את יודעת, בכיתי אתמול לחברה לעבודה, יצאתי מהסמינר ילדה טובה.
כלומר, לא תמיד הייתי ילדה קלה למערכת, כי לא אהבתי להשקיע בלימודים והיו לי המון "עיסוקים חשובים" אבל הייתי ילדה טובה, נאמנה למערכת, גם כשצעקו עלי או נזפו ידעתי שזה בצדק, וגם אם לא תמיד נצמדתי לתקנון הבנתי אותו, הבנתי את מה שעומד מאחוריו.
הייתי בכיתה י' כשהיה את הכנס ההוא בבניני האומה. נפגשנו עם כמה סמינרים לתוכנית חגיגית והמקהלה שרה אז את השיר הזה לראשונה:
"חושבת עליך יותר מתמיד
דווקא ברגע הזה
וחשה את לבבך מרעיד
מגודל המחזה".
וכמה עוצמה היתה ברגע ההוא שכולנו הנפנו דגלים ושרנו :
"כי כל שלהם משלך הוא".
ככה, כשהתמונה של שרה שנירר על המסך, כמה גאווה היתה להיות אז חלק מכל זה.
כמה קשה היה להרגיש שאת לא…
ולא בגלל שסטית מהדרך, לא בגלל שבחרת באורח חיים קצת שונה, לא.
אני עדיין אני.
אישה חרדית, בעל אברך, ילדים בישיבות מצוינות.
אבל יש לי ילדה אוטיסטית. זה מספיק, מספיק בשביל לא להיות שייכת.
לסמינר הראשון פניתי בתמימות, אחרי הרבה מחשבה, התייעצויות ובירורים.
בחרתי סמינר קטן, עם רמה לימודית נמוכה יחסית ויחס אישי של הצוות.
בדקתי את סל השעות ששירה תקבל כשנגמור את האבחון (הייתי אז עדיין באמצע) וקבעתי פגישה עם אחראית הרישום.
הגעתי לסמינר, "בתיה?, מה את עושה פה???"
מלכי, למדה שנה מעלי בסמינר, היינו מיודדות.
"מה את עושה פה?" אני מחזירה בשאלה כמו יהודייה כשרה.
"אני מחנכת כיתה י"א".
"יפה לך" אני עונה, רואה את התמיהה על הפרצוף, את המבט שבוחן אותי, מוודא שנשארתי "נורמאלית" כלומר השאלה צעקה לה מהעיניים, "למה את מגיעה אלינו לסמינר??"
"הבת שלי" אני עונה, קצת בשקט, כי פתאום לא בא לי לעדכן כל אחד ולשפוך את הסיפור, את כל הקשיים, אבל מבינה שאין ברירה ואני אצטרך כל בדל של קשר אפילו לסמינר הזה – סמינר סוג ג'.
"היא", אני מתחילה קצת לגמגם, "לומדת בבית ספר רגיל בכיתה רגילה אבל יש לה קצת בעיות". אני נושמת עמוק. "היא לקוית שמיעה, וגם עם קצת בעיית תקשורת, כלומר אוטיזם בתפקוד גבוה, וגם קצת בעיות מוטוריות, וגם"… אני נושמת עמוק שוב, "אני חייבת בשבילה מקום קטן ומכיל יותר, לא יכולה להכניס אותה לסמינר ענק עם 50 בנות בכיתה".
היא מופתעת, וגם מנסה לא להראות כמה היא מרחמת עלי.
"בואי , תיכנסי כאן למשרד, האחראית על הרישום תשב אתך".
אני יושבת עם הרשמת, מדברת בפתיחות כדרכי, מסבירה הכל על הבעיות, על הזכויות של הילדה, על הרצון, המוטיבציה שלה, של כולנו…
היא שואלת פרטים עלינו כמשפחה, הכולל של בעלי, הישיבה שבה למד, הישיבות שלומדים הבנים.
גם היא קצת מתפלאת למה באתי, מנסה להבין אם אני מסתירה בעיה גדולה יותר.
"לא", אני עונה בתקיפות, "זה לא שום דבר אחר, הכל גלוי ונקי, לא נכון לבת שלי סמינר ענק גם אם זה המקום הטבעי למשפחה שלי, זה לא לטובתה הלחץ הלימודי, וכמויות הבנות שעוברות במסדרון, בטח לא מחנכת שבקושי מכירה את התלמידות".
"נעמוד אתכם בקשר" היא עונה בנחמדות.
אני יוצאת משם בהרגשה שאני גיבורה עולמית ששמה את טובת הילדה לנגד עיניה, ולא חושבת בכלל על בושות או מה יגידו, מסתכלת בחשאי על הבנות שבחצר לראות שהן בסדר, לבושות נורמלי, ונראות כמו שצריך.
הן כן.
והצוות עשה רושם מאוד אכפתי.
יש לי הרגשה טובה.
לשבועיים.
אחרי שבועיים הסגנית של בית הספר מתקשרת בטון לא ברור: "הם מוכנים לקבל את שירה, אבל יש להם תנאי, שתתחייבי להם שגם תהילה ואילה יבואו לסמינר שלהם…"
"נראה לך??"
אני בשוק, מבינה את האינטרס שלהם, רוצים לשפר את הרישום, אבל אין שום סיכוי שזה קורה.
"שום סיכוי". אומר גם בעלי, "אנחנו נלך לשאול ולהתייעץ אבל זה לא הולך לקרות"…
ואני מבינה.
מבינה שפרפר בי חלום תמים מאוד.
שאני לא באמת מבינה עד כמה אני נאיבית. עד כמה הדרך הולכת להיות קשה ומורכבת.
האורות שלי כבים, כמו בשיר, ואני רק רוצה לחזור להיות ילדה קטנה ותמימה.
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
תגובה אחת
אחחחח
כמה לא מפתיע
העולם שלנו מלא במניפולציות ואינטרסים
מצטרפת לרצון שלך לחזור לתמימות של פעם
כשחשבנו שהעולם הוא מקום טוב
או לכל הפחות הוגן…
ואם לא, תמיד יכלנו להגיד 'זה לא פייר'
אוף