"מהרגע שעברנו לסטטוס של יתומים – שודרגנו!"

שלום לכולן,

בעקבות הניוזלטר שלנו שנשלח ביום חמישי שעבר, על הפוסט שקופה

קיבלנו תגובה כואבת מאד מאישה בשם… נקרא לה אביגיל.

ברשות אביגיל העליתי את התגובה שלה לפה, כי הוא דורשת התייחסות בפני עצמה…

ואם יש למישהי פה רעיונות לשיפור המצב – נשמח שתכתוב!

חנוכה שמח והמון אור לכולן,

שבי

—

"— אני רוצה לספר שגדלתי בילדות עם אמא פרודה ואח"כ גרושה שעשתה הכל לבד

לא ארחיב מה בדיוק היה, לא הרבה ידעו את המורכבות וההתמודדות ולא אפרט, זה הוביל לכך שאמא שלי גידלה אותנו הילדים לבדה והתמודדה עם אתגרי החיים. במסירות אמיתית. 
עם הזמן הבנתי שמשהו לא רגיל אצלנו, והמשפחה שלנו ממש לא כמו כולם. זאת היתה הבנה כואבת ואפילו מבישה. בסוף היה גט, והורי התגרשו,

וזמן מה אחרי הגירושים אבא שלי הלך לעולמו בתאונת דרכים טרגית. 

והשינוי היה שמהרגע שאבא שלי נפטר, ואנו הילדים עברנו לסטטוס של יתומים- שודרגנו!

קמנו מהשבעה, אנשים ששמעו על הפטירה שלו מייד רשמו אותנו לארגונים של יתומים ונהנינו מכל מיני תמיכות

פינוקים, טיולים. כמות הכספים של ההפקות והרמה שלהם, והאהדה והתמיכה הנפשית שמקבלים היא עצומה, הייתי בהלם. זה לא משהו שהכרתי.

ותכלס- שום דבר בנתונים הטכניים של חיינו לא השתנו, הוא לא היה נוכח לפני, והמשיך לא להיות.

מה שהשתנה זה הסטטוס, היחס של הסביבה. 
ולי שתמיד היה אכפת מה אחרים חושבים- נהיה לי מאוד קל לדבר עליו, בלי להתגמגם איפה הוא בדיוק, בלי לראות גבות מורמות. נטו אמפתיה.

מעמדי הורם, הרגשתי גיבורה של החיים, אלופה! מיוחדת!

חייבת להגיד שלצערי זה מרגיש טוב להיות יתומה, הרבה יותר נוח מבת לגרושים עם סיפור מורכב
ואני אימצתי אלי כל טיפת אמפטיה על היתמות שלי, כי באמת עברתי הרבה.. אומנם לא מהסיבה שאנשים חושבים, אבל הרבה. 

מה שונה אני ממשפחות חד הוריות אחרות? לא הרבה. אני לא הבדלתי את אמא שלי בזמנו מאלמנות אחרות ברמת התפקוד והמאמץ היומיומי.
פשוט אלמנות יותר אהודות. 

תמיד אמרתי שמגיל מסוים גדלתי כמו יתומה חיה, עד שנהייתי יתומה באמת. המעבר לא היה חד כמו בפטירה רגילה, זה היה תהליך התייתמות ארוך ומייסר.

ברור לי שלא כל מקרה גירושין הוא כמו שלנו, ובחלקם האבא עדיין מעורב ונוכח בצורה כלשהי. אבל עדיין הייתי עדה להמון המון (!) מקרים מאוד כואבים שהאמא נותרת לגמרי לבד. ולא מקבלת שום תמיכה, לא מהמשפחה הקרובה שמפנה גב, לא מהקהילה. לא מהשכנים ויש המון צקצוקי לשון. 

ויש לי המון הזדהות ומקום חם בלב לילדים להורים גרושים. אני מבינה לליבם. 

מאוד קשה לי עם היותו של נושא הגירושין כ"כ טעון בציבורנו. אני מאוד אוהבת את הציבור החרדי ומרגישה כ"כ שייכת, שקשה לי לראות אותו בפגמיו. 

למה אצלנו פשוט לא יודעים איך "לאכול" אנשים לא נשואים? רווקים / גרושים / בודדים / סתם כאלו שלא בתבנית ובמסוגלות להיות בזוגיות. – גם הם חלק מאיתנו. וחלק מהמרקם האנושי העדין של הציבור. 

אנחנו חיות בחברה שבה המשפחה ב"ה היא ערך עליון וקדוש, וזה דבר מבורך!! עד שיש מי שנפגע מזה. 

לדעתי אנשים חוששים שאם יהיה לגרושות יותר קל, ויקבלו אמפטיה אז זה ייצור איפשור ועידוד של גירושים,

ומה שעובר לציבור בראש זה "אם חלילה לא נשפוט את הגירושים אז אנשים מפונקים יתגרשו על ימין ועל שמאל". זו מחשבה מוטעית.
אבל אפילו אני בת לגרושים מוצאת את עצמי חושבת ככה, אפילו שאני מכירה את הסיפור מבפנים.
ויודעת עד כמה כולם מנסים את הכי טוב שלהם. וזה באמת לא משהו שממהרים לעשות. 

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה הולכת עם אמא שלי למפגשים עם חברות שלה הגרושות (באיזשהו שלב קם ארגון למשפחות גרושות) 
ומוצאת את עצמי מתבוננת מהצד מנסה להבין מה דפוק בכל אחת מהנשים,

ממש מחפשת את הבעיה בהן, את הדגל האדום ולמה נכשלו. (לא ממש מצאתי) ושנאתי את עצמי על השיפוטיות שלי
אבל זה היה חזק ממני מרוב שהשרישו בי את המחשבה הזאת: שאנשים מתגרשים כי משהו בהם דפוק/ עצלן. ולא הצלחתי שלא לשפוט

מה עוד הבנתי כבר מזמן, שאנחנו אוהבים לעזור רק במקרה שמרגישים שאנשים לא "הביאו את זה על עצמם"

הדברים שהם בטוח גזירת גורל מיד ה'. מי בוחר להתאלמן? מי בוחר להיפצע? אף אחד.

וכן, הציבור החרדי אוהב טרגדיות זוהרות. פוטגניות. שהקורבן הוא קורבן "תמים", נואש. הכי מסכן.

שאין שום נגיעה ואין לנו אופציה לבחון האם הוא אחראי למצבו או יכל לעשות אחרת. 

מה זה אומר גזירת גורל? מה, יש דברים שקורים נגד רצון ה'? 

תירוץ נחמד לשיפוטיות, במחשבה שדברים לא היו אמורים לקרות. ומוזר שקרה גירושים. אסור שיקרה. 

אנשים שומרי תורה ומצוות שכחו שהשגחה פרטית יש לא רק במוות, ירידת גשמים, ופרנסה-

אלא גם בגירושים. כן, מפתיע לשמוע גירושים זה משמים!

גם נפילות. כל מיני התמודדויות. הכי כיף זה להגיד: "אין, הכל משמיים. הכל ממנו!! איך השם מכוון את הדברים מושלם!"- כששומעים

על שידוך מוצלח שקרה. אך להגיד את זה כשדברים משתבשים?? אין מצב. הרי את זה השם לא רוצה. זה קרה בטעות, איכשהו

ולא מובן מי כשל כאן. אז נחפש אשמים. 

הלו? שום דבר לא קורה בלי רצונו!! ואם מישהו התגרש, זה כי זה המסלול שבורא עולם בחר לו. 

בואו נניח את תפקיד המשגיח הרוחני שלקחנו על עצמנו בצד. ונתמקד כל אחד בעצמו.

(מה גם שגם אם מישהו טעה והביא צרה כלשהי על עצמו- זה לא אומר שלא צריך לעזור לו!!)

אנשים כל כך "נשמות טובות" דואגים לשלמות הבית היהודי של האחר, ושיהיו כולםם נשואים. בלי יוצא מן הכלל.

ברור ברמה האידיאלית שה' רוצה כמה שיותר בתים נאמנים בישראל,

אך בשטח, בואו לא נצקצק על מי שלא עומד בסטנדרט. תתמקדו בלתת הדרכה נכונה. לתת כלים להתמודדות ובניית זוגיות ויציבות פנימית. 

רק לנאום נאומים חוצבי להבות על כמה זה חשוב ועליון ולא מפרקים בית, והדור מפונק- זה לא מספיק. זה לא מה שיציל את הבתים!

למעשה אני מכירה כמה משפחות שמבחוץ הכל נראה רגיל. וההורים סובלים ואין בינהם קשר, הילדים מתענים. גיהנום. זוגיות אין. ולא מתגרשים, לא מתגרשים-

"כי אסור לפרק בית בישראל, ומה יהיה עם הילדים והשידוכים" ובכן הילדים מייחלים למות. 

כמה. לחץ. חברתי. יש. סביב. נישואין. זה מטורףףף!

ובכלל זה לא אחריות שלנו לשפוט האם מישהו הביא את עצמו למצב הזה או לא. כמה השתדלות הוא עשה,

תפקידנו כיהודים הוא להיות ערבים זה לזה, ולתמוך בשני כשהוא נזקק, איך שהוא כרגע.

בלי להתערב מה היה לפני, מה הוביל למה, מי אשם והאם הוא עושה נכון או לא.

"תדאג לרוחניות שלך ולגשמיות של חברך" אמר הרבי מקוצק. משהו שאני מאוד מנסה לאמץ. 

קשה לה עכשיו, כרגע, היא לבד?

את הציקצוקים והרכילויות של מה היה שם ומה הסיפור, ומי אשם-

תדחקו לצד. תדכאו את הסקרנות. פשוט תתייחסו לקושי, תהיו שם בשבילה. תעזרו. 

איפה עם החסד כשצריך אותו???