד ושם, ומרצה לקהל הרחב.
שם אנו יושבים לגביית עדות מצולמת.
העדות איננה סיפור בחלל ריק, היא סיפור שמכוון אל המראיין – השומע.
מטרת הריאיון היא לתעד, כל עוד ניתן, את סיפורם האישי מכלי ראשון.
בסיום העדות אנו משאירים עותק מצולם עבור המרואיין ובני משפחתו.
עבורי באופן האישי, זמן העדות הוא מפגש – ביני, כדור שלישי לניצולי שואה, ובין ניצולים בני הדור הראשון, ולעיתים עם ילדיהם, בני הדור השני.
מי שמכיר, יודע. המגע הזה מוציא לאור, בנוסף לקורות חייהם בתקופת השואה, סיפור אנושי גדול ונוגע.
ועל מה שקורה במפגש בינינו, אני אספר עוד בטורים הבאים.
ואם יש בסביבתם מי שעוד יכול לספר… צרו קשר לתיאום מסירת עדות:
026443888
16 Responses
אני קוראת ובוכה כי זה מעלה בי מיד הקשר לחטופים שחזרו רק לפני שבוע וחצי,
אחד מהם אמר לאמא שלו שיש דברים שהוא עבר בתקופה שהיה חטוף ולא יוכל לספר אי פעם.
שושי יקרה,
כמה נכון…
החיבור שאת עושה בין חטופים שחזרו משבי מתמשך, לניצולי שואה שעברו חוויות דיכוי והתעללות מתמשכות כמו למשל כליאה במחנות ריכוז, עולה ומתבקש. גם החוויות עליהן הן אינם מספרים לנו, לא עולות לשטח כי הן קשות בכל קנה מידה, פעמים רבות כוללות, בנוסף לחשיפה למצבים טראומטיים קיצוניים מאד, גם דיכוי והשפלה שעלולים לפגוע באופן קשה בדימוי העצמי ומכאן חוסר היכולת לדבר על זה.
בנוסף, בכל הנושא הזה, של סיפור טראומה בסדר גודל כזה ישנו גם הצד של השומע- שפעמים רבות לא יכול להכיל זה, אינו עומד בנטל ומסוגל לשדר דחייה אל האדם המספר.
וואוו מרגש ומרתק במיוחד!
מרתק! תודה מירי!
מצמרר! כל כך נכון
אבל אני חושבת שהשתיקה עשתה עבודה טובה לאורך השנים
היא נוצרה ממנגנון הגנה, וככזאת-היא הגנה!
צריך לבדוק את זה, אבל נראה לי שבני הדור השני שגדלו לאורך כל הילדות בצל אמירות כמו:
בשואה היו שמחים עם זה… אחרי מה שעברנו…. וכיוצ"ב
נשאו איתם צלקות קשות יותר.
מעניין לשמוע מה את אומרת על זה?
לאה יקרה!
תודה רבה על תגובתך! אפשר לומר שפתחת נושא רחב מאד!
קודם כל, האם יכול להיות שראית בדברים שכתבתי שיפוטיות או הבעת דעה מצידי? כי אם כן, חשוב לי לומר שלא באתי להביע דעה ואין לי כל עמדה בעניין(כמובן גם לא כל זכות לכך) הטור הזה בא לתאר חווייה אישית בלבד, מתוך מקום מלא כבוד אמיתי לניצולי השואה ולילדיהם, בני הדור השני. חשוב לי שמי שיקרא את הטור והתגובות שלי ידע באופן ברור שאין בו הבעת דעה כלל. לא היתה דרך טובה יותר או פחות עבור ניצולי שואה להתמודדות עם עברם תוך שהם בונים את ביתם במדינה חדשה ומנטליות אחרת, ללא גב משפחתי ובדרך כלל ללא כל תמיכה סוציאלית ונפשית, כשהם מתמודדים עם זיכרון טראומטי מתמשך, תופעות חזקות של פוסט טראומה ופוסט טראומה מורכבת, פלאשבקים חוזרים מהעבר הקרוב בסיוטי לילה ובימים, ואובדן עצום; ללא ספק, הם עשו את הלא ייאמן לבדם ובנו את חייהם לפי כוחות הנפש, אופיים הבסיסי ונסיבות חייהם, באופן הטוב ביותר שיכלו עם הכוחות והמשאבים שהיו בידם.
השתיקה הזו היא כמובן הגנה. הגנה על כוחות הנפש מפני זיכרון טראומטי מתמשך. מן הצד השני, אין לנו מושג כמה שנים חיכו ניצולי שואה רבים לרגע הזה, בו יימצא אדם אחד ויחיד(במשפחה, בחברה, פסיכולוג וכו') שיוכלו לבטוח בו ולספר לו את סיפורם. מדובר בצורך נפשי עצום- שהשתיקה וההסתגרות שבאו להגן, בעצם לא איפשרו לעשות. (כמובן ישנם רבים שלא יסכימו לדבר לעולם!! ופגשתי גם בהם).
הזכרת את בני הדור השני שגדלו בצל אמירות כמו "בשואה היו שמחים עם זה" וכו'…
את מציבה אמירות כאלה בניגוד לניצולי השואה ששתקו, אם הבנתי נכון?
אך אמירות כאלה אינן דיבור, עדיין… הן שבלונות, הבזקים כאלה של זכרון מר מהעבר, או סוג של מסקנה סובייקטיבית שמתבססת על ניסיון למוד סבל מאותן השנים… ולפעמים, הן חלק מאותה שתיקה גדולה…
לא, לא ראיתי בזה שיפוטיות, בכלל לא! העמדת יפה את נושא השתיקה/דחיה/התעניינות/פחד מדריכה על פצעים/חוסר יכולת להכיל טראומות/חוסר יכולת לחזור לטראומות. זה מזכיר לי שיש מצבים שמה שתגידי-יהיה גרוע, כמו לדוג' בלידת ילד פגוע ה"י. תשתתפי כמה זה קשה-עיבית את הקושי, תקלילי-את מכחישה, לא מזדהה. דיבורי אמונה-שכוייח… שד' לא ינסה אותך! פתחת את הנושא- אין משהו אחר לדבר עליו? התעלמת-אוי ואבוי…. בקיצור, יש מקומות שאין מה לומר. יש יחידי סגולה עם טאקט ברמה של רוח הקודש שיודעים באמת מה להגיד ואיך.
מזדהה לחלוטין:)
תודה על המשוב והמילים שלך- בכל התגובות!
אבל בלי קשר הכתיבה חזקה ונוגעת כל כך, מעלה אור על הנושא האפלולי והקודר הזה!!!!
תודה מירי, תודה שבי, על תוכן מענין וברמה גבוהה כל כך
אלו בדיוק התכנים שאני אוהבת לקרוא 🙂
מירי, הפוסט הזה ילך איתי הרבה אחרי שאסגור את הכרטיסיה .
מחכה לבאים…
תודה, שירה!
שימחת אותי:)
כמה מרתק!!
וכ"כ עצוב..
בתור נכדה לסבתא ניצולת שואה, שלא זכיתי להכיר… שאמא שלי (ביתה) לא יודעת כלום על העבר של אמא שלה – ניצולת השואה…
ועכשיו אני כאן.. לא יכולה לשאול מאומה.. את הקבר איני יכולה עוד לשאול… וסבתי כבר בעולם שכולו טוב..
והכי נורא שאמי אפילו אנה יודעת איך קוראים לסבא וסבתא שלו (ההורים של אימה).. כי הם לא דיברו לא שאלו..
ואני כ"'כ רוצה לדעת וזה פשוט לא מתאפשר:(
אכן לא פשוט בכלל!! וגם מוכר…
אבל חשוב לי לומר לך שאני יודעת על ניצולי שואה שתיעדו את סיפור חייהם ולא שיתפו בזמנו את הילדים, יתכן שעשו זאת ממש כשהיו צעירים, ישנם מאגרי עדויות כאלה בארץ ובחו"ל. לא תמיד המשפחה יודעת ע"כ שישנו תיעוד. בנוסף, ניתן להתחקות אחר תיעודים מאזור המוצא של הניצול, לפעמים ישנם דברים מעניינים… כולל מסמכים מדוייקים עם תאריכים ושמות. בעולמנו העמוס, קשה למצוא את הזמן לתחקירים כאלה, אבל אם יעניין אותך ויהיה לך הזמן להקדיש את יכולה לפנות ליד ושם למשל. ישנם שם אנשים שעוזרים בזה(ממליצה להגיע פיזית.) אם תרצי הכוונה מדוייקת יותר אעזור לך בשמחה, את יכולה לכתוב לי למייל mirikron1112@gmail.com
וואו מירי,
מרתק ומרגש במיוחד! הכתיבה שלך מדהימה! ממש ממש נוגעת…
תודה רבה לך,
אני מחכה מאוד לטורים הבאים!!
מרגש ועוצמתי, נוגע ללב ומיוחד, כמו שאת!
אני, כרונולוגית, דור שלישי,
אבל מכיון שסבתי התאלמנה עוד לפני שהתחילה לחתן את הילדים שלה,
ואני, הנכדה הבכורה, הייתי ישנה אצלה מלפני גיל 5, ועד שהתחתנתי, ההרגשה שלי היתה תמיד של דור שני לשואה,
סבתי סיפרה הרבה, אבל כמו שאמרת, פלאשבקים, לא שמעתי סיפור רציף, בסדר כרונולוגי,
כל מיני דברים, חוויות, מאכלים, תאריכים היווו טריגר להיזכר במשהו שקרה,
או במלחמה עצמה, או לפני המלחמה,
היה הסיפור של האורז, והיה הסיפור של התפוחי אדמה, היה הסיפור של המרגרינה, וכן על זה הדרך,
והיו גם תאריכים, יום הקדיש הכללי, או תשעה באב – שהיו זמנים בהם אנשים היו עולים לשידור ברדיו (שהיה מקובל מאוד באותו הדור) והיו מספרים את סיפורם האישי, ואז בעיקבות זאת שמענו לפעמים סיפור מסוים, או חוויה נוספת שהשידור הזכיר,
אבל הכי מעניין, שהיו סיפורים שאני ידעתי בע"פ, והיו דברים שלא שמעתי מעולם, ואילו אמי ואחיותיה שמעו סיפורים אחרים וידעו פרטים אחרים מהביוגרפיה של ההורים שלהם, מעניין למה…
מצד שני לא זוכרת מחוויה אישית שלי, דיבור של "איך את לא אוכלת את זה – יהודים בשואה היו שמחים עם זה"
אבל כן שמעתי כמה פעמים בחיים את החוויה של שבת ערב פסח (ליל הסדר במוצ"ש) שסבתא סיפרה:
"מוישי (הבן שלה) חתך את החלה לחתיכות קטנות וזרק לשירותים, ואני עמדתי לידו ובכיתי"