אשמח לפתוח דיון על הספר "ברגע הקריטי"
קראתי אותו שוב, נהניתי שוב.
הספר כתוב בשפה מאד קולחת, היה לי ממש קשה להניח אותו מהידיים, כן אפילו בפעם השניה.
בספר מוצגת משפחה נורמלית שעוברת התמודדות, והוא מכניס אותנו ממש לתוך המשפחה בייחוד לראש וללב של יעלי. בת עשרה.
עלו לי כמה מחשבות בעקבותיו
קודם כל- אלחנן. באמת זה דבר נורמלי? אני לא רוצה לצאת מנותקת, אבל באמת שהיה לי קשה לקרוא את התיאורים איך הוא מציק לכולם, סתם ככה כי הם לא באים לו בטוב.
הרגשתי- פשוט התקוממות. זה כל כך היה לא פיירי. איך האמא מצפה מיעלי לשתוק ולהכיל.
הוא בן 12, והוא היה בלתי נסבל. עם כל ההסברים זה לא ישב על דעתי.
יש בחירה בסוף, ככה זה בחוויה שלי.
האמת, התחושה הזאת עלתה לי גם כשקראתי את התגובות בענין ההתנהגות של ההורים לטובה מהסיפור "נותנת מקום"
בעיני ההתנהגות שלה הייתה כל כך לא נורמטיבית, איך מצפים לשתוק פשוט, להכיל…
האמא רינגל הייתה מצד אחד- השראה ממש.
עם כל מה שעובר עליהם, היא סבלנית, היא מכילה, היא נותנת מקום לכולם.
מצד שני- שוב עלתה בי התקוממות.
בת שבע בעולם שלה, דסי בפרויקט שלה, ויעלי- עובדת כמו… תשלימו לבד.
והאמא עוד מצפה ממנה…
הרגשתי שיעלי הייתה ילדה הורית, ולא נתנו לזה דיבור בספר.
מאד אהבתי את הקטע עם סגולת החמישים. נתן פרופורציות חשובות לכל הנושא. תודה שרי.
מילה על נעמה.
יעלי- תטרקי עליה את הטלפון ותגידי לה: תעזבי אותי. תודה.
אוף, מזה ההתנהגות ההזויה הזאת?
מילה על הרב הרמן.
אהבתי ממש את ההגיגים של אמא רינגל ויעלי על הרב הרמן, בייחוד את האולי מסקנה- שבעצם יש פה אופי, פחות אפשר לצפות מכולנו לנהוג ככה. כי אנחנו בטבענו רוצים להתיישר עם הסביבה.
בכללי הספרים של שרי מרתקים, בייחוד השיח הפנימי שעובר על הדמויות, אין קיצורי דרך, אין התנהגויות ובחירות הירואיות.
יש מלחמות פנימיות, יש בחירות, יש הצלחות ויש כשלונות.
אשמח לשמוע את דעתכן
וכמובן, דעתך שרי, אומנית המילים.
נשמע מעניין, זה ספר מבוגרים או נוער?
חושבת שמתאים יותר לנוער בוגר(התפרסם בעיתון לילדים "יתד שלנו" בחלק של הנוער), אבל יכול להיות שיש מבוגרות שגם ייהנו מאוד לקרוא אותו!
מענין ממש בשבילי כל מה שכתבת כאן.
לגבי ההתנהגות הבלתי נסבלת של אלחנן – כן. זה אמין וזה קורה, וכתבתי עמוק מתוך החיים. המציאות הרבה פעמים קשה גם יותר.
מסכימה איתך לגבי בחירה. כל אחד בוחר. אבל כל אחד בוחר בתוך טווח אחר. נקודת הבחירה היא שונה. וכמובן שגם הגיל משמעותי, מבחינת בשלות לבחור. ילד בן 12 עדיין לא מחויב במצוות.
אלחנן נכנס לסיפור כחלק מהסיפור של יעלי, הסיבה שבחרתי דווקא בו כעוד גורם מקשה בתוך הבית, זה כי רציתי להביא את הקול של ילדים כמוהו.
אני בספק כמה הסיפור הצליח להעביר את עומק הקושי, כי הזווית בסיפור היא חיצונית, ולא מתוך החוויה של אלחנן עצמו.
אלחנן הוא ילד שסובל מהפרעת קשב. בזמן הסיפורי הוא עובר מסוג אחד של ריטלין לאחר, ובלי הרבה הצלחה. תוך שהוא משלם מחירים פיזיולגיים של השפעת הריטלין.
מה בעצם הוא עובר בחיידר? – יושב שעות בלי להבין כלום. בתחושת כשלון קשה, שהוא מספיק נבון כדי לקלוט את משמעותה, לחוש מושפל, ולהתיאש מעצמו.
קשה למצוא מילים כדי להסביר עד כמה זה נורא.
הנושא הוא לא ריטלין כן או לא (לדעתי כן, אם הוא עוזר, ובתנאי שהילד מסוגל ומסכים להתמודד עם השפעות הלוואי)
לב הדבר הוא מה עושה לילד תחושת כשלון תמידית.
בשביל זה צריך לדמיין את עצמנו נאלצות לעבוד שמונה שעות ביום בתחום שאנחנו הכי חלשות בו, ביחד עם קבוצה גדולה של נשים שמצליחות באותו תחום.
לספוג הערות, שאלות שאנחנו לא יודעות לענות עליהן, ועוד ועוד.
זה משפיל. וכשזה נמשך – זה מרסק.
בפרט שהרבה פעמים הקושי הלימודי משליך גם על הפן החברתי.
ולאן זה מוביל? – בדרך כלל לישיבה קטנה בינונית /חלשה, וממנה – כשהילד בגיל ההתבגרות, וכבר הפנים את תחושת החדלון, הבטלה, וחוסר האמון הטוטאלי בעצמו – להסתובב ברחוב עם עוד בחורים שמיואשים בעצמם, ליפול כמובן בסמרטפון ודברים חמורים יותר, לאבד אמון בעצמו, והרבה פעמים גם להגיע לנשירה.
בחזרה למה שכתבת:
אני מסכימה לגמרי עם החובה של ההורים לשים גבולות להתנהגות הבעייתית בבית.
אבל איך?
אם הילד עושה ביום שלושים דברים בעייתיים – מה אפשר לעשות בתור אמא? להעיר לו בלי הפסקה? להעניש?
אלו לא בעיות שאפשר לפתור בכוח.
מענין אותי מה דעתך על הנקודה הזו.
לא אמרתי להכיל, במובן שזה בסדר שמתנהגים גרוע. רק שקפתי את המצב הבלתי אפשרי הזה.
בשביל ילדים כמו אלחנן המסלול שהם הולכים בו נידון לכשלון מראש. הדרך הקלאסית והמצוינת של חיידר וישיבה ולימודים רוב היום, היא חשובה ביותר בשביל מי שמסוגל לה. (וגם בשביל כלל ישראל, עצם זה שיש לנו בחורי ישיבה שהעיקר אצלם הוא לימוד, זה לא ברור מאליו בכלל!)
אבל מי שלא?
אחוז לא מועט של ילדים נכנס למעגל של כשלון ותסכול, התנהגות שלילית בבית, המון ביקורת כתוצאה מכך, עוד ירידה בערך העצמי, עוד נסיון להצליח ושוב להכשל, עוד מערכות יחסים שמסתבכות, וכו' וכו'
יש היום יותר ויותר מודעות, ומוסדות שנפתחים ומנסים להתאים את עצמם ולתת מענה.
ועם זאת אני חושבת שנדרש עדיין תיקון משמעותי, שאנחנו כציבור בתחילתו.
וכהורים – מי שמתמודד, יכול לעזור לו להבין שהילד באמת במצב בלתי אפשרי, ומתוך כך לחפש את הפתרונות.
כי בקלות הורה עלול ליפול למעגל קסמים של ענישה והתדרדרות של המצב בבית.
כואב מאד לחשוב שאלפים בני נוער נושרים, מבתים טובים, לא היו מגיעים לנשירה אם היו בילדותם חיים במסגרת של הרבה פעילות ועשיה והתנסות בתחומים שונים, וגם לימוד תורה שלש שעות ביום.
אם הם היו גדלים ככה, הם היו מצליחים ללמוד, ברובם. ומפתחים אמון בעצמם, ואמונה שהם מסוגלים, והם טובים. ולצמוח כיהודים איכותיים, עובדי השם.
כשפותחים כיום בישיבה גדולה ישיבות שהן חצי לימודים חצי עבודה, בשביל בחורים רבים זה מאוחר מדי. הם לא מסוגלים נפשית כבר ללמוד בכלל. הלימוד יושב אצלם על חוויית דחיה קיצונית שהם חוו, ותחושת כשלון עמוקה.
בנוגע לשאר הדברים שכתבת – אי"ה בהמשך.
תודה ששתפת.
תודה שרי על הקולות החשובים שאת מביאה
על הבאת המציאות (כמעט ) כמו שהיא,
בלי לטייח וליפות אבל גם בלי להתנגח
תודה. זה חשוב כל כך.
תודה על התשובה היפה שרי,
ממש סגרת את הדיון 🙂
שרייייייייייי
את אלופה,
את מדבררת בול את המצב…
יכולה רק להוסיף, החווית תיסכול וריסוק שהילד חווה היא מגיל קטן מאד ועובר דרך זה גם גיל ההתבגרות.
הערך עצמי ירוד לגמרי, מאד מאד קשה לעלות אותו בגלל שזה חלק משמעותי בחיים, לבנות זה עד גיל 20 (!), בנים בדר"כ כבר בישיבות מתגלצ'ים איפה שהוא למשהו יותר מתאים (לבנים זה קשה פי אלף וגם יש להם אלפי סוגי מסגרות..)
זה משפיע על חיי השידוכים והרבה על חיים תעסוקה ונישואים.
את מדברת 'רק' על ירידה רוחנית שיכולה להגיע בעקבותיה (ומגיעה המון), יש עוד נושא, שפחות מדובר וגם ב"ה פחות נפוץ.
אבל כמו שהבנתי וראיתי אצל כאלו שמכירה, רב ילדי הקשב שחווים את החוויות הנ"ל מגיעים למחשבות ורגשות קשים, אובדנות אי רצון לעשיה (למרות שכלפי חוץ הם נשארים האנשים הכי שמחים בסביבה)
אז יאלה, האתגר שלנו כמבוגרים, לתת להם את מקומות ההצלחה, להעיר פחות, לדבר איתם בגובה העניים, להאמין בהם, לראות בהם משהו בוגר חכם ומוכשר (וזה מה שהם, רק בתחומים שלהם).
והלוואי שילדים כבר לא יחוו את החוויות האלו יותר (השאלה היא איך? מוסדות הלימוד ממשיכים באותה מתכונת כבר שניייייםםםםםםםם, לא רואים שינוי באופק..)
נפגשתי בחיי עם אנשים צוות מדהימים (רק שאפשר לספור אותם על יד אחת..) אנשים עם לב אמפטיה וחכמת חיים, הלוואי ואלו יהיו המורים והמורות של ילדינו..
יש המון שינוי במוסדות לימוד!!
בחידיר של הבנים שלי המפקח והרבנים כל הזמן עם האצבע על הדופק,
לא דוחפים ריטלין מהר מידי, אבל כן חשוב להם מאד מאד שילד לא יצבור חויות שליליות, כי פגיגעות בדימוי עצמי קשה הרבה יותר לרפא..
ויש המון פידבק חיובי כל הזמן, איזה ילד מדהים יש לכם, הוא יגדל גדול הדור וכל מיני כאלו , שרואים שההרבה באמת באמת אוהב את הילד.
משהו מדהים.
אני לא יודעת. צריך להתייעץ.
אבל! מה שהפריע לי זה יותר הציפיה מיעלי. פחות הגישה כלפי אלחנן. זה דווקא מאד אהבתי ולקחתי לי. לילדים שלי.
אבל כלפי יעלי- האמא נתנה לה להרגיש כאילו זה מצופה ממנה להכיל את ההתנהגות הזאת.
זה פשוט לא הוגן!
יעלי היא רק ילדה, ואם להורים קשה להכיל כזאת התנהגות, איך היא מצפה מיעלי?
במקומה הייתי אומרת-
יעלי, זה לא פשוט לך עם אלחנן. אני מאד מבינה אותך. עם זאת- אנחנו כהורים רואים דברים אחרת- ואנחנו לא מעונינים שתחנכי אותו או תצעקי עליו או משו דומה. אם קשה לך- וזה בסדר שקשה- אז את משוחררת למהתעסק איתו בכלל.
משו כזה.
ומעריכה מאד את המענה
אני מאריכה ככה רק כי זה תפס אותי ביחס לחיים. הספר לא באמת הנושא…
לא קראתי את הספר
אבל אם הבנתי נכון את הסיטואציה שאת מדברת עליה- אני מסכימה איתך ממש
יותר מדי סיפורי חיים אני רואה סביבי
של הילד "הטוב" בבית שמנוצל עד כדי כמעט אטימות
כמובן לא מכוונות רעות אבל אבל זה מספיק נורא גם בלי כוונה…
וזה היה סיפור חיים- שרי אלופה בלשקף מציאות…
מסכימה מאד
כאמא לילד קש"ר מאתגר, שעושה פדיחות והצקות,
שיש לו אח בכור אחראי שלפעמים מאד מתבייש בגגלו, ולפעמים סובל מההצקות שלו.
אני כן מסבירה לו על אח שלו, ועל השוני שלו.
אבל, הוא בשום אופן לא אחראי עליו, וזה לא בושות, והוא לא מחנך אותו.
מה היינו עושים במקרי קיצון? זה באמת שאלה..
מה שברור שעשיתן חשק לקרוא את הספר
ל'מישהי' – מסכימה לגמרי בענין מה שכתבת, על הערך העצמי שמתרסק, ושקשה לשקם אותו בגיל 20, כמעט בלתי אפשרי.
ללאה- נכון שיש חיידרים שיש בהם צוות טוב עם הפנים לילדים. זה כמובן דבר ענק, אבל הוא לא מהווה מענה לילדים שמסגרת של לימוד חומש/ משנה / גמרא במשך יום שלם היא בניגוד גמור לטבע שלהם, ומעל היכולת. גם אם מתייחסים אליהם יפה – הם מתרסקים בכזו מסגרת. למרבה הצער זו לא הגזמה.
וחזרה ל'ברגע הקריטי' עם קצת הבהרה למי שלא קראה: הסיפור מסופר מהזווית של יעלי בת ה16 בלבד. כך שיש דברים שלא נכתבים במפורש, וצריך קצת מחשבה כדי להשלים את התמונה כולה.
על יעלי יש נטל גדול מדי. אני מסכימה עם הנקודה הזו, וזה חלק מהסיפור.
אז למה?
מהמקום של אמא רינגל כפי שהצטייר בעיני: היא לוקחת אחריות במאה אחוז על הבית, ועושה כל מה שאפשר בשביל לטפל הכי טוב שאפשר בבעיה של אלחנן.
אלחנן בן 12, (אם אני זוכרת נכון, אולי פחות) מתוסכל עד העומק מהבעיה הלימודית שלו, לוקח ריטלין שלא מספיק עוזר, מתבייש בו ומסתיר מאחיות שלו.
כשהוא חוזר הביתה, יש לו ריבאונד, תופעה פיזיולוגית של התפוגגות החומר של הריטלין.
ריבואנד משמעו – תנודות קיצוניות במצב הרוח, הצפה של כעס ורוגז, היפריות קיצונית ועוד.
אלחנן נהיה אז בלתי אפשרי, משתולל ומציק. אמא שלו מקפידה להיות בבית, ולנסות להרגיע ככל שאפשר ולמנוע את הבעיות מראש.
היא בהחלט לא מעבירה את האחריות ליעלי.
כך עד המשבר שמתחולל בסיפור. משבר רפואי אצל הבת הגדולה. שבועות של דאגה והתרוצצות בין רופאים, ואחר כך טיסה לחו"ל.
האמא מתאמצת גם אז להחזיק את המצב של אלחנן. נמצאת בקשר עם הרב'ה שלו, אוחזת ראש במה שהוא צריך. במילים אחרות – נקרעת.
היא לא יכולה לשחרר את יעלי מלהתעסק עם אלחנן. כמו שהצעת, אלישבע, כי היא עצמה נאלצת להעדר מהשטח, ויעלי היא זו שכן נמצאת. אז האמא מכוונת אותה כמיטב יכולתה למה שצריך.
וכן, בסך הכל נופל על יעלי יותר מדי. זה נכון.
אני חושבת שאם הסיפור בסיטואציה הזו היה מצייר משהו אחר, זה היה זיוף.
כולנו בני אדם, וזמני מתח ומצוקה קיצוניים גובים מחיר.
לדעתי ככל שנכיר בכך יותר, נוכל גם לקחת אחריות בלי להבהל, ולהיות פתוחים להתבונן איפה טעינו או פספסנו בעל כורחנו, ואיך לתקן, בלי לשקר לעצמנו שהכל היה בסדר.
ומבחינתי זה גם מה שאמור להופיע בסיפורים, שמוטב שישקפו את החיים, ויעזרו לנו להרגיש נוח ובטוח כשלא הולך כמו שהיינו רוצים.
אמא רינגל, כמו שאני רואה אותה, היא אשה מדהימה, עם אחריות גדולה למשפחה.
היא לא מצפה מיעלי להכיל הכל, אני לא ראיתי את זה כך. היא יודעת שאלחנן מאתגר בצורה לא נורמלית, כי גם לה עצמה קשה איתו. אבל היא גם מודעת לכך שהוא בתקופה רגישה, והיא חרדה שהמשבר הזמני יוביל אצלו למשבר כללי ולהתדרדרות. אז היא מסבירה את זה ליעלי, ומבקשת ממנה להתנהל בצורה הכי טובה שאפשר.
אני חושבת שהדבר הזה הוא נכון והגיוני. נערה בת 16 אמורה להתגייס כשיש בבית מצב חירום, וכשאחיה הקטן בסיכון מהסוג הזה. ואגב, הילדים שלנו נבנים גם מכוח מה שאנחנו מלמדים אותם לעשות ומכך שאנחנו מצפים מהם לתרום, ולא רק ממה שהם מקבלים מאיתנו.
מה שכן בעייתי, זה שהאמא מגייסת את יעלי בצורה שהיא לא לגמרי מותאמת, כי זה נעשה מתוך חרדה לאלחנן, ומתוך הרגשה מוטעית שאצל יעלי הכל בסדר. האמא גם לא שמה לב לעול המוגזם שיש על יעלי בימים האלה, ולכך שהיא זקוקה שיקשיבו גם לצרכים שלה. וזו עיקר הבעיה.
ברור שצריך להשתדל שדברים כאלה לא יקרו, וברור גם שהם מתרחשים בכל זאת, ובעיקר בזמני משבר.
כותבת הפוסט ציינה שיעלי ילדה הורית.
זו אבחנה יפה של דבר שעבר במכוון בין השורות. יעלי דואגת בתקופה הזו לאמא שלה, וזה לא מצב בריא. היא חרדה לאמא, וזה אכן סוג של ילדות הורית.
ובכל אופן, היא לא באמת 'ילדה הורית'. גם כי מדובר במצב זמני, וגם כי היא בת 16, זה גיל שיש בו בשלות חלקית ללקיחת אחריות. היא אמנם מתבגרת ועדיין לא מבוגרת, אבל גם לא ילדה.
מבחינתי ההתיחסות לעניין הייתה לקראת הסוף: כאשר יעלי מגלה את הבעיה של אלחנן, ומבינה שאין כרגע שום פתרון בשבילו לקראת סוף החיידר, היא נלחצת ממה שיהיה איתו בעתיד.
אמא שלה אז מעבירה לה מסר ברור שהדאגה לא עליה, שזה עול שההורים יסתדרו איתו, ושזה לא בתחום אחריותה.
במילים אחרות – יש פה אמירה של שחרור מהעול המוגזם ומהנטל הנפשי.
יתכן שהיה מתבקש שיהיה בסיפור יותר דיבור על הנקודה הזו, אכן.
תודה שרי.
נהניתי לקרוא. גם מסכימה עם רוב הדברים שכתבת.
אבל אשמח שתעני לי בנוגע לסיטואציה שיש שלוש בוגרות בבית ובסוף רק יעלי מתפקדת. ולא רק מתפקדת מעצמה- אלא נקראת להתפקד.
ועוד מוש, נכון שלאלחנן זכותו המלאה לא לשתף בריטלין וכו אבל תכלס, אם נתנו ליעלי אחריות- זה פיירי לא להסביר לה? האמא הסבירה לה רק אחרי…
אני לא יודעת מה לאמר בנוגע לזה שאלחנן לא רצה לספר. מצד שני- יעלי קבלה עליו אחריות, זה נראלי לא סביר שלא ספרו לה כלום.
אני מגיבה בתור אחות של 3 "אלחננים".
במשפחה שלנו כולם מאובחנים, גם ההורים
אנחנו חיים בתוך סיר פופקורן מבעבע.
אצל הבנות זה עוד איכשהו נסבל, אנחנו לא מרביצות ולא מתהגות באלימות,
אבל כן יכולה לתאר לך את החיים המאתגרים בתור "אחות של-".
לפעמים אני פשוט רועדת מפחד שאחד הבנים יעבור לידי, כי אי אפשר לדעת איך זה ייגמר.
אני יכולה פתאום לחטוף בעיטה, או בוקס, רק כי הוא עצבני.
חד משמעית שכשהריטלין משפיע עליהם – הם מתהגים אחרת
אבל יש כל כך הרבה שעות שלא, ואז כולם סובלים, אין מה לעשות.
וזה גם לא ענין של חינוך, לדעתי, ההורים שלי אנשי חינוך מדהימים,
רק שכשזה מגיע לילדי קשר היפראקטיביים ברמה קיצונית- זה לא נכנס..
ואוו תודה על השיתוף!
וח"ו לא חשבתי שזה ענין של חינוך.
באמת נשמע שההורים שלך אנשי חינוך מדהימים, אם הם מצליחים להחזיק איכשהו אתגר יומיומי מורכב שכזה. ונשמע שגם לך עצמך יש הרבה מודעות.
בנוגע למשפט האחרון שלך – גישה חינוכית נכונה משפיעה גם על ילדי קשר, רק שזה לטווח הארוך.
כלומר, באופן מיידי בדרך כלל באמת אין הרבה מה לעשות, הילד מוציא את התסכול כמו שהוא מוציא, והמאמצים להציב גבול מצליחים רק חלקית. אבל כל הטוב שהוא מקבל מחלחל לתוכו ובעתיד יבוא גם לידי ביטוי בעזרת השם.
את עצמך עדיין בלימודים? איך את מסתדרת עם הקושי ללמוד?
מקווה שיהיה לכם יותר קל עם הזמן ולא להיפך. תודה ששיתפת!
לאלישבע –
לגבי מה ששאלת, אני עונה כאן למיטב זכרוני, אבל כבר הרבה זמן לא קראתי את הספר… תקני אותי אם אני טועה בפרטים.
ממה שאני זוכרת, העול במפורש לא הוטל דווקא על כתפיה של יעלי. האמא דברה עם כל הבנות לפני הטיסה. היא גם ראתה שהולך ליעלי בקושי עם אלחנן וניסתה להקל, ולכן שלחה את אלחנן עם בת שבע לדודים. היא לא יכלה לדעת מראש שההסדר יתפרק בתוך חצי יום, והיא גם גייסה את הבן הנשוי ברגע שזה קרה.
כך שהשאלה האם לספר על הריטלין, היא לאו דווקא מול יעלי אלא לגבי כל הבנות.
איך שאני רואה את זה: אין כמעט משמעות מעשית לידיעה על הריטלין. אלחנן מאתגר בהתנהגות, וקשה להתמודד איתו. מה שהבנות צריכות מהאמא זה הכרה בקושי שלהן, והכוונה איך להתמודד עם אלחנן. הן גם צריכות לדעת שאלחנן בתקופה רגישה וחשוב למנוע איתו עימותים ככל האפשר.
את כל זה הן שמעו.
יש אמנם גם מעלה מסוימת בכך שיהיה להן את התמונה השלמה, אבל מנגד יש את אלחנן שמתבייש ולא רוצה שידעו.
אפשר להגיד לילד כזה: אין במה להתבייש, ונספר לאחיות שלך כי למה לא.
אני חושבת שזו טעות.
דווקא לילד כזה שהכבוד שלו נרמס כל הזמן בחוץ, קריטי לקבל כבוד בבית.
וכבוד זה אומר בין היתר לכבד את הפרטיות שלו, את הנפרדות שלו, את זה שהוא נער שמתחיל התבגרות ושהוא נבון מספיק כדי להרגיש אם טוב לו לספר על הקושי שלו או לא, ולמי.
כתבתי כאן ליעלי על כך שגישה נכונה בחינוך מניבה פרות בטווח הארוך, אז בעיני זו דוגמה למשהו כזה. על פניו כרגע לא היה ניכר נזק משמעותי אם היו מספרים על הקושי של אלחנן בניגוד לרצונו, אבל מבחינת איך שזה משפיע על הנפש שלו – יש כאן דבר משמעותי.
בנוגע לנקודות נוספות שהעלית:
סגולת החמישים – שמחה שנהנית מזה.
משתפת שהספר נולד מרצון לדבר על הענין הזה שהוא חשוב בעיני ממש. על סגולות שהן מגרדות את הגבול של איסור ע"ז לפי הרמב"ם, ואפילו עוברות אותו. ובעיקר על הקונפליקט סביב הענין של החיבור בתפילה, של תפילה כסגולה, ושל השאלה איך אפשר לבטוח בהשם אם אנחנו לא יודעים מה יהיה.
מאאאאד לא מומלץ לצאת לסיפור מתוך נקודת פתיחה של מסר מוצהר. בדרך כלל זה לא יוצא טוב ספרותית וגם לא עושה שירות ממשי למסר. כל מי שלמדה אצלי כתיבה יוצרת וקוראת את השורות האלה כנראה מחייכת עכשיו… בכל אופן, כאן היה לי חשוב בכל זאת, והיה לי תהליך ארוך בדרך לסיפור – איך לבנות אותו זה כך שהקונפליקט הרוחני כביכול, יהפוך לקונפליקט רגשי משמעותי של יעלי.
הרב הרמן – כמו שכתבת 'אולי מסקנה'…
משתפת גם כאן – מה שכתבת, הוא דבר שחשבתי עליו אי פעם כשקראתי את הספר, שנראה שבעצם האופי הבסיסי של הרב הרמן היה לא להתייחס מדי לסביבה.
עם השנים הבשילה אצלי הבנה אחרת, וגם היא מופיעה ממש באותו מקום בסיפור – שיש גם תהליכים הפוכים. לפעמים אדם בוחר בדרך שונה מהסביבה בגלל ערך שחשוב לו מאד, ובעקבות הבחירה הזו הוא נהיה חזק יותר באופי, ופחות מתיחס למה שאומרים עליו.
אפשר לראות את זה לפעמים אצל הורים שעושים בחירות לא מקובלות בשביל הילדים, כנגד הסביבה, מתוך אחריות לילד. בדרך כלל הם משתנים גם בתחומים אחרים.
וביחס לרב הרמן – יכול להיות שמרוב אהבת השם ויראת השמים שהייתה לו, הוא עשה כבר מגיל צעיר בחירות יוצאות דופן בשביל כבוד שמים. ומתוך כך נהיה לו אופי חזק יותר, עד שבערוב ימיו לא הפריע לו להיות בסיטואציה מוזרה של חצית הרחוב מצד לצד באלכסון, רק כדי להמחיש משהו לבת שלו…
מדהים.
תודה שרי
נהניתי מאד לקרוא
גם את הספר גם את הפרשנות שלך
ובכללי אומר, לא הייתי טורחת לפתוח דיון אם לא שהספר באמת משמעותי בעיני.
לא הסיפור הנושא, אלא יותר הקשרים הבינאישיים שבו
האמת בכל הספרים שלך
אני חושבת שהארת חלק שלא קבל הרבה נוכחות קודם בספרות שלנו.
אז תודה!