הטלפון צלצל כשהיא הייתה בדרך לראיון.
אמבולנס הגיח בקול סירנה מחרישת אוזניים בזמן שהיא שלפה את הפלאפון מהתיק. 'אבא' היה על הצג.
"דיני,"
ייללת הצופר בלעה את המשך הדברים.
"אני לא יכולה לשמוע." היא קראה לתוך הטלפון.
משאית יצאה בנסיעה איטית מהרחוב הסמוך. האמבולנס נתקע מאחוריה, קול הסירנה ירד ועלה.
"אני אתקשר אליך עוד רגע, אבא." שוב היא אמרה בקול. מה יכול לגרום לאבא להתקשר עכשיו? בשעה הזו הוא מגיע כל יום לבית המרקחת. כנראה משהו בקשר לחתונה.
האמבולנס חתך לנתיב הנגדי ונעלם בצומת, קולו של הצופר התרחק במעלה רחוב עזרא.
היא עמדה לחייג, והופתעה לגלות שהשיחה לא נותקה. "אבא?"
"את יכולה לבוא עכשיו?" קולו היה עצור.
"מה???"
"לבוא אלינו."
"אתה בבית?"
"מה? כן."
"מה קרה?"
"את יכולה לבוא?"
אם קרה משהו, אמא הייתה זו שמתקשרת. הלב שלה נלפת. "קרה משהו לאמא?"
הוא נאנח. "את יכולה לבוא עכשיו?"
רגליה נעצרו. "מה קרה לאמא?"
"היא נחה עכשיו." קוצר רוח שהכירה מילא את קולו של אבא. "לכן אני מתקשר. את יכולה לבוא עכשיו?"
"אני יכולה. אני בדרך רק לראיון." המילים התבלבלו על שפתיה.
"זה חשוב." אבא לא שאל לאיזה ראיון.
שוב זינקה בה החרדה. "קרה משהו לאמא?"
"לא." הוא ענה אחרי רגע של שתיקה. "תבואי, נדבר בבית."
"בסדר, אבא." היא חיפשה את המילים. "זה בסדר אם אני אגיע מיד אחרי הריאיון? ייקח לי פחות משעה נראה לי." היא תיסע במונית מיד אחרי הריאיון.
"שעה זה יותר מדי זמן." בקולו היה צליל זר.
משהו קרה. משהו קרה. היא חשה את הלב שלה הולם בעוצמה כששאלה: "זה קשור לחתונה?"
"גם." אחרי רגע הוסיף. "יחיאל בכולל עכשיו?"
"כן."
שקט היה מעבר לקו.
"אבא?"
"יחיאל יודע על טובה?" שוב היה קולו עצור.
נמלים הלכו על זרועותיה. לפני ארבע עשרה שנה פחדה שאבא ישאל אותה את השאלה הזו. הוא לא שאל. לא אז ולא בכל השנים שחלפו. וגם אמא לא.
"כן." היא ענתה בקושי, משמעות השאלה מכה בה. משהו קרה, וזה קשור לטובה. יומיים לפני החתונה שאבא ואמא מתרגשים כל כך לקראתה.
"תגידי לו שיבוא."
הוא ניתק לפני שהספיקה לאסוף את מחשבותיה ולענות.
מכוניות נאספו לפני הרמזור, קבוצת בחורים יצאה מהישיבה הסמוכה.
"הגעת כבר?" יחיאל ענה מיד לטלפון.
"לא. אני בדרך."
"את לא מאחרת?"
"אבא שלי התקשר, הוא בקש שנבוא אליהם עכשיו."
"הוא בקש שמה?"
היא חזרה שוב.
"למה?"
"הוא אמר שזה משהו חשוב. קשור לטובה."
"לטובה?" קולו נדהם. "הוא רוצה לדבר איתי על טובה? מה קרה?"
"הוא לא הסביר כלום."
"אולי היא רוצה לחדש את הקשר לפני החתונה? אבל איך היא בכלל יודעת על החתונה?"
דיני מצמצה מול השמש. קולות שחשבה שכבר אינם קיימים בה, עלו כמו משום מקום. 'לא אכפת לך ממני! את חושבת רק על עצמך!' היא העבירה יד על מצחה בניסיון להרחיק את הקולות.
"משונה." שמעה את יחיאל אומר. אחרי רגע הוסיף. "תגידי לאבא שלך שנבוא מיד אחרי הריאיון."
"הוא רצה שנבוא מיד."
"הסברת לו שאת בדרך לראיון חשוב?"
"הסברתי, אבל הוא –" מבטה של דיני תעה על המדרכה הנגדית. "הוא לא היה פנוי לשמוע. אני חושבת. אולי קרה משהו."
"את לא יכולה להפסיד את הריאיון הזה. אני אתקשר ואסביר לו. תמשיכי בינתיים ללכת, שלא תאחרי."
שוב לאבא יש כאבי ראש חזקים. הדלת שלו סגורה ויש שם חושך כי גם האור מכאיב לו. אמא מזהירה את מוטי וישראל לשחק בשקט. מרוב שהיא דואגת לאבא היא לא יכולה לשמוע כלום, אז דיני לא מבקשת ממנה לצייר לה לשער של מחברת חנוכה. היא מציירת בעצמה סביבון. הוא לא יוצא טוב. הכי טוב אם טובה הייתה מציירת לה. למחברת של 'שלום כיתה א' היא הכינה לה שער הכי יפה. שני צבעים נופלים ודיני מרימה אותם מהר. נחום בוכה, אמא הולכת איתו למרפסת כדי שהרעש לא יפריע לאבא. הדלת של הבית נפתחת בבת אחת. טובה נכנסת, היא לובשת את החצאית שהיא לבשה קודם, החצאית שבגללה נהיו לאבא כאלה כאבי ראש.
הרמזור בצומת היה ירוק. דיני הדפה את המחשבות וחצתה בצעד מהיר. מה אבא חשב כל השנים האלה? שבעלה לא יודע כלום? אבא רצה שיחיאל לא ידע? ואמא?
הטלפון שלה צלצל, יחיאל.
"אבא שלך נשמע לא טוב." קולו היה מודאג. "אנחנו צריכים להגיע לשם מיד. איפה את נמצאת?"
הדופק שלה נעשה מהיר. "ברחוב נחמיה."
"חכי לי בתחנה, אני יוצא עכשיו ואעבור דרך שם."
