הבוקר התחיל בדיוק כמו שאפשר לדמיין: צעקות, דמעות ותקלות בלתי צפויות. הילד האחד לא מצא את הילקוט, השני דרש סנדוויץ' אחר, והקטנה שפכה קקאו על החולצה החגיגית שלה. בין קליעת צמות לניסיון להרגיע ריב מתפתח, הצלחתי לשתות בקושי שלוק אחד מהקפה שלי, שנותר מיותם על השיש.
הסעות, הודעות למורות, חיבוקים אחרונים בדלת – איכשהו, כולם יצאו ליום הלימודים, ואני נשארתי בבית. המטבח, שעד לפני רגע היה שדה קרב, נהיה פתאום שקט. עמדתי שם לרגע, והרגשתי איך האדרנלין עוזב את הגוף, כמו בלון שמתפנה מאוויר.
אני מתיישבת על הספה עם הקפה החם שהכנתי מחדש. אולי הפעם אצליח לשתות אותו? אני עוצמת את העיניים… ובלי להתכוון, נשאבת למסע בזמן.
החלום שלי – מההתמודדות לשושלת
בעיניים עצומות, אני רואה את עצמי בעוד עשרות שנים אני עומדת באמצע אולם ענק, שלא נגמר. המקום מלא באור חם ורך, כזה שמלטף את הלב. סביבי אנשים בכל גיל: ילדים קטנים משחקים, צעירים צוחקים, מבוגרים משוחחים, קולות של שמחה ממלאים את החלל.
"מי כל האנשים האלו?" אני שואלת את עצמי.
ואז אני רואה אותם. הפנים מוכרות – ילדיי. רק שהם כבר לא ילדים. הם מבוגרים, הורים בעצמם. לצידם עומדים הנכדים שלי, ואחריהם הנינים. המקום מלא בהם – הם השרשרת שלי, הדורות שאני יצרתי.
מישהי ניגשת אליי, מחבקת אותי ואומרת: "אמא, כל זה בזכותך."
אני נושמת עמוק, והעיניים מתמלאות בדמעות. כל הרגעים הקשים, כל הבקרים שהרגישו כמו מאבק אינסופי, הפכו להיות שושלת מפוארת. אני מביטה סביבי ורואה את ההמשכיות, את מה שלא יכולתי לדמיין כשהייתי במרוץ החיים.
אני מסתכלת עליהם, והלב מתמלא עד גדותיו. אני נזכרת באמרה הישנה – 'כל ילד הוא עולם מלא',
ואני מבינה – כל הכאוס, כל הרגעים הקשים שבהם נדמה שהכול קורס – כל אלו מובילים למקום הזה, לתמונה הזו של חיים.
הקושי היום, העושר מחר
כן, קשה עכשיו. אף אחת לא נחה בעולם הזה. כולן רצות, את רצה והיא רצה: לעבודה, לקוסמטיקאית, לסרט, לקריירה ולעוד מיליון משימות. רצות, ממוטטות. אבל את? את רצה ומתעייפת על הדבר הנכון. שיש לו המשך. כשאת עוצרת רגע, מתבוננת על המשפחה שלך, את מרגישה עשירה. כי מה יכול להיות יקר יותר מדורות שממשיכים בזכותך?
קשה להמתין – שווה לחכות
ראית פעם את השלט בכביש איילון "קשה להמתין – שווה לחכות"? הוא מופיע מעל הנתיבים הסואנים, מול עיני הנהגים המתוסכלים בפקק. השלט מבקש להזכיר להם שהעיכוב עכשיו, עם כל הקושי והתסכול, הוא חלק מהדרך לשיפור גדול יותר – כבישים מתוקנים, תשתיות טובות יותר ונסיעה חלקה בעתיד. בדיוק כמו בכביש, גם בחייך, ההשקעה שלך היום בונה תשתית לעתיד מפואר.
אני נזכרת בנשות ישראל במצרים, שיצאו לשדות אחרי יום קשה של עבודת פרך. הן הביאו אוכל לבעליהן ואמרו: "זה לא לנצח. יבוא יום, והשם יגאל אותנו", הן ראו מעבר לקושי, בעיני רוחן צפו את הגאולה שתבוא.
ואת, אמא יקרה, כשאת מתמודדת עם בלגן, כביסה שלא נגמרת וצעקות מהחדר השני – תראי את הדרך קדימה. כל מאמץ שלך עכשיו, כל עיכוב קטן, הילדים שאת מגדלת, הם ההמשכיות, הם העתיד. זה אולי קשה להמתין, אבל התוצאה? שווה את הכול.
מסירות נפש שמולידה המשכיות – שני אוטובוסים ושושלת שלא נגמרת
חברה סיפרה לי פעם על סבתא שלה, אמא למשפחה מבורכת, שהחליטה לארגן טיול בין-דורי לכל המשפחה. היא הזמינה שני אוטובוסים – שני אוטובוסים, מלאים בנכדים ונינים, שירים וצחוק, שמחה ונחת.
"תראי," היא אמרה לי בעיניים נוצצות, "עמדתי שם, מוקפת בכל הדורות, והבנתי פתאום כמה כוח יש במשפחה גדולה. זו לא רק כמות – זו שושלת של חיים, של אהבה ושל אמונה שממשיכה להתגלגל."
וזה הזכיר לי משפחה מבורכת שאני מכירה. בכל שבת שנייה הם מתאספים לשמחות: שבע ברכות, בר מצוות, או סתם מפגש משפחתי מלא באהבה. הרגליים לא נחות, השולחנות מתארכים והשמחה ממלאת את הלב.
כי במשפחה גדולה, את אף פעם לא לבד. בשבתות, בחגים, וברגעים של שמחה או קושי – תמיד יש מי שיחבק, מי שיעזור, ומי שיחזיק אותך חזק במעגל האינסופי של אהבה ושייכות. מי שיביא אור ושמחה לחייך.
אור שמאיר לדורות – חנוכה ומשמעות המשפחה
ואיך אפשר שלא לחשוב על חנוכה, על המכבים. מעטים מול רבים, הם מסרו את נפשם כדי לשמור על הגחלת היהודית. הם לא נלחמו רק על ההווה – הם נלחמו על הרוח, על התורה והאמונה שיאירו לדורות הם נלחמו על העתיד, על ההמשכיות הרוחנית של העם שלנו. בזכותם אנחנו כאן, ממשיכים את השרשרת.
כשאת מתמודדת – את לא נלחמת רק על היום
גם את, כשאת עומדת מול הקושי, את מתמודדת לא רק בשביל היום. כל פעולה שלך – כל לילה בלי שינה, כל בוקר שבו את שולחת את הילדים בלחץ – הוא חוליה בשרשרת הנצח של עם ישראל. המסירות שלך היום, כמו זו של המכבים, בונה את הנס של הדורות הבאים.
מספרים שמספרים סיפור
שני ילדים זו ברכה גדולה, אבל אם כל אחד מהם יהיו לו שני ילדים, אחרי ארבעה דורות יהיו כבר 16 צאצאים. עכשיו דמייני משפחה עם עשרה ילדים. אם לכל אחד מהם יהיו עשרה ילדים, בדור השני יהיו 100 נכדים, בדור השלישי 1,000 נינים, ובדור הרביעי – 10,000 נשמות. זו לא רק מתמטיקה – זו שרשרת של חיים, אור, תורה ומעשים טובים שממשיכים ומעברים מדור לדור.
הרב לאו וסיפורו המרגש
ואז אני נזכרת ברב ישראל מאיר לאו, ששרד את השואה כילד קטן בין היתר זכות מעשה חסד של גוי אמיץ. כעבור שנים, כשהרב הזמין את בני משפחתו של אותו מציל לביתו, הם נדהמו לגלות דלת שלא מפסיקה להיפתח – עוד ילד, עוד נכד, עוד נין.
"מי כל האנשים האלו?" הם שאלו בהלם.
הרב לאו השיב ברגש: "אלו הצאצאים שלכם. בזכות המעשה של אביכם, כל זה קיים."
וכל זה, התחיל הכל מילד אחד בלבד!
מילד אחד בלבד ששרד את האפלה, כל הצאצאים, כל הדורות, כל משפחת התורה והחסד הזו קמה. זה כל כך פשוט – כל ילד הוא עולם שלם, וכל ילד נוסף הוא הזדמנות להוסיף עוד דורות של אור, חסד, תורה ואמונה.
סוף הדרך – שווה הכול
אני פוקחת עיניים לאט. השעון מתקתק, הקפה התקרר שוב, והמטבח מחכה שאחזור אליו. אני מחייכת לעצמי, כאילו נפרדת מהחלום שראיתי. יש לי עוד יום שלם לפניי, אבל עכשיו אני קמה אחרת – קלה יותר, עשירה יותר.
אני מניחה את הקפה בצד, מסדרת את הכיסא, וחושבת לעצמי, קשה להמתין – אבל מי שצופה את הסוף, יודע כמה זה שווה לחכות.
הארה עצמית-
דמייני את עצמך ביום הולדת ה-80 שלך. את יושבת בחדר מלא באור, מוקפת במשפחה שלך – ילדים, נכדים, נינים. כל אחד מהם מביא איתו זיכרון אישי ממך, כל אחד מספר על הדרך שצעדת ועל הדברים שעשית. עכשיו, תני לעצמך רגע לדמיין איך היית רוצה שיזכרו אותך ומה היית רוצה שיגידו עליך.
התרגיל הבא יעזור לך להתחבר לרגע הזה ולממש את התמונה שאת רוצה לראות את עצמך בה בעתיד.
התרגיל: "העתיד שלי בגיל 80"
- דמייני את עצמך ביום הולדת ה-80:
מה את רואה סביבך? איפה את נמצאת? מי נמצא איתך? איך את מרגישה ברגע הזה? - מה היית רוצה שיגידו עליך?
אילו תכונות היית רוצה שיזכרו אצלך? איזה מורשת היית רוצה להשאיר אחרי כל השנים שעברת? - האם יש משהו שהיית רוצה לשנות?
מה היית רוצה להוסיף או לשנות בדרך כדי להגיע למקום הזה של סיפוק פנימי ושקט נפשי?
התרגיל הזה יאפשר לך להתחבר לכיוונים שחשובים לך, ולהבין איך כל צעד שאת עושה היום מקרב אותך למקום הזה של סיפוק ושלווה בעתיד.
אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –
מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.
מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?
אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:
משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך. חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.
שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.
פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.
מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.
כי אין כמוך, אמא!
לפרטים נוספים, חייגו: 054-8470042
קו תוכן מעצים לאמהות 'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' 02-3134108
24 Responses
מרגשת ממש!
תודה!!
אסנת יקרה! אין מילים לתאר את הכוח שנתת לי עכשיו.
פתחתי את "שבי רגע" כדי להרגע קצת מהבוקר הסוער (והמבורך ב"ה) שהיה כאן, לפני שאני מתחילה לעבוד…
וכמובן שכשאני רואה שיתוף שלך, זה הדבר הראשון שאני קוראת 🙂
קוראת. דומעת. מתרגשת!
תודה ענקית על שעזרת לי להרים את הראש מעל למים ולראות את האופק 🙂
זה טור שצריך לקבל כקובץ מצורף
ולתלות על המקרר.
אסנת, את מדהימה ביכולת שלך להרגיש כל כך נכון, ולדייק כל כך את הרגש במילים כתובות.
מזכירה לי, בשנים העמוסות, התגוררה בבנין ממולי משפחה שכבר השיאה ילדים. כל הזמן נכנסו ויצאו שם זוגות נשואים שלהם במגוון פנים וגילאים, נכדים ונכדות, נערי חמד בדרכם לישיבה, ובחורות עדינות בדרכן לסמינר.
בכל פעם שנגמר הכח לרגע, הייתי חושבת עליה – כי מן הסתם, גם היא עמדה לא לפני שנים רבות במטבח שיצאו ממנו תשעה ילדים בגילאי גן ובית ספר, עם תינוק קטנטן מייבב בעריסה, וילדון מדדה שמושך בחלוקה, ובוגר אחד שעדיין לא הצליח לצאת מהמיטה – ועכשיו היא כבר בשלב של הדיבידנדים…
העבודה לא נגמרת בשום גיל, אבל חברות – רק תציצו מעבר לכתפכן, [או מעבר לכביש:)]
אתן מייצרות לעצמכן אושר נצחי. לא רק רוחני ונשגב, גם סתם אושר כזה פשוט וארצי.
זה ממש משמח לחשוב שבעוד לציבור החילוני אין כמעט צאצאים בעוד לא הרבה שנים אנחנו באמת נהיה רוב וטוב שככה אולי לכן הם נורא נבהלים מהציבור החרדי הם מבינים את זה לבד .
ישר כוח לכולנו על גידול דור ההמשך באמת זה לא מובן מאליו.
מצטרפת לתודה!
אסנת, את מהממת
כל כך מחזקת!
לא אהבתי את התאור הראשוני 🙁
א. את מדברת כאילו את שלחת הלבשת סרקת וכו' 15 ילדים אין הגיון שכולם בני 10 ומטה… במשפחה בת 15 ילדים הדינמיקה אמורה להיות שונה יש ילדים נשואים? בישיבה? בנות סמינר עצמאיות?
ב. העומסים של הבוקר והחיים כולם לא תלויים במספר הנפשות הפועלות, אל תאשימי בהם את הקשיים שלך…
ג. כנ"ל הנחת בעזרת ד'
גם לסרק ולהלביש 6-7 ילדים זה המון וזה ליגיטמי במשפחה ברוכה…. ויכול להיות גם יותר…. ילדה בת 10 עדין צריכה פתק מאמא, עדין יכולה לבכות בבוקר שהקוקו שלה בצד, ועדין רבה עם אחיה… סיטואציות מוכרות לגמרי אפעלו אצלי בבית של 'רק' 6 כרגע….
מה יש לא לאהוב בתאור הזה…..כנראה שאת לא מכירה מקרוב.
במשפחה ברוכה וצפופה, יש מצב לארגן 7-8 ילדים… כן בהחלט!
גם ילדה בת 10 צריכה קוקו בבוקר, פתק למורה, רבה עם אחותה ובוכה ששכחה להכין ש.ב……ליגיטימי לגמרי טרוף של בוקר כזה ……מי שלא אהב את התאור …כנראה לא מכיר מקרוב.. אני כאמא ל'רק' 6 כרגע מאשרת לגמרי את הסיטואציה
חבל שזה מה שלוקחים מכל הפוסט המיוחד הזה.
ממש מרגש!
ת'אמת שאני לא עדיין בשלב של משפחה גדולה אבל ברוך ה' "בקצב…"
מזווית ראיה של ילדה, שהייתי עוזרת לדודות שלי בשנים של הילודה הצפופה (לפני שהגדולים כבר יכולים קצת לשאת בעול)
תמיד הסתכלתי עליהן כשורדות, עמוסות, לא מסתדרות… מה שבאמת היה די נכון,
המפתיע היה פתאום לגלות, אחרי כמה שנים, שהעניינים בשליטה, הבית בתפקוד רגיל, הגדולים יכולים לקחת אחריות והאמא יכולה לצאת להליכה או ללדת בנחת:)
יש לי קטנטנים ואין לי עזרה כ"כ… (ויש מלפפונים מאתמול על השיש, פירורים על הספה וכביסה מלפני שבוע שלא קופלה, וגיהוץ פעם בשנה, ואמא שקורסת בשבע ורבע עם החבורה…)
ומה שנותן לי היום את הכח להתגבר על הנ"ל- זה התקווה שהשנים האלו, של הקטנים והעומס- עוברות בעז"ה… אח"כ כבר יותר קל… (בעניין של תחזוק הבית, מאמינה שאח"כ יש נסיונות אחרים…)
זה נכון לומר לנשים במצבי, האימהות הסחוטות- עובדות- מותשות- לפני- אחרי- באמצע….
ש— סבלנות, כמה שנים, וזה עובר…!!!
מה אתן אומרות, בעלות הנסיון או עשור מעליי- אני צודקת או שזו תקוות שוא???
ברור!
כשנולד לנו הילד הרביעי, והרגשתי כנ"ל… שכן אחד צדיק אמר לבעלי – כולם אומרים: ילדים קטנים – קשיים קטנים, ילדים גדולים – קשיים גדולים, או כשהם קטנים סוחבים אותם על הידיים, כשהם גדולים – על הראש, אבל תדע – השנים הכי קשות טכנית זה כשכולם קטנים. חכה עוד שנתיים-שלוש, יהיה לך את מי לשלוח למכולת לפעמים וכד'.
המשפט הזה ליווה אותי הרבה זמן. ובמבט לאחור, כסבתא, הוא צדק!
כשהם גדלים, ויש בעיות גדולות – בלימודים, שידוכים,… אלו באמת קשיים יותר אמיתיים, אבל יש עוד פרטנרים, ולא מתגלגלים כל היום בין הכלים לכביסות…
הרבה כוח! בכל השלבים…!
והעיקר לראות ברכה ונחת!
מימי את לגמרי צודקת.
כשהגדולה שלי הייתה בת 10-11 הרגשתי פתאום שמתחיל להיות הרבה יותר קל.
ואני תמיד אומרת לאחותי שיש לה עדיין קטנים. את כרגע בשלב לא קל. חכי עוד כמה שנים וממש תרגישי את ההבדל.
בהצלחה!
אלו השנים הכי עמוסות…
אבל גם כ"כ יפות…
אמא שלי שתחי' מתגעגעת לשנים העמוסות ומלאות הקטנטנים..
חמוד ומחזק ממש
אני עוד רחוקה מ15, אבל עם רביעיית קטנים, ומרגישה לא רחוקה מהתיאור של הבוקר
להחליף כל בוקר 3 טיטולים(לפחות.. יש גם סיבוב ב'), ולהוציא את כולם לבושים, נקיים, רגועים, ועם אוכל וציוד זו משימה בסדר גודל כביר:)
אני מזמינה בפוסט הבא איזושהי התייחסות לסצנת ההשכבה..
דחוף וחשוב ממש 🙂
אז המון תודה על הכוח!!!
מרגש ומחזק
אני מקנאה 🙁
באלו שיכולות אחרי שהן שולחות את הילדים
לשבת על כוס קפה ולהתאושש…
אני רצה ביחד איתם לעבודה או לפנייהם..ב"ה…
וואי התחלתי באמצע לבכות…
גם לי יש צפופים ב"ה בלי עין הרע ולפעמים זה קשה….
ריגשת אותי ממש ונתת לי כח וכיוון חשיבה עוצמתי.
תודה!!!!
כתבה יפה ממש, מעודדת, מרגשת ונותנת כח
תודה רבה(:
אותי מעניין לשמוע ממנה איך יש לה סבלנות לכולם ואם בכלל אני הרבה פעמים אין לי סבלנות לילדים שלי ולי יש הרבה פחות ילדים ממנה אז מה הפטנט אשמח לקרא
סבלנות לא קשורה למספר הילדים..
גם עם ילד אחד יכולים להיות חסרי סבלנות, וגם עם 15 אפשר להיות סבלנים ורגועים..
ההיפך, אני מרגישה שכל ילד משדרג את יכולות הסבלנות שלי בכמה רמות
פשוט אין ברירה אחרת..
אז כנראה שבילד ה 15 הופכים להיות היצורים הכי רגועים וסבלנים עלי אדמות 🙂
ממש מרגש
אבל רק הערת אגב קטנה
אנחנו לא בוחרות אם יהיה לנו 2 ילדים או 15
זה לא תלוי בידיים שלנו,
הסיפור של הרב לאו ממש מעודד, אהבתי מאד
תודה!
לאמא אחת-
מה שכתבת הוא נכון. הוא מה שאנחנו מאמינות. אבל הרבה מאיתנו לא חיות את מה שאנחנו מאמינות בו.
היום יש טרנד שכיסה את כולנו, שהוא הגבלת הילודה.
תקראי את את "דוח מצב המדינה" לשנת 2024.
הוא מביא נתונים מהשטח על ירידה דרמטית באחוז הילודה בציבור החרדי, גם השמרני ביותר!
אני אסנגר על נשות ישראל הצידקניות, שבדור הזה נושאות את עול הפרנסה ואת עול הבית גם יחד, ועול הפרנסה הוא כבד…….
ואין קצבאות ילדים, ושילומים.
וכן יש משכנתא ויוקר מחיה.
ועדיין- הקול שניתן לו במה בפוסט הזה
הוא קול שכמעט ולא נשמע.
קול שכמעט ונכחד מהעולם.
כמה שאנחנו, הצעירות, צריכות לשמוע את הקול הזה!
הקול של יופי השותפות עם הקב"ה
את קול האמת, את ראיית העתיד.
את היופי האמיתי והפנימי של גידול הילדים.
אם את- אמא ל15, הייית יודעת כמה זה יכול להיות קשה ללכת לעבודה בהריון 6 ברצף, כמה זה מבייש……..
כשאת יודעת שמה שעובר בראשו של הבוס זה: לא הספיק לה החופשת לידה הקודמת? למה אני צריך לסבול את הילודה הבלתי נגמרת הזו?
וזה לא רק שם…………….. זה גם אצלנו…… בתוכנו.
אם היית יודעת כמה זה קשה. מעבר לקושי טכני.
היית משמיעה את הקול הזה בכל מקום!!!!
אם נשים בדורנו צריכות לקרוא מכתב למערכת שפורסם באחד מהשבועונים הנקראים ביותר בציבור החרדי, ובו מחאה גדולה על כך שבחורה צריכה לקום בפני אישה בהריון(!!!!!!!!!!!!!!!!)
מובן שזה קושי עצום, פיזי ונפשי, לשאת את נשמות עם ישראל ולקבל זלזול מהסביבה.
הקול היהודי הזה כמעט ונבלע……………
קוראת את הפוסטים האלו שוב ושוב ושוב!!!!!!!
וממליצה על הספר: "ויתנו לך כתר מלוכה" של הרבנית נוישטט.
התרגיל ממש פתח לי את הראש
וגם הפחיד אותי
אם היום מפריע לי בלאגן של 6
איך אשרוד באסיפה בגיל 80?
כל רגע אני יעיר לנכדה אחרת לנקות את הפנים?
יגיד לנינים שיפסיקו לקפוץ עלי?
או שאגדל באמת ואוכל לראות אותם ופשוט לשמוח שהם קיימים?
כל כך קשה לי לראות אח שבועט באחיו, גם על זה אפשר להסתכל בנחת?
חייבת להוסיף כאן משהו… נכון שהמחשבה על העתיד מדי פעם נותנת כוח להתמודדות העכשווית, אבל נראה לי שלפעמים זה מרגיש רחוק ותלוש מדי… אני חושבת שלפעמים יותר קל ויותר נכון להתחבר לכאן ועכשיו. למצוא את הרגעים המתוקים והיפים בהווה, ותמיד יש כאלה. בלי קשר למה שנקבל בעתיד, הרגע הזה של נחת מילד, או אפילו הרגע הזה של קושי עם ילד שהצלחנו ברמה כזו או אחרת להתגבר עליו – נותן כוח להמשך.
הכיף בסבתאות הוא שאין לך אחריות על הבלגן. הילדים קופצים, רבים, עושים רעש – ואת פשוט נהנית מהם. לא חייבת לתקן כל דבר או לדאוג לסדר. בסוף, זה לא שלך להילחם על זה, רק להיות שם ולשמוח שהם קיימים. כשאת זוכה לראות אותם, את כבר יודעת: כל הרעש הזה הוא חולף, והשמחה היא מה שנשאר.
בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לכולכן, על התגובות המרגשות והמחזקות . תודה על כל שיתוף, הערה והארה, חיזוק ורעיון – זה מעשיר אותי ונותן לי השראה לפוסטים הבאים. כל מילה מביאה אותנו לצמיחה משותפת, ואני כותבת בשבילכן ובשבילי.
כי כל מילה מביאה אותנו לצמיחה משותפת.