ושוב,
חושבת שכדאי,
מתבשרת שאולי,
לא נותנת לתקווה לעלות.
ושוב,
לוקחת נשימה עמוקה,
ומתלבשת,
מתאפרת,
מתארגנת,
נוסעת,
נפגשת,
מדברת,
ושוב,
חוזרת עם משב קל
של משהו שדומה לתקווה.
חושבת שאולי הפעם כן.
לא מעיזה לפתח צפיה
למודת אכזבות וכאב.
ושוב,
מתרסקת לקרקע,
חושקת שפתיים,
בולעת דמעות,
או דווקא נותנת להן לצאת
ושוב,
לא יודעת מה יהיה,
מתי יהיה,
אם יהיה
והימים החולפים
לא מביאים עימם כלום.
ושוב,
קמה בבוקר,
הכי לבד שיש,
אוספת את השברים,
מדביקה חיוך,
ממשיכה את החיים.
כאילו כרגיל.
ואף אחד לא יודע.
ואף אחד לא מבין.
ורק ד' איתך.
וואהו נתת את כל האמת.
שד‘ יתן לכם כח ושיעבור מהררר ובקלות
היטבת לתאר
לא קל בכלל
לפתוח את עצמך שוב ושוב ,
לקוות , להתאכזב ושוב…הגעתי כבר לייאוש ופשוט לא דיברתי..
בדיוק אז נפגשתי עם בעלי והוא כמעט הוריד כי אני שקטה מדי – נס שנתן לי צאנס…
מה שעזר לי היה משפט של חברה שאמרה לי (אחרי שביטלתי שידוך) מקווה שזוכרת בדיוק…
שכשנשמה יורדת לעולם נדבקים אליה נשמות.. ואלו נשמות שהיא נפגשת בהם…
וככל שנדבקו יותר חזק הקשר יותר חזק משהו כזה…
ולכן זה דרך שצריך לעבור ..
אז תדעי שכל אחד כזה מקרב אותך לאמיתי שלך – שידבק ולא יעזוב…
בתפילה שתמצאי את זיווגך האמיתי עוד היום ממש
ונזכה כולנו לגאולה השלימה
אמןןןןןןןןןן
נגעת בי ממש ,
היטבת לתאר את הכאב ואת התקווה החרישית כל פעם מחדש…………
יש לך כתיבה נקיה ויפה
מי יתן ותזכי בקרוב ממש להקים את ביתך בעז"ה
מתוך שמחה ובריאות!