חלק ראשון – חיפוש
תופסת את הליפסטיק ומוסיפה איקס נוסף לרשימה. עכשיו זה כבר שבע.
באנחה היא מביטה בלוח השנה, שורה שלמה של איקסים טבועה בו.
יורדת לרכב מחייגת תוך כדי "אמנדה? אני באה".
איקס אפור מקועקע באלימות על הלוח, עשוי מאפר גפרור סיגריה, באמת כבר חמש עשרה?
"אמנדה? היום בחצות".
היא סופרת לאט, עשרים ואחד, עשרים ושתים. באמת?
גומרת את שארית היין בגמיעה אחת, משהקת, טובלת את האצבע בשארית ומטביעה איקס נוסף.
"אמנדה? בואי לאסוף אותי."
"אז כמה זמן נשאר?" אמנדה אמפתית, היא נוהגת בזהירות בתנועה העמוסה של וושינגטון,
פק! פחית הבירה נפתחה ברעש, ריצ'י הניפה ראש לאחור, רואה כוכבים, "נשאר שבוע"
"שבוע" מהמהמת אמנדה, ריצ'י העיפה בה מבט.
"מה?"
"למה נראה שאת שמחה עם זה?"
"אני לא שמחה, פשוט… את יודעת, אני בונה עליך, הטיול לא יהיה שווה בלעדיך" אמנדה הנידה בראשה "אני יודעת שהיית רוצה שהם יתקשרו, ואני רוצה את זה בשבילך, באמת".
"כן" ריצ'י נאנחה הצמידה את הפחית ולקחה לגימה ארוכה ארוכה "גם אני רוצה שהם יתקשרו".
"אז לאיפה אנחנו?"
"מתארגנים להפגנה גדולה, כל השבט שלי מגיע מכל הארץ, הלילה הולכים לחגוג, מחר בבוקר נצא בשיירה ארוכה חזרה לוושינגטון" אמנדה האיצה קצת "זו הזדמנות בשבילך, את יודעת" העיפה מבט ימינה "להכיר אנשים".
"אמנדה!" ריצ'י הזדקפה "יש לי עוד שבוע! אל תכתיבי את המציאות אוקי? הם עוד יכולים להתקשר אלי שמונה פעמים עד אז" בלי לשים לב היא ריסקה את הפחית הריקה, היא הפעילה כנראה לחץ חזק מדי, כי הפחית נקרעה בקול מתכתי וחתכה את ידה "אוךךךךךךךךךךך".
"את מדממת!" נחרדה אמנדה "חכי, אני כבר עוצרת וחובשת אותך" .
ריצ'י התנשפה "חבל שאני לא בבית, הייתי עושה עוד איקס אחד, בדם" היא בעטה ברגלה, שערה האדום מקבל גוון נוסף מידה הפצועה.
אמנדה שלחה יד ורפרפה על כתפיה "תתרכזי בנסיעה בבקשה" נשפה ריצ'י "תאונה לא תעזור לי עכשיו" שניות ארוכות חלפו בטרם הרימה ראש.
"מעולם לא חיללתי שבת, את יודעת מה זה שבת, כן?" אמנדה הנהנה בדממה "עשיתי דברים גרועים בהרבה, אבל שבת לא חיללתי, ואם…" התנשפה שוב, עיניה מלאות זעם "אם יעברו השלושים יום ואף אחד לא…" בלעה רוק "את יודעת…".
נעצה מבט בציפורניה האדומות, לא מדם, האצבעות רעדו מעט, אולי בהשפעת האלכוהול שהזרימה לעצמה.
אאהההךךךךךךךך
אמנדה בלמה לפתע והיא נזרקה קדימה, מוטחת בחוזקה על תא הכפפות.
"סורי" פלטה אמנדה "זה שלפני בלם פתאום".
ריצ'י הביטה קדימה מהזגוגית, הדרך הייתה ארוכה והכביש שחור שחור. אחרי כמה שדות של שקט היא אמרה פתאום "הכי אני כועסת על סבא שלי".
"סבא שלך? מה הוא עשה לך?"
ריצ'י הרימה את רגליה על דלפק הרכב והשעינה את הכסא לאחור עד כמה שניתן, ידיה מוסתרות מאחורי ראשה "את ההורים שלי אני מבינה, באמת. הם מרגישים כישלון, כאילו זה קרה באשמתם, לכן הם כועסים עלי, כי בעצם הם כועסים על עצמם", היא הורידה את רגליה בחבטה "אבל הוא? למה הוא כועס עלי? למה הוא לא מבין אותי? אני אהבתי אותו כל כך! עד היום אני שומרת שבת רק בגללו… אבל הוא" פחית בירה נוספת צצה בידיה "הוא יהיה הראשון שאני אתנקם בו עוד שבוע, אני אסע אליו, אולי בשבת אני אכנס לבית כנסת שלו, כמו שאני, אני אצרח עליו ואבזה אותו", היא התרכזה בלשונית המתכת הקטנה מנענעת אותה אנה ואנה "עד שיחטוף התקף לב" הלשונית נקרעה בצווחה.
היא נעצה עיניים באמנדה "רק אז אני אהיה לגמרי פנויה להצטרף לקבוצה שלכם".
"אני מחכה לכך בקוצר רוח" חייכה אמנדה.
"אני לא" לחשה ריצ'י לחלון.
טיפת גשם בודדת נחתה על החלון ופילסה דרך, למטה.
מי כתבה את זה?
אני
קוראים לי ציבי כהן
כתבתי את זה מנסיוני עם נוער מתמודד
אוי איזה סיפור עצוב
הקטע של סימון האיקסים כל פעם בחומר אחר-היה אומנותי ואיכשהו עוד יותר הדגיש לי את העליבות של החיים שלה, ואת הכאב
תודה אסתר
על ההתייחסות והמילים הטובות
וואו, איך מגיעים לזה?
ראיתי את זה רק קופץ ולכן נכנסתי לכאן…
כן, למה זה בפורום? סתם נכנסתי הסתקרנתי מהכותרת,
אי אי אי איזה התמודדות קשההההההה
כתיבה יפה
מעניין וכואב יחד
מחכה להמשך!!
זה מאוד קשה לקריאה!
וואו
נתן לי בוקס בבטן
לא יודעת
נקרעתי בין ההזדהות עם ההורים לכאב של הילדה
אאוצ'