מתגעגעת

פעם יצא המלך לסיבוב

בדרכו שמע מנגינת חליל

קסומה

של רועה צאן פשוט.

הקשיב , התענג,

וחזר לארמונו.

אבל המנגינה היפה לא הרפתה ממנו,

והוא חשק כל כך לשמוע אותה שוב.

החליט המלך לחפש אחר הרועה,

להזמין אותו לארמון,

שיוכל לשמוע את המנגינה הזו,

עוד ועוד,

כי היה בה מרפא מיוחד.

הלכו שומרי המלך וחיפשו ביערות

אחר הרועה.

חזרו עם שיירת רועים וחלילים

שכל אחד מהם

ניגן למלך,

וסולק מיד.

"לא. זה לא זה"

עוד רועה, ועוד מנגינה.

עוד חליל, ועוד תוים.

אבל הגעגוע של המלך רק גובר.

איפה המנגינה ששמע ?

עברו ימים, ועשרות רועים.

וכל כך הרבה מנגינות יפות

שלא הביאו מרפא.

עד שהוא הגיע.

הרועה ההוא.

בחליל שלו,

שקטו את געגועיו של המלך.

והוא שמע והקשיב,

ושקט.

ונרגע.

ונרפא.

פעם, פעם, אי אז.

לפני יותר משלושים שנים,

שמעתי את הקול שלך.

זו היתה מנגינה אחת וראשונה.

ויחידה אמיתית.

ואז נפלטתי אל העולם.

בבוקר בהיר.

תינוקת קטנה ממצמצת מול האור.

עורכת הכרות עם עולם של געגוע.

והחיפוש הזה, התחיל.

למה אני מתגעגעת?

מצאתי חברות טובה.

והגעגוע לא שתק.

מצאתי מיצוי, סיפוק ועשיה.

והוא עוד לא הרפה.

מצאתי דירה נאה, ועו"ש נחמד.

ועדיין בער הגעגוע.

ולא ידעה התינוקת הזו,

שאל המנגינה הישנה ההיא היא מתגעגעת

וכל התחליפים לא ירפאו את החסר.

עד שתמצא אותך.

ותנוח עליך.

זה סיפור של גלות.

זו תפילה על גאולה.

קח אבא את הגעגועים, החיפושים.

הניסיונות שלנו להתרפא,

החסכים, החסרים,

השירים הכואבים.

לתפילה

שתבוא

ותהייה קרוב כל כך.

עד שיתמלאו בנו כל הפינות החסרות.

אז ימלא שחוק

ולשוננו רינה.

כן, את זה חיפשנו.

זאת המנגינה.