על פי המסורת היהודית, לעתיד לבוא, בחודש חשוון, יחנך בית המקדש השלישי, על פי מה שנכתב בספר מלכים:
"בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִיו [אייר]. וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל [חשון] הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים".
חודש חשוון הוא גם חודש פטירתה של רחל אמנו, המכונה "עקרת הבית" כלומר "עיקר הבית". רחל אמנו הייתה אחת מארבעת האימהות של עם ישראל, אשר התייחדה במידת השתיקה והוויתור שלה עבור אחותה התאומה לאה, ומתוך כך הפכה גם למליצת יושר עבור עם ישראל כולו השרוי בגלות. וכך כותב המדרש:
"יוצאת רחל על קברה ובוכה מבקשת עליהם רחמים… ומתחננת לפני הקב"ה, וכך אמרה: 'ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שבשעת החופה נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים. והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי וקיים ורחמן… מפני מה שלחת את בני לגלות… מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואמר 'בשביל רחל אני מחזיר את ישראל למקומם'.
כאשר הוקם לראשונה במדבר סיני המשכן, המקום להשכנת שכינתו של הבורא יתברך, הצטוו כל עם ישראל להיות שותפים בבנינו על ידי הבאת מבחר חומרים מעולם הדומם, הצומח והחי:
"דבר אל בני ישראל וייקחו- לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שיטים,שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.." [שמות כ"ה,א-ח]
מי שיצר, בחכמת לב, מתוך חומרי הגלם אלו את המשכן על פי הוראות מפורשות של הבורא, היה בצלאל בן אורי בן חור, יחד עם יוצרים ויוצרות, המכונות בתורה "נשים חכמות לב": "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים". (שמות ל"ה, כ"ה-כ"ו)
מעניין לשים לב לביטוי הייחודי הזה "חכמת הלב". בדרך כלל מיוחסת החכמה אל המוח, והרגש אל הלב. אך כאן, בבניין משכן עבור השכינה, דווקא הנשים "חכמות הלב" הן אלה השותפות בבנייה וביצירה. כאן בוודאי קיים רמז לחכמה הלב של האימהות הקדושות, ובראשן רחל אימנו, שבחכמת ליבה ידעה לשתוק, לוותר, ואף לתת לאחותה את הסימנים הסודיים, אך גם ידעה בחכמת ליבה להתפלל על בניה שיצאו לגלות ולבקש מבורא עולם שירחם עליהם כפי שהיא ריחמה על אחותה.
אך חכמת הלב הזאת, ממשיכה גם היום, ומחייבת כל אישה ואישה להתבונן, להקשיב, להרגיש מה השילוב המיוחד של לב ומוח, רגש וחכמה הנדרשים ממנה מול אתגרי החיים.
שילוב מיוחד זה בא לידי ביטוי מהותי באמנות יהודית עכשווית הנוצרת על ידי נשים יוצרות בהשראה יהודית, היוצרות בחכמת הלב. אחת מהן, היא הינדה הרבסט.
החדשנות היצירתית של הינדה הרבסט מתבטאת לא רק במבחר הבלתי מצוי של החומרים, הטכניקות, הצירופים והקומפוזיציות שלה, אלא בעיקר במשמעות הפנימית העמוקה המסתתרת מאחורי יצירותיה.
הינדה הרבסט נולדה לתוך משפחה חסידית שורשית וספגה לאורך כל חייה את התפיסה של החיים היהודיים כמקור להתחדשות מתמדת, תוך חיבור עולם החומר עם עולם הרוח, כדברי המגיד ממזריטש על הפסוק: "מלאה הארץ קניינך" – "ענייני הארציות והחומריות מלאים דרכים לקנות קניינים רוחניים וקרבת אלוקים" כלומר, דווקא מתוך העיסוק בחומר, גם הפשוט והארצי ביותר, ניתן להגיע למקומות הגבוהים מבחינה רוחנית.
כבר מגיל צעיר הינדה נמשכה ליצירה ולאמנות וקיבלה לכך גיבוי מלא מאת אביה, תלמיד חכם עצום אשר עודד אותה בדרכה, יחד עם כל בני משפחתה. לאור זאת, כבר בשנת 1995 הקימה הינדה הרבסט בעשר אצבעותיה את המסלול הארצי להכשרת מורות לאמנות במסגרת "בית המורה", המכון הגבוה להשתלמויות מורים, בסמינר שצ'רנסקי, בית יעקב – תל אביב.
לאורך עשרות השנים האחרונות, הינדה הכשירה בהשתלמויות שלה אלפי מורות לאמנות, אשר לימדו מצידן עשרות אלפי, ואולי מאות אלפי תלמידות בכל רחבי הארץ, הלומדות במסגרת החינוך החרדי. הינדה הרבסט חוללה מהפכה של אישה אחת, אישה אמיצה, בעלת חזון, אשר לא פחדה לקחת את החוויה היצירתית הרחק מעבר לגבולות שהיו מוכרים וקיימים לפניה.
בקומה העליונה של "בית המורה" שצ'רנסקי, במספר חללי יצירה המלאים בחומרים מגוונים, מובילה הינדה הרבסט לאורך כל השנים, מדי יום ביומו סדנאות התנסות ויצירה באמנות עכשווית, במסגרתן היא מעודדת את המורות להרחיב את הגבולות, לנשום השראה, לפתוח את הראש ולעשות אמנות כמוה הן לא ראו מעולם. מי שלא ראה זאת, לא חווה את חדוות היצירה בשיאה! במו עיני ראיתי לא פעם את העיניים הנוצצות, את הידיים העסוקות, את השולחנות העמוסים בחומרים חדשניים, כמו מסמרים, חתיכות זכוכית, טקסטיל ונייר, לצד החומרים קלאסיים כדוגמת צבעי השמן, האקריליק והאקוורל – מקבלים צורה, משמעות ותוכן, מתוך חיבור עמוק לעולם ערכי של משמעות והשראה יהודית.
הינדה הרבסט הייתה המורה של מקימות ומובילות מסלולי האמנות החזקים בציבור החרדי, ובנוסף לכך היא הכשירה מאות בוגרות בית יעקב למבחני בגרות באמנות שימושית. בכך, למעשה, הינדה הרבסט מובילה מבחינה היסטורית מהלך, שאינו רק אישי שלה, כאמנית, אלא מהלך חברתי, מהותי, של הרחבת גבולות הגיזרה של הגדרת המושג "אמנות" בציבור החרדי, לאורך שלושים השנים האחרונות.
ביתה של הינדה הרבסט, בלב ליבה של עיר התורה והיראה בני ברק, הוא מקום לא פחות מרתק ומרחיב גבולות. על קירות הבית תלויות יצירות אמנות עכשוויות שלא היו מביישות אף גלריית "אוונט-גארד" בפריז, לונדון, או תל-אביב. החופש היצירתי של הינדה הרבסט בבחירת חומרים "מחוץ לקופסה", מעולמות תוכן שונים, מתקופות היסטוריות מרובדות ובשילוב העכשווי שלהם ביחד לכדי יצירות אמנות המעוררות שאלות אודות מהות החיים ומשמעותם – מפתיע בכל פעם מחדש. בביתה מתקיימים מזה למעלה מעשור מפגשים של קבוצות ממגזרים שונים מתוך החברה הישראלית, כולל שופטים, טייסים, פרופסורים ועיתונאים, הבאים לפגוש ולנהל שיח ישיר, פתוח וכנה עם אנשים מהציבור החרדי. ביתה של הינדה מהווה לא רק זירת מפגש ושיח אלא גם גשר, היוצר, לא מעט גם בזכות האמנות, חיבור בין עולמות.
"אמנות איכותית היא כזו היוצרת חוויה, הן אצל האמן, והן אצל הצופה" כך כותב חוקר האמנות ג'ון דואי, בספרו "האמנות כחוויה", וכך פעולת האמנית הינדה הרבסט בפועל. המהות של האמנות שלה אינו רק ב"מוצר המוגמר" אלא בתהליך היצירה. לדוגמא: הינדה אוספת עלי אקליפטוס טריים, לוקחת אותם בידיה, בוחנת אותם, בוחרת אותם, עוטפת אותם בבד הארוג בשילוב כותנה ומשי, מקפלת ומלפפת בחוטים את הבד אשר בו טמונים העלים, ומרתיחה הכל בסיר מים גדול יחד עם מסמרים ובצלים. לאחר מספר שעות של הרתחה וקירור, הינדה פורמת את הקשרים, ופורשת על הקיר בד מקומט ומרתק, אשר עליו הדפסי עלים צבעוניים, בקומפוזיציה מופשטת – המבטאת בו זמנית כאוס וסדר, נחיתה והמראה. לו התהליך כולו היה מתועד בצילום היה זה מייצג עכשווי במיטבו.
סדרה שלמה של יצירות של הינדה הרבסט עשויות מחומר חדשני, כמעט בלתי מוכר בעולם האמנות העכשווית – נייר אפייה, אשר עליו נאפו בפועל חלות! הינדה אוספת באהבה, לאורך שנים את ניירות האפייה, עליהם הונחו ונאפו חלות טריות לשבת. הינדה לוקחת את ניירות האפייה המוכתמים, גוזרת אותם, חותכת אותם, ולאחר מכן רוקמת ותופרת אותם יחד, לעיתים במו ידיה, עם חוט ומחט, לעיתים במכונת תפירה, לכדי יצירות אמנות עכשוויות ומונומנטליות התלויות בחלל. נייר האפייה של החלות שלה, מהווה לא רק חומר גלם, אלא גם אמירה אמנותית. מלאכות הבית הנשיות כל כך של האפייה, הבישול, הרקמה, התפירה, התיקון וההתליה, מקבלים ביצירותיה של הינדה הרבסט פרשנות חדשה. הינדה לומדת ומלמדת כיצד מתוך הפרטים היומיומיים לכאורה של החיים יכולה לצמוח תובנה חדשה, כיצד הנפש יכולה בכל רגע ל"פרוש כנפיים" ולעלות מעלה בעולם התודעה והרוח דווקא מתוך המלאכות הפשוטות. היצירות שלה כובשות את החושים כולם, המראה של גווני הלבן, החום, והספייה, יחד עם הטקסטורות של הניירות וחוטי התפירה, עם רחש הצליל נייר האפייה המתפצפץ, אשר לא איבד עדיין את ריח החלות הטריות, יחד עם חוש הטעם המתעורר בעקבותיהם. הינדה כמו לוחשת לנו, מבעד ליצירותיה, מעודדת אותנו, כצופים – להתעורר, לפתוח ולחדד את כל החושים, לשאול שאלות, להרחיב גבולות, ולהתעלות!
ברבות מיצירותיה של הינדה הרבסט קיים שימוש בטקסט. בלשון הקודש. הינדה מחפשת ביצירותיה את המשמעות של האות הבודדת, את המשמעות העמוקה של מילים, ואת הפרשנות האישית שלה אודות פיוטים שלמים. "האות" על פי התפיסה החסידית – היא מלאת חיות בפני עצמה, וכפי שמצוטט הבעל שם טוב הקדוש: "בכל אותו ואות יש עולמות, ונשמות ואלוקות". ביצירותיה של הינדה הרבסט, האותיות הופכות להיות הכנפיים המרוממות את החומרים הארציים המרתקים שבהם היא בוחרת, מעלה מעלה לעולמות רוחניים. על גבי יצירותיה העשויים בחומרים שונים כגון יצירות זכוכית, בד, נייר, היא מוסיפה מילים משמעותיות המעוררות מחשבה. כך למשל הסידרה "מילים ומושגים" על לוחות זכוכית בה רשמה על כל יצירה מילה אחת ונגזרותיה: שלום, אמת, אחווה, אהבה, שמחה. המילים מעוררות את הצופה להתבוננות לא רק ביצירת האמנות, אלא התבוננות עמוקה יותר במושגים אותם המילים שלה מעוררים בנפש האדם. המילים שבהם היא בוחרת מעוררות שאלות: מהי אהבה אמיתית? מהו באמת "שלום"? ממה נובעת באמת "שמחה"? הינדה בוחרת לעורר את השאלות, ולהשאיר את התשובות פתוחות, לבחירת המתבונן. יצירות נוספות שלה על גבי בד הצבוע בחלודה, אדמה, דיו, ופיגמנטים – עוסקות בששת ימי הבריאה, החל במושגים כמו תוהו ובוהו, חושך ואור, דרך אדמה ושמים, הצומח והחי, ועד למושגים גבוהים ומופשטים של התעלות הנפש והנשמה ב"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
בדרכה המרומזת, הינדה הרבסט מבקשת לשאול שאלות קיומיות, מהותיות, דרך החומר – ומעבר לו. ביצירות הנייר שלה ניתן למצוא פיוטים שלמים, טקסטים תנכ"יים, הרקומים אות אות, בסבלנות, באהבה, בכתב ידה, החל מהטקסט של "שירת הים" בספר שמות, הרקום ביד על גבי דפי אפייה הגזורים באופן המאזכר פפירוסים עתיקים, ועד הפיוט "אשת חיל" המסיים את ספר משלי הרקום סביב חלות גזורות מתוך דפי אפיה.
מילותיה הכתובות של הינדה הרבסט על גבי יצירות העשויות בדי משי, זכוכית, קש, נייר עשוי ביד, ניירות אפיה, בדי כותנה ופשתן, המתייחסות הן לטקסט המקראי והן לאירועים עכשוויים כגון אסון מירון תשפ"א, מרחיבות את הגבולות של השיח של האמנות היהודית העכשווית.
יצירותיה העכשוויות של הינדה הרבסט, משקפות תהליך של התנסות בחומרים מפתיעים, בטכניקות חדשניות, הנעשות מתוך פתיחות מחשבה וחופש יצירה, הנובעות אולי, מאותו מעין השראה קדום : "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים". (שמות לה': כה-כו).
הנשים חכמות הלב, המתועדות בספר שמות, לקחו את החומרים הארציים, הפשוטים, והבסיסיים ביותר, והפכו אותם למשכן לשכינה הקדושה. וכאז גם עתה, הינדה הרבסט פותחת את השערים עבור דורות של "נשים חכמות לב" עכשוויות, אשר כל יצירה, עבורן, היא רק פתח ושער – להשראה חדשה.
