פרק 6: "אולי תביאו אותה בלי המכשירים"

הגעתי למסקנה שהלב הוא איבר מוזר, פועל עצמונית כמו שאומרים.

ככה, 

בלי הגיון…

סוף סוף יש לנו מכשירים.

אחרי בלגן שלם, אחרי ערימות של מסמכים, אחרי 12,000 שקלים חדשים,

(כן, מקבלים החזר ממשרד הבריאות של 8,000 אבל קודם משלמים, ואז מארגנים להם תלושי משכורת, דפי בנק ומה לא, ואז לוקח חודשיים ומקבלים החזר).

אחרי 2 זוגות של אוזניות, כי הראשונות לא יצאו מדויקות אז נסענו לתל אביב לעשות זוג נוסף,

אחרי ככלות הכל יש לנו מכשירים.

 יש לנו מכשירים, ואני עצובה במקום לשמוח.

פתאום קשה לי נורא….

 "אתה בא?"

 אני שואלת את בעלי פתאום, מרגישה שאני חייבת תמיכה…

ככה נסענו, ביחד, שלושתנו, והלב שלי מפרפר, והעיניים יבשות, וכל קשת הרגשות שמציפה אותי נקברת לטיפול מאוחר יותר.

אני מודה לקלינאיות, מדברת עם שירה לאט, ובשקט – כי פתאום אפשר, בודקת איך היא מגיבה לפעם הראשונה שהיא שומעת כמעט רגיל…

הגענו הבית עם המכשירים באוזניים, ואני לא מסוגלת לדבר.

שירה נכנסת לחדר שלה, מתבוננת סביב, בוחנת מחדש את העולם.

 "אמא" – היא אומרת, 

"ציפור עושה ציף ציף".

 טוב, היא עדיין כמעט לא מדברת, כולנו תקווה שעם המכשירים זה ישתפר.

 אבל גם אני וגם בעלי מנסים להבין למה היא מתכוונת,

 שירה מצביעה על העץ שנראה מבעד לחלון ואומרת שוב:

"ציפור עושה ציף ציף".

בעלי מבין ראשון, בשקט הוא אומר לי: "היא שומעת פעם ראשונה את הציוץ של הציפורים"….

שירה בת 13 וחצי.

אני יוצאת מביתה של הפסיכולוגית אחרי פגישת סיכום לאבחון.

שוב אותו כאב מציף.

כאב שמעורב בהקלה.

סוף סוף יש שם, והגדרה, וכל תחושות הבטן מקבלות כותרת אחת מסודרת.

יש נקודה אחת שמשמחת אותי בתוך הכאב, בתוך ההבנה, שיש דברים שילוו אותנו ואת שירה תמיד, שנכונה לנו התמודדות קבועה, ולא, הבעיות לא ייעלמו עם הגיל…

 שאני קצת גדלתי בעשור האחרון.

אני מסוגלת לתת לכאב הזה שם.

לדבר עם עצמי, עם בעלי, עם אחותי ועם חברה קרובה,

על ניפוץ החלום, על האבל, על האשמה שהיא בכלל לא מוצדקת.

להודות בפה מלא שאני מתביישת, שבלילה אני חולמת על בוקר אחר בלי שום בעיה.

על הקושי בהשלמה…

אז לפני עשור הייתי עסוקה בלדמיין שהכל בסדר. 

ולא, מכשירי שמיעה זו לא בעיה בכלל, כמו משקפיים ממש.

כמה כעסתי כשהיינו ערב חתונה במשפחה – גיסתי הקטנה התחתנה,

ואני כל כך שמחתי שיש לי בת סוף סוף לגנדר כמו שצריך –

שמלה, תסרוקת, תחתית נפוחה, אבזור מלא.

ואז בעלי מקבל טלפון מגמגם מאחיו הגדול:

"אתם מגיעים עם כל הילדים לחתונה?"

"לא, נראה לי שבתיה משאירה את הקטנה".

"את שירה אתם מביאים?"

"בטח, היא כבר בת 4 למה לא?"

"לא יהיה לכם קשה איתה?"

"על מה אתה מדבר?"

"פשוט חשבנו, כלומר אני ועוד כמה מהמשפחה, שאולי תביאו אותה בלי המכשירים, חבל שכל העולם ידע…"

"אתה צוחק עלי, היא לא יכולה בלעדיהם.. ולא הבנתי, יש למישהו בעיה עם המכשירים שלה???"

"לא, זאת אומרת ברור שהיא צריכה אותם, אבל אולי, אולי תנסו לסרק לה את השיער שיסתיר את המכשירים???"

בשלב הזה, כשאני מבינה את הכיוון של השיחה אני מתפוצצת:

"תגיד לחיים", אני מתערבת, "שאם יהיו לו בעיות עם השידוכים של הילדים שלו אנחנו נכחיש קשר משפחתי"….

הבחורה החמודה שמגיעה אחרי שבועיים חמושה במכשיר בייביליס, קבלה ממני הוראה לאסוף את כל התלתלים הכי גבוה שאפשר.

שירה היתה יפיפייה, המכשירים בלטו הכי שאפשר…

ואני הסתובבתי מחויכת עם פרצוף גאה, שמנסה להוכיח לכל העולם שלא אכפת לי בכלל…