מייל מעניין שהגיע לפה אתמול, ונראה לי נוגע בכולנו.
תקראי עד הסוף, ותכתבי למטה מה דעתך…
שבי יקרה,
אשמח שתעלי את הנושא הבא,
מעניין אותי מה עוד נשים חושבות.
אני מתלבטת מאד אם מתאים לצאת לנופש השנה.
יש לי ב"ה אפשרות לשכור צימר נחמד, או אפילו לילה במלון עם הילדים,
אבל אני תוהה אם זה מתאים ונכון אחרי שנה קשה כמו שעברה עלינו,
ובטח אם חלקים גדולים מהעם שלנו לא חזרו לבית שלהם, ויש לנו חטופים, פצועים, וחיילים שעדיין בחזית…
מצד שני – אם כולם יחשבו כמוני, ענף התיירות בארץ יתמוטט…
ואני לא דואגת לכלכלת המדינה, אני חושבת על בעלי הצימרים/ המלונות, הרבה מהם (בטח בצימרים, אבל גם במלונות הקטנים) עצמאיים שנאבקים לפרנסתם, ולהרבה מהם הייתה שנה קשה (חוץ מאלו שהחזיקו קצת מפונים אצלם),
וזה אחרי גל קורונה גדול לפני שלוש וארבע שנים…
אגב, אני לא מוטרדת מצד הילדים,
אפשר בהחלט להסביר להם את "נושא בעול", ויש מספיק דברים חווייתיים לעשות, גם אם לא נוסעים ללילה נופש "רשמי".
אשמח אם תעלי את הנושא הזה,
מעניין אותי מה עוד נשים חושבות.
אסתי
טוב, העליתי : )
מוזמנת לכתוב מה את חושבת בתגובות למטה!
114 Responses
יקרה!!!
איזה מרגשת את!!!
בעיני השאלה שלך מוצדקת, מאוד!! וכ"כ ריגשת אותי,
אני חושבת שבאמת בחופשים שלנו עומדים ותלויים המכורת של מאות הצימרים כאן בארץ. ולכן אולי באמת חשוב וכדאי לצאת. אבל… ויש אבל גדול… יש לנו אחים בשבי! חיילים בחזית!! אמהות שכולות, אחים שכולים, צער, עצב, דם ואש.
ולכן אני חושבת שםאם הנופש, צריך לבוא משהו שירגיש שיש שינוי, שיש משהו אחר…
משהו שיזכיר שיש מלחמה מאחור…
וזה יכול להיות בדברים הכי קטנים, אך הכי גדולים.
שתגיעו לנופש דבר ראשון תגידו אם הילדים תהילים,
תתנו צדקה.
שהמלחמה תהיה נוכחת, לא לשכוח. יש לנו אחים שסובלים.
אני חושבת שאם הכיף צריך (וחייב) לבוא העצב, הדאגה לשלום אחינו.
אני חושבת שזה צריך להיות משהו יומיומי.. כל בוקר.. תהילים/ צדקה/ תפילה
כל צהריים.
כל ארוחה מפנקת שעושים כולם יחד (עכשיו כולנו מברכים בכוונה לזכות אחינו שבשבי/ שנלחמים/ שסובלים וכדו')
ואולי מבלבד זאת לעשות משהו שישנה את הקונצפט,
לדוג' אם יש משהו שקבוע הייתם רגילים לעשות לוותר עליו (אצלנו לדוג' תמיד ביום הראשון של החופש, רק הגדולים הולכים לטיול מסויים, אז על כזה דבר אפשר לוותר.. לא על הכל, כן?
אבל כן לוותר על איזה משהו, משהו שייחד, ויבדיל את החופש הזה מכל השאר…. שידעו שזה לא חופש כמו כל שנה
מקווה שעזרתי:)
שיהיה בעז"ה בשורות טובות, ושאת החופש תעשו בירושלים הבנויה יחד עם כל עמ"י!!
כל כך נכון ומדויק,
ממש התחברתי לגישה הבריאה והאוהבת!
לצאת ולא לשכוח, תודה על הרעיונות!
כתבת מקסים!!! ונכון. תודה על הרעיונות!
רק לומר כל הכבוד….
לדעתי יש כאלו שהשאלה אפילו לא עלתה להם למחשבה…
אני לא חושבת שהשנה נכון לנפוש ולחגוג כאילו כלום לא קרה זה גם לא חינוכי כלפי הילדים שיודעים מה אנחנו עוברים השנה ובכל זאת חופשים וחוץ מזה אי אפשר לדעת מה מחכה לנו מצפון המלחמה לא עומדת להגמר בנתיים לצערי וזה זמן להתפלל ולהוריד פרופיל בחופש ולהראות לילדים שהשנה אנחנו בצער על מה שקורה ולכן לא נופשים
כל הכבוד על העלאת הנושא
אישית
קשה לי להבין איך אפשר היה לפני חודשיים לקבוע נופש כאילו הכל כרגיל. מי יודע מה יהיה ואיפה נהיה…
מבינה את הצורך לצאת וכן רואה שעולם כמנהגו נוהג.
לא תכננו עדיין אבל כרגיל זה לא יהיה.
בתפילה גדולה שכולם ישובו במהרה
יותר מהכל האויב רוצה להרוג אותנו מנטלית
לא לצאת לחופש = להכנע לאויב!!!
אנחנו חייבים להמשיך שיגרה שמחה
זה רצון ה', להמשיך למרות הקושי
לקדש את החיים
בד בבד עם תפילה והתחזקות לשלום עם ישראל
מתאים השנה לאכול? לשתות? לישון?
דאצה זה צורך. משפחות של אברכים לא משקיעות בזה סתם
סליחה, יוכי, אך איני מסכימה אותך, כלל וכלל.
יש לך אחים בשבי,
כן. האויב ניצח.
אני מתחברת לתגובה המדהימה של גילי,
תצאי, רק מפני שלא נשבית כאן את הכלכלה.
אבל תזכרי אותם.
מהתגובה זה נראה כיא ת מתעלמת מאחים שלך שסובלים, כי זה לא נכון להגיד צא תהנה וגםםםםם תתפלל
בס"ד
עם ישראל צריך עורף חזק ובעזרת השם לא ישברו אותנו.
בשביל הרבה מאיתנו, החופשות נדרשות בכדי להישאר חזקים ומסוגלים!
ולכן אין כאן עניין של כן / לא, אלא יש כאן שאלה של צורך – כל אחד לגופו.
נשיאה בעול לא חייבת להתבטא במתחים בבית וילדים מצוברחים…
בשורות טובות לכל ישראל!
אני רוצה להגיב תגובה קצת אחרת.
מבלי לגרוע במה שרשום לעיל, וברגישות לזולת שיש לנו כחרדים.
אני עובדת בהייטק – ורק רוצה ליידע אתכן, שחברי הצוות השונים וידידות מחברות אחרות –
כבר נסעו לחו"ל… לכמה ימים…
חלק מהם כבר נסעו פעמיים, בתקופת המלחמה!!
אז איפה הנושא בעול שלהם? איפה האכפתיות מהחטופים / חיילים / מילואימניקים שאין להם עבודה לחזור אליה וכו'.
ולמה אני אומרת את זה?
צריך להיות נושא בעול עם חברו.
ואתן יודעות שבבין הזמנים של פסח גדו"י אמרו לא לצאת לטיולים.
(ויכול להיות שגם השנה יגידו את זה)
אבל – צריך לזכור – שבין הזמנים זה הזמן של "קווי השם יחליפו כח".
גם אני כאישה שעובדת כל יום במשרה מלאה, ולא לוקחת חופש באמצע שנה כי אני לא רוצה לבטל את בעלי מלימוד – מחכה מאד לחופש. זה הזמן שלי לצאת לכמה ימים ולצבור כח.
וזה הזמן של האברכים / בחורי הישיבות להוציא את האנרגיות ולחזור עם כוחות מחודשים ללימוד.
אני מרגישה שכשאישה חרדית – הנופש הוא לא כמטרה של בילוי, שאז זה באמת נשמע לא טוב…
הנופש הוא אמצעי, אמצעי להמשיך ללמוד תורה בשמחה, לחבר את הילדים להווי של משפחה,
כמו שלא נלמד מהחילונים איך לשמור שבת ואיך והתלבש בחוסר צניעות.לא הייתי לומדת מהם נקו' זו.
מבלבד שהציבור החילוני קיבל עכשיו כמה הרבה יותר כואבת. לא מכירה אחד! שאין לו חבר\קרוב משפחה שנהרג א ונפצע או לכל הפחות משרת. ואמהות ללא שינה.
ברור שצריך להחליף כוחות. מצד שני לא לשלוח מה התפקיד שלנו- ת-פ-י-ל-ו-ת ואכפתיות.
מסכימה מאד עם מה שכתבת!
היטבת להגדיר!!
כמה נכון !!
ברגע שאנחנו יודעים שהיציאה לנופש היא לא המטרה אלא האמצעי
זה לא בילוי , אלא התאווררות
וגם האווירה של החופש היא לא של זולות אלא של בני תורה
אז הכל אחרת
וביננו שיהיה בכלל לאן לצאת
הכל תפוס ומלא וכולם יתרכזו לאזור המרכז —
וואי ממש התחברתי למילים שלך!
אני באמת חושבת שהנופש בשבילינו הוא כריענון וכאמצעי כמו שכתבת להמשך הרוחני שלנו!!
אני לא מסכימה איתך.
ושוב אני יאמר, רק את קיימת בעולם???? אין לך אחים בשבי?? אחים שנלחמים?? שמפונים?? שיושבים שבעה?? שבוכים??? עמ"י זה עם 1 אנחנו מקשה 1!!!
אני רק מנסה להבין ממתי את מסתכלת על החילונים ולומדת מהם?? רק בזה את פתאום מסתכלת עליהם?? הרי לא תלמדי מהם איך להתפלל/ לאכול כשר??
שוב..
מציעה לך לקרוא את תגובה של גילי, למעלה, היא מדהימה, נגעה בכזו רגישות בנושא!
מענין אותי מה דעתכם
אנחנו משפחה צעירה הגדולה בת שש….
אין באמת מודעות למלחמה לילדים כי אני חושבת שבגיל כזה רק יכניס פחדים במיוחד שהיא ילדה ממש פחדנית…
אני חושבת שכלפי הילדים אני לא צריכה להזכיר את הנושא
כן משתדלת לא לשכוח ולחו הכל כרגיל וכן להרבות בתפילות וחיזוקים לזכותם
אני חושבת שאם לא אצא לנופש שזה משהו שדרוש לי לבריאות הנפשית עם כל העומס ב"ה – זה לא משהו שיועיל לחטופים – לעומת חיזוקים ותפילות – שודאי שכן!
תקראי את תגובה של גילי למעלה.
תגידי איתם תהילים, לתפילות של בית רבן יש כח
תודה שהעלתן את השאלה הזו.
כבר כמה חודשים שאני מתחבטת עם עצמי בנושא הזה וטרם החלטתי לגביו.
כן,אני מרכזניקית,
לא מפונה מדרום או צפון,
לא מכירה אישית משהו בין הנרצחים/שבויים/חיילים שנלחמים בחזית(שהשם ישמור אותם!),
אבל אני יכולה לומר שבתחילת המלחמה הייתי אז בהריון ואחרי שבוע(!!!)שהבנתי מה החלאות עוללו לאחים שלנו-התמוטטתי וכל ההריון לא הצלחתי לתפקד כלל(וזה לא הריון ראשון שלי-וביטוח לאומי לא מכיר בזה…)
בכיתי המון,והלב שלי ממש יצא אליהם(היה לי מאוד קשה להתגבר ולא לבכות בשבת)
חשבתי שהכל יעבור מהר וד' יעזור-אבל בינתיים אנחנו עדיין במלחמה ובחוסר ודאות.
אני מרגישה ומאמינה שיש עוד כאלו שלקחו את זה מאוד קשה רגשית חוץ ממני.
יציאה כזו לאנשים כמוני ולבני המשפחות שלהם לפעמים זו יציאה לאוורר את נפש שלהם.
ברור שלא שוכחים,ואסור לשכוח-אבל שימו לב סביבכם:אולי יש בן משפחה,ילד קטן שהיה לו קשה בתקופה הזו-בשבילו צאו,אפילו למשהו מועט.
אני לא יודעת אם אצא לצימר,אבל לצאת למשהו קטן אני אעשה את זה.
לא בגלל שאני רוצה להנות,
זה בגלל שהשביעי באוקטובר הוכיחה לכולנו שיש אכזריות לא נתפסת ואני צריכה להגן על הנפש שלי
ושל ילדי מכל הזוועות ששמענו.
מקווה שעד שנגיע לבין הזמנים כבר נתבשר בבוא הגואל וכל הדיון הכואב הזה יהיה מיותר.
כתבת ברגישות.
מדהים.
מצד אחד לשמור על עצמך מצד שני לא לשכוח את האחים שלנו בחזית ובשבי.
את מדהימה!!!!!!!
ריגשת
בנושאים כאלו שהם שקשורים לכלל עם ישראל יש לנו דעת תורה מגדולי הדור, לא?
לפי דעתי דרך האמצע לצאת לטיולים אבל לא לצאת לנופש בבית מלון או צימר להנות מיציאות כל פעם מהבית זה לפחות נושא בעול אבל לא מביא אותנו לדיכדוך מקדש את השמחה והחיים אבל לא מפיל אותנו למקום שחור שהאויב רוצה שניהיה בו בהצלחה לכולם ובין הזמנים שפוי מהנה ומצליח
וואאוו שבי זה שאלה ענקית ואני בטוחה שגדולי הדור כבר יורו לנו מה לעשות…זה שאלה כאילו ללא תשובה .כי מה שתגידי נכון…שאיך אפשר שקול דמי אחינו החיילים זועקים אלינו מן האדמה ?
המשפחות של המפונים שכבר נמצאות בבית מלון תשעה חודשים ואף אחד לא מקנא להם אפילו .גיסתי מקריית שמונה נמצאת במלון כבר תשעה חודשים ושתדעו שהיא בכלל לא יורדת …לחדר אוכל……
ואם לצד השני שזה גזירה מאת השם.ואין רע יורד מלמעלה …והכל מדוייק בתכלית הדיוק !!אף אחד לא רחמן יותר מהשם יתברך .ושאף אחד לא ינסה לקבוע להשם הנהגה כאילו נותנים לו רעיונות..מי אנחנו ? זה הרי הבייסיק של האמונה שלנו .ואם כך מי שלא בכלל הגזרה .שייצא .
כמו בכל דבר ביהדות ובתורה, צריך איזון. מה שבטוח ה' לא רוצה שניכנס לדכאון, או שלא נישן בלילה מצפיה בתיעודים מצמררים זה לא מועיל לאיש ומי שחושבת שבגלל זה היא מרגישה מחוברת טועה ובגדול. מה שכן נכון לעשות זה לחגוג במידה אולי להוריד משהו קטן כדי לסמל השתתפות בצער הגדול של יהודים, ולא ראוותני, מותר ורצוי לנפוש כדי להתרענן ושיהיה כוח להמשיך לעשות רצון ה' בשמחה. ואפשר להפוך את כל הנופש לחוויה עם ניחוח רוחני המעלה ומקדש את ההנאה מהגשמיות למשהו רוחני, משפטים כמו-תראו איזה נוף מדהים ברא לנו ה'! בשביל מי הוא ברא את זה? לא בשבילנו שומרי התורה שנהנה? אז בואו נהנה ונודה לו על הכל… אצל מי שמתאפשר לה לחגוג לכבוד סיום עוד יותר טוב…
נוסעת או לא נוסעת- לא נוסעת.
אבל-
החלטתי את ההחלטה הזו כי חשבנו מה נכון לנו. מה טוב לנו ומה אנחנו צריכים במשפחה שלנו גם ביחס לציבור.
אבל ממש לא בגלל מה שחברות שלי או נשים בגינה סיפרו.
לנו לא מתאים לנסוע, להם כן.
אם המוסריות שלך אומרת לך לא לנסוע, אל תסעי. לאנשים שיש להם צימרים- ה' ידאג כמו שהוא דואג לך.
אם לדעתם את צריכה לרענן את החיים- סעו ותחזרו בשלום.
למה זה קשור למה שכולם עושים?
מסכימה איתך ב100%.
אי אפשר לתת תשובה ברורה של כן או לא.
כל אחת צריכה לעשות מה שמתאים לה ולמשפחתה. ולפי איך שהיא מרגישה.
אני ספציפית חושבת שכל אחד צריך לעשות כפי יכולתו,
מה שהחלטת יכול להיות מאד גדול ואני מעריכה!
אבל יש משפחות שבלי זה לא מסוגלים הלאה!
כאחת שגרה בצפון ומטוסי קרב רועמים לי מעל הראש, יש פחד מוחשי של אזעקות ויירוטים נעשו חלק מהנוף.
אני אומרת שאין מצב לצאת. שוט אין מצב!!!
אבל קיים גם צד שני, הצד של השכנות שלי, נשות אברכם, אמהות לילדים, שלפרנסתן משכירות צימרים וקרוב לשנה, הן עומדות על הכנסות מזעריות.
הצד של השכן שלי, שיש לו מסעדה מבוקשת שהכניסה לו פרנסה בכבוד, ועכשיו הוא מגלגל חובות כי אן תיירים.
שוק תיירות שהיה שוקק וריווחי ועכשיו, גוסס עד דומם, בלי שום צפי מתי יחזור לאיתנו.
אני עומדת בין שני הצדדים הללו ולא יודעת מה להגיד.
מה שאני כן יכולה להגיד הוא, שאם בכל זא בחרתם לצאת לנופש, תחפשו מקום בו תעזרו לאנשים שניזוקו מהמצב.
בשונה ממך, כאחת שחווה את הקרבות וכבר כמה חודשים נמצאת במתח,
לדעתי אין דבר נכון יותר מלשחרר, להרפות, לנסות להנות,
כי אסור לנו להשתגע מהמצב!
בשמחת תורה הייתי באחד מהיישובים שחוו אימה, לא יכולה לתאר במילים את החוויה הנוראית,
אחרי כמה שעות של סיוטים בלתי נגמרים החלטנו פשוט לפתוח משחק קופסא של צחוקים ולנסות לצחוק כמה שיותר,
ואז בזמן הצחוק חשבתי לעצמי איזה הזוי זה שאני מתגלגלת פה מצחוק כשכל עמ"י בוכה בשבילי…
אז אני חושבת שמי שחווה את המתח גם ככה אז שישחרר ודחוף!
ומי שלא חווה את המתח אז שימצא דרך לעזור לחיילים ולשבויים ולכל עמ"י (אולי להרבות בתפילות ומעשים טובים…)
אבל לשבת בבית ולטפס עם הילדים המסכנים על הקירות?? זה מה שישמח את הקב"ה? זה מה שיעזור לחטופים??
שואלת באמת.
התגובה של 'אנונימית' מלמטה:
רואים שאת לא בצפון,
את לא מבינה מזה להיות 9 חודשים במטח,
אל תשווי יום מאשר 9 חודשים.
ריבי,
מחזקת את ידיך
מהצפון בוער:)
תודה רבה, שבי, על העלאת הנושא למודעות. יותר מדי אני מרגישה שישנם אנשים סביבי שמנותקים ממה שקורה (ממש ממש לא כולם!!! אבל יש כמה). אני כ"כ שמחה לראות פה את התגובות כי זה מראה לי תמונה אחרת. (יש לך ציבור איכותי, שבי!!) אני סוטה מהנושא אבל אני מכירה אישית את החיל הזה ואמא שלו המדהימה שולחת עדכונים לרשימת מכותבים, ואחרי שהיה בסכנת חיים, כל מה שהיא עושה בעדכונים זה מודה לה' על זה שהוא חי, והתעורר, ומדבר ומתקדם… ואז היא מודה לה' על הפרוטזה או על הכיסא ואת מתחילה להבין שב"ה הוא יצא מזה בחיים אבל נשאר עם נזקים עצומים. (ואני יודעת שיש המון קטועי איברים במלחמה הזאת! המון!) ואז האמא שולחת לקבוצה את הוידיאו המרגש הזה רק כדי להודות לה' ואת קולטת כמה הוא איבד בפציעה הזאת. ובדיוק אחרי שצפיתי בוידיאו הזה בדמעות שליש, אני מקבלת מחברה (באותן דקות ממש) וידיאו של הרב אשר וייס שמספר על חיל ששאל אותו שאלות הלכתיות שגרמו לו לדמעות – שאלות על תפילין, על נטילת ידיים ועל שהחיינו על פרוטזה והוא מתאר בדיוק את הפציעה הזאת. או שמא יש כמה כאלה? וכולם ברור שהם צדיקים! למרות שהכיפה על ראשם שונה משל הבנים שלי. אבל אנחנו עם אחד!!! אנחנו איברים של אותו גוף.
אז מה אני אומרת? הבנים האלה מקריבים את החיים שלהם בשבילנו. לנו מסיבות כלשהן אין היום כמעט אפשרות להגיע לדרגות האלה של הקרבה פיזית למען אחרים (אולי הצלה וזק"א כן? טוב, אני לא רוצה להכליל. אבל רוב הבחורים בני ה-20 אצלנו עושים דברים חשובים מאד אבל נמצאים בדרגה אחרת). אני יודעת שהרבה יזעקו ויתנגדו למה שאמרתי אבל יש לי מקורות (למשל הפירוש של הרב נבנצל ל"וידי משה כבדים" במלחמת עמלק). העניין הוא שזה לא משנה מה אנחנו כן עושים למען העם. מה שמשנה זה שחלק מהעם שלנו עצר את החיים שלו לגמרי והמון אמהות לא מצליחות לישון בלילה מרוב פחד ודאגה. אז בגלל שאבא שלנו או הבן שלנו ב"ה לא חטופים ולא בשדה הקרב, אז להמשיך כרגיל לגמרי? כ"כ לא נכון! וכמו שאמרו כאן, לא חינוכי!
מישהי כאן הזכירה את בעלי הצימרים והיא צודקת. (אני בתור בעלת מותג לבגדי נשים מרגישה בכיס שלי את המצב שלאף אחת אין חשק היום לקנות ולפנק את עצמה. וזה כואב לי בכיס אבל מתישב לי על הלב וכ"כ מובן). אז אולי באמת לא לוותר על נופש לגמרי, כן לצאת לצימר. וכן לטייל ולבלות עם הילדים כי זה חשוב. אבל לדבר על המצב ועל כמה שקשה לנו לנפוש כשאחרים כ"כ סובלים. כשאחרים – החיים שלהם נעצרו. הם בהמתנה. ותכלס כולנו צריכים להיות בהמתנה ובתפילה לישועה.
(ומה איתנו באמת? בד"כ מזמינים נופש מיד אחרי פסח וכרגע טרם הזמנו. דוחים, ממתינים… הילדים כבר מנדנדים אבל מבינים שאנחנו בלי חשק וגם אנחנו לא יודעים אם נצליח למצוא כי כל העם הולך להיות במרכז בלבד, ובטח כבר הכל צפוף. מנסים לחשוב על רעיון יצירתי אבל לא חוששים להבהיר לילדים והם גם מבינים בעצמם, שזו לא שנה רגילה.) בברכת גאולה קרובה! רבקי
משום מה נשמע מהדברים שלך שלראות סרטונים ולהתמוגג בבכי, זה נשיאה בעול והשתתפות אבל מי שלא רואים עליה בחוץ את השפעת המלחמה מנותקת…
כמו כן לשבת, ללמוד ולהתייגע על התורה (שזה מה שעושים בחורי הישיבות הקדושות) בזמן שיש הרבה חדשות, ואפשר להתעדכן להתפלמס (בערוצים הכשרים כמובן – קווים עיתונים וכו') זו הקרבת הגוף והנפש (כידוע שהנפש הוא הרצון) ובעיני הפשוטות זו דרגה גבוהה יותר מהקרבת הגוף.
בנימה אישית, גם לי היה קשה לחזור לחיים אחרי שמחת תורה, וניגשתי לשאול דעת תורה, לא הבנתי איך אני מסוגלת להנות מעבודה חדשה (התחלתי יום לפני סוכות) ואיך אהנה מחוכמה של הילדים כשיש אמהות שהילדים שלהם בשבי וכו' ואז ענו לי את כל הדברים שנשים כתבו לפני למעלה על קדושת החיים, ועל זה שצריך להמשיך אותם ולשמוח וגם על זה שאסור לתת לאויב את הלחי השניה (זה ערך נפרד מערך קדושת החיים למרות שזה נשמע אותה מטרה)
אז כן, קיבלתי על עצמי לא! לראות סרטונים מסוימים וכן קיבלתי ע"ע קבה בצניעות שאני מקיימת אותה יום יום כבר 9 חודשים! ואני לא קודמת פה בשביל מחיאות כפיים רק בשביל לסבר את האוזן, כל יום לפני צאתי מהבית אני רוצה משהו ואז אני אומרת לעצמי לא, אני לא עושה את זה… וה' בבקשה תעזור לעמ"י תעזור לחיילים ותעזור לחטופים ולמשפחות שלהם ולפצועים…
כשהבנתי את הערך של מה שאני עושה כבר לא פדחתי לפגוש חילונים ואמהות של חיילים (מה שלפני כן הרגשתי מאד לא בנח) כי ידעתי בברור שאני עושה משהו מאד גדול במאמץ הלאומי.
אז באמת מי שתראה אותי ביום יום תחשוב, הנה עוד אחת מנותקת, חרדית משתמטת, לא מעודכנת בחדשות. וכן, אני נוסעת לחופשה כי אחרי כל הנסיונות לא לשמוע ולא להתעדכן, יש דברים שמגיעים לאוזנים, וכולנו עברנו שנה קשה מאד וכל אחד שומר על הנפש שלו בצורה אחרת… אבל אי יכולה להגיד שאין יום! שאני לא זוכרת ומתפללת.
העיקר שנעשה רק טוב, ותמיד נזכור שהאדם ירא לעינים…
אמאלה רבקי!!!!!!
איזה מהממת את!!!!!
ריגשת אותי בטירוףףףףף
הגישה שלך כ"כ נכונה!!
את כ"כ רואה את עמ"י.
ריגשת מאוד,
ומה עושה אשה עם עשרה ילדים בבית בסוף הריון?(כמוני…)
ןמה עושה אשה שמגדלת 8 ילדים ב60 מ"ר מרובע (כן יש לי חברה כזאת)?
ולא אל תגידו לה צאי לגינה ליד הבית… זה מספיק אולי לשעתיים ביום, את הגדולים זה בודאי לא מספק!
ובמיוחד לא בחורי ישיבה שכל השנה אנחנו לא מסכימים להם לטייל בלי אבא ואמא (בכל שנה,לאו דוקא השנה) ומחכים לזמן הזה בכליון עיניים,
אנחנו נשים ,אין לנו הבנה כמה מאמץ זה לימוד התורה! וכמה הם צריכים את השחרור הזה,
וגם אם נדבר אתם עד מחר על נשיאה בעול, תכלס הם ישתגעו בין אם ירצו ובין אם לא…
נכון אין צפון כמעט בגלל המלחמה (יש חדרה ונתניה) אבל עדין אי אפשר להגיד לא לצאת בכלל ולהסתפק במועט,
וואו לגמרי צודקתתת
באמת נושא חשוב, תודה שבי !
כ"כ מעניין אותי לקרא דעות מגוונות
ומצחיק אותי כמה שונים אנשים יכולים להיות
רק פשוט – לא חושבת שיש בזה כללים ובדיקה של מה מתאים לשני, או הוראה לרבים
אלא מה מתאים .לעצמי.
מורכב מסגנון אישיות, מצב משפחתי וכד' 🙂
אני באופן אישי מחכה בכליון עיניים לצאת ולהתאוורר וולנפוש ולהנות , בעז"ה…. ולא מרגישה עם זה שום בעיה
לעומת זאת מקבלת כל דעה אחרת והרגשה אישית של מישהי אחרת . להכל יש מקום בעולם של השם
וכמו שמישהי כתבה
כל עוד אין הוראה ברורה מגדולי ישראל האם לאסור יציאות , כל אחד פשוט מוזמן להקשיב ללב שלו , זה הכי טוב
אפשר להבין את המסקנה שלך,
אבל רק מוסיפה שאסור לגמרי להתעלם מהמצב!!
וחייבים לשים דגש עליו
מקווה תילי, שתצליחי לגלות קצת יותר רגישו לאחים שלך שסובלים,
לחטופים, לחיילים, למשפחות שכולות, למפונים.
מהתגובה שלך אפשר לבין הסתכלות עצמית לחלוטין ללא יכולת הסתכלות על האחים שלך
אני בכלל לא מצליחה להבין לאן השאלה חותרת?
יש מישהי שחושבת לצאת לנופש ב צ פ ו ן השנה?
יש לנו אחים שנהרגים על הגבול ובעורף הצפוני, כל הגיזרה הזאת מדממת
לצאת לנופש בצפון השנה לדעתי זה כמו להשכיר חדר בבית-חולים למטרות נופש… סליחה על הבוטות
זה לצחוק בפנים לעשרות אלפי משפחות שכבר 9 חודשים לא ראו את הבית שלהם, ולעוד אלפים שגם לא יראו יותר – או כי אין מי שיחזור או כי אין לאן לחזור……..
תחשבו על זה!
וגם אם אני והמשפחה שלי צריכים נופש בשביל להחליף כח או בשביל הנפש וכדו' אפשר לצאת למקומות מהנים ומעניינים מתוך הבית שלנו ולחזור לבית שלנו (ולא להפסיק לרגע להודות על זה!),
אבל דוקא השנה תחשבו יותר מפעמיים על להשכיר צימרים או לצאת לבתי-מלון (להזכירכם שיש לנו אלפי אחים שבתי המלון הפכו להם לכלא מזהב..)
שנזכה בקרוב ממש לגאולה שלמה ברחמים גדולים! אמן!
את מדהימה!!!!!!!!
כמה רגישות
ובכלל רציתי להעלות כאן עוד נקודה חשובה –
מתאים או לא-מתאים
תחשבו איך זה יראה בעיני"הם" אם בין-הזמנים השנה יראה ככל השנים
משפחות חרדיות על בחוריהם טפיהם ועולליהם מטיילים מצפון ועד דרום, נופשים ונהנים, עולם כמנהגו נוהג- זה יהיה הסקופ הכי גדול שהם יכולים לתפוס
אנחנו נהרגים והם נופשים!
צודקים או לא – זה לא העניין – כי אין צדק בעולם
החילונים יוצאים לחו"ל כל שני וחמישי אבל רק אותנו יצלמו ויסקרו
וחילול ה' מה יהא עליו..
עוד נקודה למחשבה.
במידה והחילונים או המסורתיים לא היו נופשים הייתי מסכימה אתך,
אבל הם טסים כל הזמן,
ולוקחים חופשים…
על חשבון החיילים הנאבקים, מבלי להתחשב מבחינה מוסרית בהשתתפות בזולת
אז זה לא נכון לרגע לחשוב כך,
למרות שידברו בכל אופן על החרדים גם בלי זה…..
"כואבת יחד", את צודקת לגמרי. אלה שאני כועסת עליהם שהם מנותקים, גם אומרים לי לפעמים "אנחנו עושים את הדבר הנכון, למה להתבייש להסתובב ברחוב? למה אכפת לנו מה "הם" חושבים עלינו?" וזה ממש כואב לי. כי הם זה אנחנו. אנחנו משפחה אחת ועם אחד. ובדיוק כמו שאבא שלך ירצה שתתחשב ברגשות אחיך (אח אחד יש לו ילדים ולשני עדיין אין ברור שיהיה רגיש במילים שלו ובהתנהגות שלו כלפי זה שאין לו) ככה ה' שומע גם אותנו וגם אותם ומצפה שנהיה רגישים יותר זה כלפי זה. וכמובן שאנחנו רק מחויבים להסתכל על עצמנו פנימה ולעשות מה שנכון. ברור שהם נוסעים לחו"ל ומכייפים, אבל עלינו מסתכלים ואותנו בודקים וצריך להיזהר פי כמה.
צודקת לגמרי!!!!!!!!!!
זה הזמן שלנו להיות אור.
לראות שז הזמן שלנו להיות "מגוייסים" בכל ה100% לתורה שלנו, ששמורת על עמ"י
הסבתות שלנו חוו את השואה האיומה, בהונגריה זה הגיעה בשנה האחרונה, ועד אז אפילו שכמעט כל אירופה היתה חרוכה ושרופה, אדמת דם.
התנהגו כרגיל!! או כי לא האמינו, או כי העדיפו לחיות את החיים בשלווה ולהאמין בניסים.
בתחילת המלחמה, בחורף גדו"י הורו לא לצאת למחנות בסמינרים, ולא לצאת לטיולים וכו.
אבל כשראו שהדור חלש ובחורים עייפים ויגעים בלימודם, והתלמידות לומדות קשה למבחנים, הלמידה היתה כמעט כרגיל, שני אדרים, ארוכים, והתלמידות חשות לאות ועייפות.
מיד יצא הכרוז לצאת להנות.
לא כי גדו"י חשבו שהמלחמה נגמרה, לא כי היה להם נחמד לאפשר חוויות והנאות, אלא כי יש בזה חלק הכרחי!
כולם צריכים רוגע ושלווה, כדי להצליח לעמוד בחזית של עולם התורה!!!!
ושלא נבכה חלילה על העבר, שחלילה יתמוטטו נפשית בגלל אי יציאה לטיולים ולמקומות בילוי.
בשורות טובות לכולנו
רואים שאת לא מנסה להרגיש את צער האחר.
אז לידיעתך,
יש מפונים עדדין בבית מלון,
יש לך אחים בשבי,
יש לך אחים שיושבים עכשיו שבע ובוכים.
שאת לא תתמוטטי???
למה את???
אולי תנסי לתחבר לכאב של הילדה בת ה18 שיושבת עכשיו בשבי בעזה
אני מגיבה כאן ללילי
כן, אני לא אמורה להתמוטט
אני
ה' ב"ה לא שלח אותי לשבת שבעה וה' לא צריך שאני אתמוטט
ה' צריך אותי אמא חזקה לילדים שלי ואישה שמתחזקת בית
כן, בתור אמא ואישה בישראל את אמורה לחשוב על עצמך
ברור להתפלל ולעשות מה שאפשר בשבילם אבל להגיע להתמוטטות? מי שמע על כזה דבר?
זה לא אנוכיות לחשוב על עצמך
אנוכיות זה לחשוב *רק* על עצמך
אני לא יוצאת לנופש,נכנסת לאתר צימר 360 ומדיימנת שאני בצימר…ככה אני יכולה להיות ממש בכמה צימרים בלי לצאת מהבית…חחחחח
וואו.
אם ר' לוי יצחק מברדיצ'וב היה קורא את התגובות הוא בטח היה מרים ידיים לשמים ואומר אשרי העם שאלו בנותיו. לא משנה מה תעשו, תצאו או לא תצאו. הרגישות, הנושא בעול, האכפתיות שזועקת מכל שורה, באמת מי כעמך ישראל!!!
שבי יקרה,
תאורטית אולי את צודקת.
אבל למעשה, תחשבי על בחורי הישיבות וילדי תלמודי התורה המקסימים שלנו, יום יום הם לומדים ולומדים ולומדים, לא בשביל ציון, תעודה, תואר…
הם חייבים (!!!!!!!!!!!) את הנופש הזה.
אין מקום לשיקולים אחרים, רק מה יסייע להם לחזור במרץ ובכוחות מחודשים לזמן הבא!!!
וזה, אגב, הדבר היחיד שבאמת יעזור בע"ה לכל החטופים והחיילים…
אולי די עם ה- "חילול ה'" הזה כל הזמן?
סליחה, אבל מפריע לי שכל אחד תוקע את זה מדי פעם באיזה הקשר שהוא מחליט: יש גדרים ברורים לחילול ה', ובלי להיכנס לנושא של לסוע\לא ליסוע, לא כל נושא אכן נכנס להגדרה הזו,
לפעמים מרב התייפייפות לציבור החילוני, מרצון להראות טוב בעיניהם (וד"ל) אנחנו מקדשים את הנושא הנקודתי בכל פעם- וקוראים לו חילול ה',
מישהו מהם חשב עלינו בכל התקופה הזו? על המתנדבים שלנו, על החיזוק שלנו,
על הרבנים שלנו שיצאו במסירות נפש למסע ההזוי הזה,
על האברכים שלא מקבלים דתות כבר כמה חודשים (ואולי אין להם בכלל כסף עכשיו לסוע לנופש)
וואי! צודקת!!!
"עמ"י " יקרה,
שככל הנראה הגבת לי בשם כל ישראל …..אז את יקרה פי כמה !
לפני שאת שופטת אותי ברותחין אני רק אספר לך שאני חוויתי את פחד המלחמה על בשרי , ביום שמחת תורה כשאנחנו לא חושבים בכלל על סעודות חג, עסוקים בלהגיף את כל התריסים בבית , לסגור את הווילונות , ובנס אפילו לא יצאנו למקלט בחוץ אלא חיפשנו מחסה בתוך הבית
רעדתי על חיי, מבחינתי נפרדתי כבר מהעולם , ואני עד היום סוג של נפגעת חרדה עם כל ההשלכות של זה. ויש.
אני שואלת , האם עדיין את חושבת שאני צריכה יותר רגישות?
או שאולי אני צריכה יותר להנות? יותר להשתחרר? שדבר שעדיין לא הצלחתי לעשות מאז!! אולי לרגעים!!
ואני מרגישה שאני קורסתתתת כמעט.
וזה המקום שאני חושבת שחובה!!! לתת עליו את הדעת ! כל אחד במקום שהוא נמצא יש לו את החובה המוסרית שלו!
ואין מקום לשפיטה וביקורת כלל.
כן. בהחלט.
חווית, עבר, נגמר,
אני כבר 10 חודשים חוווה את זה. לא רק שמחת תוירה וזהו.
ואין לי את הפרבילגיה לכתוב אן שחופש עכשיו רגיל כמו בכל פעם הוא הדבר הנכון,
תילי, לא התכוונתי לפגוע, כן?
אבל מהתגובה שלך היה ניתן להסיק, שלא אכפת לך.
אני כאן, תושבת צפון מקריית שמונה,
לא, אני לא התפניתי,
את יכולה להבין לבד מה שגרת היומיום שלנו (אם ניתן לקרוא לזה שיגרה)
ולקרוא כאן ישיש נשים שבוחרות להתעלם, זה פוגע. זה מעליב.
זה אגרוף לפנים.
אה, אתם שם? סובלים? עוברים שואה? נחמד! אני בחופש!
התגובה שלך לא הייתה יכולה להיות תגובה כוללת, היית צריכה לכתוב (וזאת גם ראיתי בשיעור של רב גדול), שבעקבות המלחמה והמצב הנפשי הקשה שהיא יצרה אז.. כן, יצאנו..
אבל ממש כמו לא כל פעם. הכל שונה.
מקווה שהבנת מה שרציתי להעביר ושוב סליחה עם פגעתי:)
בעז"ה לגאולה מיידית
חייבת לשתף אתכן..
כן..
זו אני.
מהצפון,
פחות מ 1.5 ק"מ, הבדל ביני לבין המפונים.
כן..
זו אני.
מכירה חטופה.
מכירה אנשים מהממים שהם כבר.. הי"ד..
מכירה חיילים שנלחמים בחירוף אי שם על הגבול,
מכירה את האמהות האלה מקרוב, שמחכות, שנלחמות.
וגם בעלת צימר קטן אי שם על קו המלחמה.
וכן…
גם אני אישה לבעל בכוילל,
אמא לילדים צדיקים, שמשקעים כ"כ בלימוד.
ועדיין נפגעתי, מחלק מהתגובות כאן.
דבר ראשון, בואו שימו קו אדום לפניכן.
אני מבינה את הצורך באיוורור. אבל… בואו לכאן ליומיים, תבינו שאתם חיין בגן עדן. תגידו תודה ו— וזהו.
אתן חיות ב"ה בעולם טוב ויפה,
בזמן שאחים שלכן סובלים.
לכו תבינו מה זה, יירוטים בלי אזעקה,
מה זה שהילדים שלך מפחדים לעלות לקומה ה2 לבד (אם תהיה אזעקה.. יש 15 שניות.. הממד למטה)
לכו תבינו מה זה לשמוע את ההפגזות של צהל..
בומים בלי הפסקה.
וגם אני נושמת ואומרת תודה.
כן.
יש ילדים בשבי,
יש ילדים שנלחמים.
כן.
זה אמיתי.
זה יכול לקרות ר"ל לכל אחת מאיתנו (ואז הייתן מדברות אחרת… נכון? תהי דקה אמיתית עם עצמך.. איך היית מגיבה אילו הם היו מהמשפחה הקרובה שלך?)
כן, בתור בעלת צמר, אני אומרת. תצאו.
זה הכסף שלנו. זה הפרנסה.
אבל ביחד עם זאת. לא לשכוח. לא להגיד אני ילך לנופש.. השאר לא מעניין אותי, אנ יתן איזה תפילה וזהן.
תעצרי!!
אנחנו סובלים. יום יום דקה דקה.
תנסי להשתתף איתנו בכאב.
אז ברור שתצאו, אבל זה חייב, חייב, להיות שונה.
לא כמו תמיד.
שירגישו שיש מלחמה.
תוותרו על יום נוסף בחופש, תוותרו על טיול מסויים.
אני רוצה להודות לכל אלו ששמעתי מהתגובות שלהן את ההרגשה לאחר,
גם כאלו שוויתרו השנה על החופש:) אתן מדהימות,
שלחתן לי עידוד, של תמיכה ואהבה,
שכ"כ מתאים לעמ"י.
תודה!
שיהיה לכולן בשו"ט בגאולה!!
שירה מהצפון הבוער,
חיבוק ענק לשירה מהצפון! אנחנו חושבים עליכם המון אבל ודאי לא מספיק. לא קולטים את הסבל כי אנחנו לא שם. אתם עוברים תופת, ואנחנו (בירושלים, בבית שלנו) ב"ה בגן עדן. ברור שאנחנו צריכים לעשות משהו כדי לחוש ולהזדהות. (מגיבה גם לרחל) מסופר על גדולי הדור שבזמן מלחמה כדי להזדהות עם החיילים בשדה הקרב שכמעט לא ישנים, ישנו ללא כרית, ללא מזרן, או ישנו על הרצפה – כל מיני סיפורים. ותאמינו לי שגם בלי זה הם כאבו את כאב העם. אז היום כשיש לנו גם אנשים שהבית שלהם נהרס, גם חטופים שאין לנו אפילו מושג על מנת הסבל שלהם, גם אימהות שלא ישנות בלילה בגלל בן בצבא, גם משפחות של חטופים שאין להם יום או לילה מרוב דאגה – חייבים להזכיר ולדבר וברור שלהתפלל. לא להתעלם "כי אנחנו חייבים חופש". וגם אם יוצאים אני בהחלט כן מסכימה עם אלה שמדברים על זה שמסתכלים עלינו (מי שלא רוצה לקרוא לזה חילול ה' שתחפש ביטוי אחר) – לא לצאת עם לבוש ישיבתי ולעשות מנגל במקום ציבורי, לא להתבלט בנופש שהחלטנו לקחת לעצמנו. אפשר להיות בצימר פרטי ולבלות בו ובסביבתו בלי כל המשפחה המורחבת ובלי מסלולי מים וכדו'. העיקר – להשתתף בצער אחינו.
שירה!!! תחזיקו מעמד!!! הלואי שזה ייגמר כבר בקרוב ושתהיה לכם רפואת הנפש מכל הטראומות.
מגיבה כאן לרבקי:
ריגשת אותי, תודה רבה לך!!!
ברשותכן, כדי לחדד, אני רוצה להציג הרחבה של השאלה.
למה נטפלנו דווקא לנופש?
יש חטופים וסובלים אז:
לא נשמע שום מוזיקה, כמו בשלשת השבועות,
לא נקנה מצעים חדשים, בגדים חדשים, לא נצבע את הקירות, לא נבשל מעדנים חוץ משבת וחג,
וכן הלאה על זה הדרך. נאמץ לעצמנו את כל מנהגי האבלות על החורבן, ונרחיב אותם לכל השנה.
מה ההבדל אם אני משמחת את עצמי בבגד חדש, משפצת את המטבח, או יוצאת לטיול להתאוורר?
אלא מה? גם כשבית המקדש נחרב חז"ל קבעו גדרים מוגבלים. והאסון היה הכי גדול שאפשר לשער. ואמנם היתה מחשבה לגזור גזרות יותר קשות אבל המסקנה היתה שהציבור לא יכול לשאת זאת.
אל תוסיפו גזרות חדשות.
כל זאת מבלי לגרוע מהדברים הנכונים על הצורך, שהוא לפעמים צורך נואש ממש, להחליף אויר ואוירה.
וכמובן וכמובן מבלי לגרוע מהענין של תפילה ותחנונים ובקשות להצלת כל עם ישראל.
כן, אמא של חברה שלי, אישה מבוגרת, ממחרת שמחת תורה לא מוכנה לשמוע מוזיקה וגומרת ספר תהילים כל יום.
יש אנשים כאלו!!!
יהודית, ריגשת,
הלוואי וכולנו נהיה כאלה…
ורחל…
אני מקווה שתגלי קצת יותר רגישות
יש הבדל גדול בין הדברים:
בתוך הבית שלך, תעשי מה שאת חושבת ומרגישה ולפי דרגת השותפות שלך בצער של עמ"י אבל לצאת לבלות ולנפוש כרגיל כשעמ"י ספג וסופג אבידות גדולות, הרוגים ופצועים בגוף ובנפש זה משהו אחר. זה הפך הרגישות המינימלית. כ"כ הרבה משפחות בצער ברגעים אלו… גם אם את לא חשופה ולא מכירה מקרוב, תקחי זמן ותחשבי רק קצת, בפרט שרבים מהם מסרו נפשם בשביל להגן עלייך ועל ילדייך.
אני חושבת בהחלט שבין הזמנים הזה לא אמור להיות כמו בכל שנה אלא קצת יותר צנוע ואפשר להסביר זאת לילדים.
הרי עת צרה היא ליעקב, קצת חינוך לרגישות ולנשיאה בעול.
קודם כל מודה לך מאד שהעלית את הנושא החשוב הזה.
גם אני התחבטתי בו מעט, אך די מיד היה ברור לי, שבאופן אישי, אנחנו לא נוסעים. מכל הסיבות שהעליתן כאן.
כמובן, ההחלטה היתה אישית, לגבי המשפחה והנתונים הספציפיים שלנו.
מה שכאב לי, היה לשמוע את הילדים אומרים "אבל כוווולם נוסעים".
אמנם, כאמהות אנחנו יודעות היטב שכוווולם של ילדים, הוא חלקי מאד, היה אכפת לי מאד שאצל חלק גדול מהחברה, התחושה היא כאילו הכל כרגיל.
הסמינרים ובתי הספר מקיימים פעולות קיץ כרגיל, נופשונים קייטנות, פרסומים וכו'
ולפי שאתן עושות עלי עליהם, אני חושבת שגילי היקרה מצתה במילותיו את הרעיון.
גם אם אנו זקוקות לנופש או אוורור, השאלה היא כיצד עושים זאת, וכמה מקום נותנים למציאות הכל כך כואבת שאנו נמצאים בה.
זה נכון שחלק גדול מיושבי הארץ מקיים שגרה, ולפיכך יש צורך האוורור, ועל אחת כמה וכמה אלו שחיים במתח תמידי. אבל בפירוש אפשר לעשות דברים קצת אחרת, להוריד פרופיל, להוסיף תפילות ולהתחזק במה שניתן.
בתקופת מלחמת המפרץ גרתי בחו"ל. כמובן שכל יום הוספנו פרקי תהילים למען אחי ו בנ"י, בנוסף, כל התכנסות, פעילות וכד' פתחנו בתפילה קולקטיבית נרגשת, וכל אותה תקופה חיינו את יושבי ארץ ישראל בכל דבר שעשינו, גם אם המשכנו כרגיל בפעילויות ותוכניות.
כעת, למרבה הכאב המלחמה נמשכת ונמשכת, לא קל להיות ב'מתח' רוחני תמידי, אבל בתור יהודים אמור להיות לנו עוד יותר לא קל להמשיך כרגיל.,..
אז כל אחת תחפש (ומאחלת שתזכה למצוא) את האיזון המתאים והנכון לה ולמשפחתה,
אך בעיניי, המפתח הוא – לחפש ולשאוף לעשות מה שנכון.
לדעת שיש כאן דילמה. לשאת בעול, זה חלק ממצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", זה לא רק הנהגה יפה והתחשבות לפנים משורת הדין.
והלוואי ונזכה במהרה במהרה שבזכות אהבת ישראל ואחדות ישראל – בוא יבוא הגואל….
חייבת רק להגיד,
שבדיוק ראיתי שיעור של רב,
שאמר בפירוש שהשנה לא מתאים לצאת לנופש, זו שנה קשה,
אלא אם כן, זה חשוב למצב הנפשי (ותהיו אמיתיות עם עצמכן…
נשים יקרות,
התגובות שלכן מדהימות באמת, כל אחת מהמקום שלה והזוית שלה רק רוצה לעשות טוב וזה מדהים לראות את זה!
אני חושבת שצריך לתת יותר מקום מכבד לשיח פה, אנחנו נשים שונות עם דעות שונות – בואו נסתכל על הצד המדהים שבזה ולא נקטול אחת את השניה גם כשמישהי אומרת משהו שפחות אהבנו.
אני רוצה להוסיף ששנה אחת היה מלחמה (או מבצע) בקיץ ור' משה הלל הירש פסק שלא להוציא את הבחורים בישבת סלבודקא לקמפ, כמו כל שנה. ואחר כך הוא אמר שהוא הרגיש את ההבדל בלימוד כל החורף!
שנים הבאות כשהיה מבצעים בקיץ עשו קמפ בקונספט שונה – בישיבה עצמה.
אז לא היה את הטיולים וכו אבל כן היה מסגרת, אוירה, תוכניות, אוכל ובקיצור רענון לבחורים היקרים שלנו שיושבים ולומדים כבר 9 חודשים ומקבלים על עצמם עוד ועוד קבלות רוחניות ומחזיקים את העולם.
(לא יודעת ספציפית מה הוא הורה השנה)
אבל צריך לזכור שהאברכים והמשפחות היקרות שלנו עברו 9 חודשים לא קלים ולא פשוטים ושלרובנו אין זמן אחר לצאת לנופש עם המשפחה. ושההתאוורות הזאת חשובה לנו דווקא בשביל להמשיך את שגרת החיים ואת השמחה כי אין שום ענין שנקרוס.
בשביל לתת לאברכים ולבחורים היקרים את האפשרות ל ה נ ו ת – כן להנות!! אחרי שהם לומדים במלחמה יומיומית ונמנעים מחדשות ופוליטיקה ונושיאם בעול בשביל כולם למרות כל ההסתה והכפירה שיש נגדנו בחוץ וגם זולגת קצת לשולי המחנה ובסוף גם מטפטפת אליהם.
גם אני עובדת במקום חילוני – שמאלני אפילו – הזעזוע והתיפיפות של כולם בהתחלה זכורים היטב (סתם דוגמא, אמר לי הבוס שלי על ערבי שעובד איתנו בצוות, אחרי שמחת תורה – "זה רגיש איתו כי הוא ממוצא ערבי" מוצא!!! ערבי… אפילו להודות בכך שמדובר בערבי, שיכל לרצוח ולשרוף אותו בלי לחשוב פעמיים הוא לא מסוגל להודות) וכל המתיפיפים האלו בצוות שלי שלא יכלו לחזור לחיים אחרי שמחת תורה ועשו מיזמים בבתי חולים ובאוהלים למען הפצועים והחטופים כבר קמו וטסו לחו"ל וכבר סגרו על חופש לקיץ עם המשפחה.
כמו שאמרו כאן לפניי – הם לא דוגמא בשבילנו לשום דבר בטח לא בנושא הזה.
אבל ברור שיהיו כתבות מלאות צבע וסיקורים אצלם על החרדים שיוצאים לנופש – ככה זה היה תמיד וככה זה גם ימשיך להיות.
לכן לא נעשה את מה שנכון לנו?! (וגם להם אגב, אם אצלנו ילמדו יותר טוב בזמן הבא בזכות הנופש, את התוצאות ייראו במערך המלחמה) צריך ללמוד לחיות עם ההסתה והשנאה שלהם ולא לתת לה להשפיע עלינו, ולא אין פה שום מימד של חילוי ה'. כשאנחנו עושים את הדבר הנכון לנו ולעמ"י. צריך רק לדעת לא להיבהל ולהיות חזקים וגאים עם האמת שלנו.
כמובן שבד בבד אני חושבת שלא נכון לצאת לנופש בקונספט של כל שנה, אנחנו לדוגמא יוצאים כל שנה לנופש משפחתי עם הצד שלי ועם הצד של בעלי והשנה לא יוצאים בכלל, כי נופש משפחתי והומה כזה מרגיש ממש לא נכון בתקופה הזאת.
כן ננסה לראות מה יתאים לנו לאוררר את הנפש בצורה שמתאימה כשעמ"י וכולנו במצב כל כך לא פשוט.
לחזק את הצפון זה גם שיקול חשוב ביותר – שמעתי על מקומות כמו צפת שכמעט ואין שום אזעקות ויירוטים, והעסקים שם בקריסה – רחוב ירושלים שהיה הומה תמיד ריק, התיירות מתה, המסעדות ריקות, והמון חנויות נסגרו
שלא לדבר על בעלי הצימרים שנפעגו קשות, חושבת שכן נכון לצאת דווקא למקומות האלו שנפגעו הכי קשה בשביל לתמוך בהם אבל לא בקו ראשון לאש.
וגם אם ניתקל באזעקה – יכול להיות שזה מה הכי ימחיש לילדים ולנו את המצב ויעזור לנו להבין את שגרת המלחמה שהם חיים בה ולתת לנו פרופורציות ויעזור לנו יותר לשא בעול. כי באמת לא קל מהמרכז הרגוע להרגיש את מה שהם עוברים יום יום יום.
מימי-
חושבת שסיכמתה בצורה הכי ברורה את הנושא.
רוב התכתובות פה נתפסות על קצוות. העולם של הוא לא שחור ולבן. הוא אפור- ולכל אחד בגוון שונה.
וסתם עוד נקודה למחשבה-
אתן יודעות כמה משפחות מתמודדות עם בן משפחה חולה (גופנית או נפשית)
כמה איבדו ילד/בן זוג/ הורה
כמה משפחות מתמודדות עם חנק כלכלי מטורף
כמה משפחות אין להם בית משלהם וחוות אי שקט ביום יום
כמה זוגות שאין להם ילדים
כמה זוגות שמתמודדים בתוך הבית…
ולא- לא עכשיו בגלל המלחמה. נסיונות וקשים היו תמיד (וכנראה יהיו עד ביאת משיח צדקנו בקרוב בימנו אמן)
האם פעם שמעתן אותם מבקשים שלא תבלו כי הם סובלים?
אז נכון- אנחנו במצב לאומי קשה מאד וחובה על כל אחד להרגיש חלק מנשיאת העול
אבל זה לא מתחיל ונגמר השנה. זה בכל יום ויום.
ויחד עם זאת- ממשיכים לחיות את השגרה. לא גורמים לעצמנו סבל בגלל שמישהו אחר סובל
(וזו גם לא רוח ההלכה- הששתפות בעול לא אומרת לגרום לעצמי צער וסבל)
יש מקום לכאב להשתתפות ויש גםאת המקום שלדואג לנפש שלנו, לכוח ולשמחת חי-ים שלנו
בתקווה שלא נדע צעיר. לא כללי ולא פרטי
ונזכה לחזרות בביאת משיח ובגאולה השלימה עוד היום
ברכי-
עם כל הכבוד למשפחה מתמודדת 1,
כאן מדובר על התמודדות של מעל 1400 משפחות שכולות
ושל מעל 80,000 אנשים שלא בבית,
תסכימי איתי שיש הבדל?
גילי-
להזכירך, אנחנו בגלות.
ולמה את לא זוכרת יום יום את כל המשפחות שאיבדו מישהו בפיגוע רק מאז שהוקמה המדינה?
ויצאת שנים קודמות לנופש/ טיולים וכו' למרות שהיו פיגועים רק כמה ימים לפני כן?
איפה ההזדהות?
מדובר בהרבה יותר מ1400 משפחות…
סבל של אחד לא שווה כמו סבל של מאה?
למה?
למה יש הבדל?
כי מאה זה פוטוגני יותר?
אין הבדל אם זה אחד או מאה כי זו גלות.
הם מתמודדים עם האבל ואלו עם המרחק מהבית ואחרים מתמודדים עם סבל של מחלה, קושי כלכלי או פן אחר של גלות.
את יודעת שיש יותר מ300,000 חולי סרטן בארץ??? ומה, בגלל הנתון הזה בפעם הבאה כשיהיה לך חום לא תקחי אקמול לאות הזדהות?
חוי-
בתור מחלימת סרטן (ונלחמת עדיין להחלים), חייבת לומר כי נעלבתי מהזלזול שלך,
ויותר מכך,
אני רוצה להגיד לך וגם לברכי, שבתור חולת סרטן, שעברה בפעם ה-4 סבב, לא ציפיתי שעמ"י ישתתף בכאבי,
אבל עכשיו זה שונה..
זה כאב כללי,
אני גם דודה שכולה, לאחיינית מהממת הי"ד שנרצחה בפיגוע, וזה שבר וזה כאב, ועדיין רציתי את החיבוק מעמ"י… ובאותו יום שנרצחו כמה קדושים, לא היה נראה לי מתאים שימשיכו כרגיל בלי לעצור ולחשוב, יום 1, באותו יום של צער ויגון
ולכן אני כן מסכימה עם גילי המהממת בעלת הרגישות..
אנחנו בתוך זה.. עוברים את זה, תביני, רק אם תרצי, אם תהי בעלת רגישות לכאב.
זה כאב אחר, שונה, אנחנו עדיין בתוך הסטואציה, יש שוני עם אחרי יום הפיגוע כבר תרוצי ותרקדי, מאשר בתוך הפיגוע, באותה שנייה תשחי בבריכה, מבינה?
עכשיו, בשניות אלו,
יש אנשים חטופים, שכולנו חלק מהם,
זה לא עוד אדם עם מחלה פרטית,
זה לא פיגוע ר"ל שהתחיל ונגמר
זה גיהנום שנמשך.
שיהיה לכן רק טוב ללא כאב, שאנו עברנו (ועוברים) ומאחלת לכן שתמצאו בכן רגישות
בשביל הזדהות עם הכאב שלי
ושל כל עמ"י
סליחה, למה הם לא נופשים? ועוד בחו"ל!
וחוץ מזה – אנחנו לא צריכים לחשבן מה הם יחשבו,
מספיק סבל 'הם' גרמו לנו השנה הזאת,
ואין לי שום רצון להתחשב בהם
או לחשבן אותם בתכנונים שלי!
(אם אצא לנופש או לא – אז כנראה שלא,
אבל ממש לא בגללם! ממש לא כהתחברות אליהם,
או כדי לבכות איתם!
מי שפוגע ככה בתורה ובלומדיה –
מקבל עונש, מי שעבוד עבודה זרה – מקבל עונש,
וכל עוד הם ממשיכים לעשות 'להכעיס'
אז….
(וכן, אני מודעת לתגובות הקשות שאקבל על זה,
אבל אם תחשובנה לעומק – יש בזה הרבה)
איך את מעיזה להתבטאות ככה? כל יהודי שנרצח על עצם היותו יהודי הוא קדוש ונמצא במקום עליון שאין לנו הבנה בכלל.
אולי תגידי גם על היהודים בשואה שהם קיבלו עונש??? ומגיע להם???
חוץ מזה שיש גם שומרי תורה ומצוות שנרצחו באותו יום נורא, ואח"כ במהלך הלחימה חיילים יקרים וצדיקים שנרצחו או נפצעו. ועשו את זה בשבילך. כן, בשביל להגן עלייך ועל הארץ שאת חיה בה.
אני מזועזעת.
עונש????????
עונש???????
לידיעתך!!!
כל יהודי שנרצח הוא קדוש עליון.
הוא הרוג מלכות!!!!!!
ולידעתך:
יש ילדים בשבי למשפחות דתיות!!!!
יש ילדים בשבי שהחליטו לשמור שבת וכו'
ויש ילדים שהם פשוט אחים שלך, תינוקות שנשבו, והם הכי אבל הכי צדיקים בעולם!!!
אני מזועזעת ממך
חושבת על מה שכתבת ו..
כן-צודקת!!!
למרות שנוח ונעים יותר להתייפייף ולהזדעזע
הבן שלי בחור ישיבה קבל בפני כמה מדברים
על כל מי שנרצח בשל היותו יהודי – על המקום הגבוה
שהוא מגיע אליו בעולם שכולו טוב
ומה איתנו, לומדי התורה? הוא שאל—-
עניתי לו שעל המקום של לומדי התורה כתוב שהוא גנוז ושמור להם מקום מיוחד בגן עדן, כזה מיוחד ששכל אנוש לא יבין זאת ולכן לא כתוב בשום מקום
אבל בוודאי יותר גבוה ממי שנרצח על קידוש ה' (מילות הגמרא. לא שלי)
מכיוון שלחיות חיי תורה ועמל תורה יותר קשה מלמות על קידוש ה'.
עוד אמרתי לו שאל לו לשים לב לכל הדיבורים הגבוהים האלו מסביב כי כמו שאמר החזו"א על עמלי התורה שהם דומים יותר למלאכים אבל בקרב אלו שלא מבינים, הם נראים כסתם, עוד אנשים. עוד בחור. אפילו כזה שלא נלחם בעזה ואולי שוכח מהחיילים תוך כדי לימוד.
קצת נראה לי שבחורי החמד שלנו נשכחו בשלל המהומה שיצרה השאלה
הרי הם החיילים האמיתיים שלנו
שבזכות הבל פיהם אנו קיימים פה
ולא בזכות מי שנלחם בעזה
עליהם נאמר 'נטורי קרתא' – שומרי החומות
ועל הנלחמים נאמר – 'חרובי קרתא' – מחריבי החומות.
והבחורים הללו זקוקים לפורקן ולנופש
ולמי שיודעת במלחמת יוה"כ מסיבה זו פסק הרב שך שלא לבטל את ימי בינהזמנים
ומי שביטל הודה אח"כ שזמן החורף כבר לא היה אותו זמן חורף מצופה בגלל ביטול בינהזמנים.
כמה לנוח? האם לצאת לנופש? אלו כבר שאלות המסורות ללב כל אחת, בתנאי שהוא נקי ומסתכל לאמת בעיניים גם אם היא לא נעימה.
אגב, שאלתי את בני מה הוא באמת עושה כדי להיות 'נושא עימו בעול' של כל אלו שמרגישים את המלחמה עד המקום הכי כואב והוא ענה לי: מוריד כל יום משהו מארוחת הערב הרגילה.
אני ניסיתי.
תנסו גם.
ותגלו כמה גבורה נדרשת לזה.
אולי גם את תקבלי עונש, על כך שזלזלת בילדיו הקדושים של הקב"ה???
מגיבה כאן ל"חשבתי על זה"
לא. היא לא צדקה.
לא ניתן להתבלבל,
כולם קדושים, למה ההשוואה???
למה???
בחור ישיבה, ת"ח, יהיה במקום נעלה,
זה סותר את הרוגי המלכות הקדושים האלה????
ו-? טענה שהם קיבלו עונש.
איך???
כן?
בטוחה?
מה תגידי על נרצחי אסון מירון??? אה? הם גם קיבלו עונש?
סתם שאלה מי זה "הם"
שלא תתחברי אליהם?
לא תבכי איתם?
מי זה "הם" שסובלים?
מחילה, לא הבנתי את הכונה
מי שרוצה, לקבל שם של חטוף לתפילה, יכולה לשלוח מייל לgohartkjh770@gmail.com
ולקבל בחזרה כרטיסייה עם שם של חטוף לתפילה
כך נחלק את כל שמות החטופים ביננו..
מועתק מתגובה אחרת באתר.
חושבת שזה התשובה הטובה ביותר.
בבקשה תפיצו.
אני לקחתי שם זה נהיר ובהיר
לא נעים להשמיע דעה אחרת
האנשים שנהרגו תוך כדי עבירה ומרידה בקדוש ב"ה ביום חתונתו שהוא שמח עם בניו ועם התורה אולי זה דווקא קידוש ה' בקיום המאמר ש"אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו"
אבל זה לא הנידון הנידון הוא עלינו וודאי משהקב"ה הורג כ"כ הרבה אנשים במיתה משונה זה אומר שהוא מדבר איתנו בשפה אחרת שאנחנו לא הורגלנו פה בשנים האחרונות למרות העשרות אלפים שחולים ושנהרגים במיתות משונות אבל לא בכזה דבר
אנונימית,
אני מציעה לך להיזהר, מזכירה לך שעכשיו הקדושים האלה לומדים תורה עם רבי עקיבא
די חשבתי מראש ש'אחטוף על הראש'.
כל מי שמנסה לומר משהו לא פוטוגני חוטף.
אז אולי רק אומר שבאופן אישי, כל זמן שהחזקתי מעמד [אני מודה שעכשיו כבר לא, אבל חודשים ארוכים כן] הזכרתי כל יום שמות של פצועים [התעדכנתי כל הזמן], ושמות של חטופים ועוד.
וכן, נשברתי. לא הצלחתי בלי סוף, אפילו שאני יודעת שצריך.
וכן, לא יצאנו מהבית לשום דבר, עד שהנפש כבר לא החזיקה מעמד.
ובעלי לא שמע שום מוזיקה עד לפני כחודש, כשהגענו למסקנה שזה פוגע ממש בנפש.
אני יכולה להוסיף עוד לגבי ההרוגים – יש דיו הלכתי מאד מסועף על מעמדם, והדיבורי על זה שהם קדושים יותר מכולם, שהם לא נכונים ועוד.
סיסמאות יכולות לגרום נזקים.
החיילים האמיתיים שלנו הם לומדי התורה. ומי זוכר אותם בתוך כל העליהום הזה?
המחשבה צריכה להיות מה טוב להם, מה יחזק אותם, מה יתן להם כוחות להמשיך, ומה יתן כוחות לכל המשפחה לשאת בעול היומיומי של חיים על קידוש השם.
אז אל תקראי כל יום את השמות של כולם,
אבל לא להתפלל לאף אחד?????
תשלחי לכאן מייל: gohartkjh770@gmail.com (מהתגובה למעלה), קחי לך שם של חטוף 1 ותתפללי בכל הכח.
וואי! צודקת!
גם 'חשבתי על זה' אחת אפס לטובתך!
"חשבתי על זה" תודה על התגובה כ"כ נכונה ואמיתית, מדהימה ומעוררת
אבל כמו כל דבר בדור שלנו -האמת תהיה נעדרת…
לחיות בעצבות או להכנס לדיכאון לא ייתן לחיילים / לחטופים / לנרצחים, כלום!!!
אנחנו צריכות לחיות באמונה שכשהבעל שלי לומד או הבחורים שיושבים ולומדים הם מחזיקים את העולם!
זה מה שנותן כוח ואפשרות לחיילים להילחם!!!
ואם בשביל התורה ולימודה צריך לנפוש
אז ברור שזה מה שצריך לעשות,
כל אחת לפי מה שמרגישה ובאפשריות שלה
אבל לא אנחנו המצאנו את המושג "בינהזמנים"…
אולי.
אבל להגיד שמגיע להם עונש??????
כנסו לפורפורציות,
אני אישית, מתפללת להגיד לדרגה של החטופים / והנרצחים, הם עם הרוגי מלכות.
צדיקים ענקיים.
שימו לב מה חוט השני שמקשר בין כל עונות התשובות:
אנחנו רוצות לעשות רצון השם!
אז במקום לדון על החופש והנופש,
בואו נצעק מעומק ליבנו-
רצוננו לראות את מלכנו!
גם בשנים רגילות
שאין בהן מלחמה וקורבנות
מיד לאחר תשעה באב-
עצוב לצאת לחופש….
כי חשבנו ש'הנה הוא בא'
אך שוב אכזבה….
וגדולי ישראל עוד בוכים
כשאנחנו מקפלים תרמילים,
מיד אנו עוברים ליום שאחרי
כאילו לא ציפינו לפני…
עצוב!
אז השנה הזו רעדה לכולנו האדמה
ובכל יום צפייתנו גדולה ועמוקה
וייחלנו מאד שלא נגיע למעמד
והיינו בטוחים שנגאל מיד!
ואת צום השבעה עשר עברנו בדומיה
השנה לא היה צריך להסביר- למה צמים כשנפרצת חומה…
הבעיה שלנו הרבה יותר גדולה משאלת החופש,
הבעיה שלנו היא עומק הסוגיה בין אור לחושך.
והבירור הגדול נעשה דווקא במעשים
כי לא בשמיים היא ולא מעבר להרים,
יציאה לרחוב הסמוך או לעיר רחוקה
תהיה למטרה אחת- גדולה- ועמוקה!
לקרב אותו שיבוא
לא לשכוח שהוא לא פה,
לקדש את החול גם אם הוא בים
לאהיב שם שמיים עלינו ועל כולם
(כולל את ילדינו בתוכם)
ואז אין שאלה-
כי חיים את ה'גאולה'!
חיים את הסיבה האמיתית
לשלום/ למלחמה- לתכלית!
וכל אחד יודע בנפשו
מה הוא יכול ומה לא,
מה נותן לו כוח וקרבת אלוקים
מה יתן חיזוק ללומדים וללוחמים!
מתי אני יכולה לעצור ולהגיד תהילים
וזה לא רק בחופש זה גם בשטיפת הכלים…
כי זהו
העולם כבר יודע
להמשיך כרגיל אי אפשר!
חווינו "פתאום" שערער את המחר…
אך הוא כבר הבטיח
שעל רגע קטון שנעזבנו
ברחמים גדולים יקבצנו!
ו"פתאום יבוא האדון אל היכלו"
עוד היום אמן!
כתבת נפלא,
למרות שאני מאמינה שאת מבינה את מטרת הדיון,
זה העניין נעמי, אם כל מעשה שלנו הוא
בשביל לקרב את הגאולה זה כבר לא משנה, לא צריך דיון.
נופש שהוא לשם שמיים באמת, הוא לא שאלה….
לאכול בזמן צום כי את חייבת מבחינה בריאותית
זה גם לא שאלה
פתאום האוכל הופך להיות מצווה… ואפילו שצום היום!
אם נתכוון למטרה- ובאמת! כבר כל אחד ימצא את התשובות אצלו, בתוככי נפשו, כי אין תשובה גורפת אחידה לכולם!
תגדירי נופש לשם שמיים?
ותגדירי חטופים לשם שמיים?
ותגדירי משפחות שכולות לשם שמיים?
אני יצאתי לנופש לשם מצוות בניית הבית.
וב"ה הנופש השיג את מטרתו ולמרות שאכלו טוב מאוד וטיילנו בהרבה מקומות זה היה מצווה לכל דבר ועניין ובאמת היה לנו סייעתא דשמיא גדולה בנושא כי הבא להיטהר מסייעין בידו.
אנחנו מצווים על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ומדובר פה בהחלט על הנפש…
נופש בהחלט יכול להיות נופש לשם שמים אם הוא בא עם המטרה הנכונה.
חטופים- זה רצון ד'…
כל אלו שנרצחו על קידוש ד' כבר קיבלו תשובות. הם כבר יודעים למה דווקא הם ואיך זה לשם שמים…
ואם יש לך עוד שאלות על העולם הזה את מוזמנת לפנות למי שאמר והיה… בטוחה שידאג לך לתשובה.
חוי,
התגובה שלך מזעזעת.
סליחה.
יצאת לנופש מסיבות אישיות- נו שויין.
לומר חטופים= רצון ה'.
זה אסון.
כאילו לא ידעתי שזה רצונו של בורא העולם.
אבל…
בתור ילדיו זו ההזדמנות שלנו- והחובה שלנו לצרחו אליו.
טאטע מספיק!!!!
אנחנו רוצים את אחינו הבייתה!!!!
אתם מדהימות רק בוא נזהר לא לפגוע אחת בשניה וכך ממש נקרב את הגאולה
ח"ו זו לא כוונתי,
והיא באמת גם כתבה נפלא…
אני רק מנסה להבין את הנקודה יחד איתה:)
בשמחה נעמי, כולנו דנות ביחד ומנסות להגיע לעבודה פנימית בסופו של דבר,
מה זה לשם שמיים?
מה זה?
זה דבר אחד
כוונה!!!
אני יכולה ללכת לקיים מצוות ביקור חולים, בכדי שיגידו עלי ש… ביקרתי וכיבדתי
ואני יכולה ללכת לבקר חולה כדי לשמח את השם, כדי לקיים מצווה ולא משנה לי מי ידע מזה…
נכון?
רק הקב"ה יודע איפה אנחנו מונחים באמת
לכן השאלות הללו שהן שאלות רגישות מאד מאד
הן שייכות לכל אחד באופן אישי, וצריך האדם להיות אמיתי וכנה עם עצמו,
אני מכירה אדם שבתחילת המלחמה עזב את הארץ כי לא היה מסוגל לשמוע את האזעקות
הוא חווה מספיק מלחמות בחייו ואיבד דברים יקרים
אז מה הוא לא נושא בעול עם חברו? לא! כי הוא מציל כרגע את נפשו!
מישהו יכול להגיד לו אתה טועה???
אני באופן אישי לא מסוגלת לצאת לצימר בתקופה הזו, מבחינה רגשית,
אבל ברור לי וברור לי שיש נשים שאם הן לא יצאו והבעלים שלהן לא יצאו
זה יכול להשפיע לא טוב על הבית, על היומיום שאח"כ…. ויתכן שהם חייבים לצאת.
כמובן שבתוך היציאה שלהם צריכה להיות התבוננות אמיתית, וכוונה אמיתית,
צריכה להיות ראיה יותר מרחבית מהנופש גרידא,
ואם מתכוונים באמת, ומבקשים סיעתא דשמיא, והולכים על פי ההלכה
ולא שוכחים בשביל מה יצאנו- יוצא מזה רק טוב! לכלל ישראל! כן ממש לכלל ישראל!
לכן אין גם שאלה אם החילונים יוצאים או לא… כי זה לא אותו התדר
הם רצים ואנחנו רצים…
ושתדעי שגם המשפחות הכואבות רוצות את העם שלנו חי! זה נותן להם כוח!
ואסור לנו ליפול ברוחנו!
יהודי ממשיך להיות יהודי! בוטח! שמח! עובד את קונו! אפילו עבודה בצורת נופש,
"הרפו ודעו את השם"- לעיתים יהודי צריך לנוח מעמלו, ודווקא שם הוא מכיר מכוח ההרפיה את השם! והשם גדווווול!
ועל זה כתבתי בשיר:
שהשאלה היא לא מעכשיו, מהמלחמה…
השאלה היא תמידית, כל שנה נזעקת השאלה!
האם מתאים שנצא לחופש? הבית חרב….
אני מרגישה כל שנה מחדש לא בנוח..
זו האמת שלי, הצער שלי ממשיך גם אחרי תשעה באב אפילו שיוצאים לנופש
באמת שהבית עדיין חרב והשנה אנחנו פשוט חווים את זה יותר קרוב
הגלות היא אותה גלות
רק העוצמה שבה אנחנו רואים אותה השנה באה לידי ביטוי קשה יותר
יש חטופים
יש פצועים קשה השם ישמור
יש משפחות שבוכות את יומם
ואני אכתוב עוד משפט:
יש צדיקים גדולים שבוכים את הגלות יום יום יותר כבר 70 שנה, ולא! אין להם חיים קלים
אז האם צריך לצאת לנופש?
חברות יקרות,
הרבה שיח היה כאן בעד ונגד, הסברים והתנגדות, וגם התנגחויות…
יש דברים שאינם בגדר אסור או מותר.
הם דברים המסורים אל הלב!
ומי שלא ברור לה- תמיד יכולה לשאול.
בנוגע לדיבורים על עונש וכו'
אחד הרבנים (לא זוכרת מי זה היה, אבל רב חשוב) אמר בתחילת המלחמה שאסור לומר שאלו שנהרגו זה בגלל חילול שבת וכו' מי שמנו? אנחנו לא יודעים חשבונות שמים. ובל נשכח שרבים מהם תינוקות שנשבו. איך נדון אותם?
ואכן מי שנהרג על קידוש ד' יושב במחיצתו של ר' עקיבא!
אז ודאי שאסור לנו לדבר עליהם!
וכל זה לא גורע ממעמדם של לומדי התורה.
כבודם (לפחות אצלינו) במקומם מונח והם מקדשים שם שמים בחייהם, ובזכותם! אנו חיים.
אבל, יש ענין של עריבות בעם ישראל, אם חייל נלחם ומחרף נפשו שם ברפיח או בג'באליה – תנסי רק לדמיין את הבן שלך במקומו, אז גם אם הוא לא בהשקפת עולמינו נתפלל שיחזור הביתה בריא ושלם!!!
כי יש כמה וכמה שחזרו, בלי יד, בלי רגליים, מרוסקים לכל החיים. והם בני 20!!!
אז בוא, נוסיף להם זכויות.
לקחת שם לתפילה!
ותנו עוד רעיונות לחיזוקים —
אני מסיבותי שלי כן אסע לנופש- בדירה, להחליף אוירה…
חושבת לקחת לשם תהילים מחולק, ולפני כל פעילות בל"נ להושיב את הילדים לומר פרקי תהילים
ואפשר בכל מצוה, אפילו דברים קטנים- ויתור, הבלגה, התחשבות בשני, טיפול בילדים … לכוון (אפרופו כוונות לש"ש) שהמצוה הזו תהיה לזכות כל עמ"י, הפצועים, החטופים, החיילים. שישובו כולם הביתה. בשלום.
בשורות טובות!
יעל,
דבר 1 ממליצה לך על זה:
מי שרוצה, לקבל שם של חטוף לתפילה, יכולה לשלוח מייל לgohartkjh770@gmail.com
ולקבל בחזרה כרטיסייה עם שם של חטוף לתפילה
כך נחלק את כל שמות החטופים ביננו..
מועתק מתגובה אחרת באתר.
חושבת שזה התשובה הטובה ביותר.
בבקשה תפיצו.
לא יודעת למה לא פירסמו את זה יותר.
דבר 2 תודה על המילים החמות
רק תפילה,
תסיכימי איתי, שלפתע הגלות פי 100000 מורגשת?
מרגישים אותה בכל מאודנו
וחוץ מזה,
כן חשוב לי לומר לך תודה,
כי כן הארת את עיני,
אני פשוט מנסה להבין יותר…
דיון מרתק ….
ותשובה אין
מעולם לא כתבתי תגובה, וגם לא חשבתי לכתוב אותה פה. אני כותבת כי כואב לי. ממש. אנחנו כבר למעלה מעשרה חודשים במצב ההזוי הזה, ופתרון לא מסתמן באופק, בדרך הטבע. יותר החמרה, אם כבר.
בי"ז בתמוז השנה דיברתי עם חברה. שתינו כאבנו כל כך, לא האמנו ששוב, אחרי כל מה שעברנו השנה, הגאולה טרם הגיעה, ועוד פעם שלושת השבועות. לא השתנה כלום.
בכיתי בגלל הגלות והסבל, כי כאב לי שכל כך הרבה אחים שלי כואבים, גם אם לי טוב. הם אחים שלי, וזה כואב, עמוק מבפנים. בכל כולי.
ופתאום הגיעה לי הבנה, שגרמה לי לבכות עוד יותר, אבל הפעם בכי אמיתי ועמוק עוד יותר. כולנו יודעות את המצב הרוחני פה בארץ. גם אם יש פה הרבה מהמרכז, שיכולות לשכוח שיש מלחמה- אין מישהי שלא ראתה משפחה שיש להם ילד נושר, שיש להם קרובי משפחה שנשבו במלחמת היצר.
מה יותר כואב להקב"ה, הילדים שלו, ששבויים בעזה, או הילדים שלו ששבויים אצל היצר הרע? שלא מסוגלים להכיר בו, להזכיר אותו. שנלחמים נגדו?
כתוב "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". האם אנחנו, פה, נשים שומרות תו"מ, מרגישות את זה? לא רוצה לתת דוגמה למה הכוונה, מניחה שאתן יכולות לדמיין את המשמעות של זה לבד.
אתן לוקחות שם לתפילה, וזה מדהים. ה' בטוח שומע כל תפילה, אוהב כל תפילה, ושומר אותה. ובעז"ה הוא גם ישחרר את כל השבויים, ירפא אותם מהצלקות, יחזיר את כולם הביתה בשלום, ויגמור את המלחמה הזאת, אי"ה בגאולה שלימה!!
אבל, כבר לפני המלחמה, אנחנו חיות באסון לאומי. כבר עשרות שנים. יש פה מיליוני יהודים, בנים של ה', אחים שלנו- ששבויים אצל היצר הרע. תינוקות שנשבו זה לא פחות טראגי, זה יותר טראגי. אין מי שלא תסכים איתי על כך כשזה נוגע לתינוקות שנשבו בעזה. ותינוקות ששבויים אצל מלאך המוות (הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות), בלי רצון להשתחרר?
האם את זוכרת, עם כל התפילות על הכאב האינסופי הזה, של עשרות אלפי יהודים, אחים שלך, ששבויים, שנלחמים, שסובלים, שמאויימים, את התפילות על מה שגרם לזה? ואת יודעת, בדיוק כמוני, בתוך הלב שלך, שהגורם למצב הזה הוא הריחוק שלנו. לא רק שלי אישית, אלא של כל העם שלי. של כל האחים שלי. לתקן את עצמי- אני משתדלת. כי אני אעשה הכל, כולל הכל, כדי שלא יהיה שבויה נוספת של היצר הרע. כדי שיהיה לקב"ה נחת רוח לפחות ממני, שהוא ידע שהוא יכול פחות להכאיב, אנחנו זוכרים אותו בסיפור הזה גם ככה. אבל הם אחים שלי. מותר לי להרגיש את הכאב עליהם, ולהתפלל עליהם. אני לא יכולה להתעלם מזה ככה!!!
אנחנו לא יכולים לחיות בצורה הזאת ביומיום, כי כמו שכתבו- אנחנו צריכים לשמור על בריאות הנפש. ואם אנחנו נעלה לאוטובוס ונראה ילד נושר ונתחיל לבכות בכי תמרורים, כמו מישהו שראה עכשיו חטוף בלייב, אנחנו נשתגע. למרות שזאת אמת, וזאת אמורה להיות התגובה.
אבל, יש לנו עכשיו 3 שבועות (נכון שעבר שבוע וחצי, ובכל זאת) של אבל. של להתאבל על הגלות. לא על הספיחים שלה, שהם כואבים לנו בגוף. אלא עליה בעצמה. על הריחוק, על זה שאנחנו לא חיים עם הקב"ה. שאנחנו לא התקרבנו מספיק- ולכן שוב הוא היה צריך להכאיב, כדי לרפאות. כדי לקרב אותנו קצת יותר, כי שוב פעם מדי התרחקנו. לדעת שכשהקב"ה בוכה, הוא בוכה גם נקודתית על הכאב שלנו, אבל הוא בוכה הרבה יותר על הריחוק, שגרם לכאב.
ולהתפלל, גם אם אי אפשר על כל יהודי ויהודיה שרחוקים מהקב"ה בפרטות, להתפלל על כולם בכללות, ואולי גם לקחת מישהו אחד, אם יש לך כוחות, ולהתפלל עליו, כמו על החטוף שלקחת את שמו. ואולי הקב"ה יחוס, ויעזור לו להיפדות גם כן, יחד עם החטופים הפיזיים…
בתפילה לגאולה שלימה, עוד היום!!!
כתבת מדהים…
ואמן!!
אך לא ענית על שאלת היציאה לנופש?
בלי קשר את מהממת ומדהימה! וכתבת נפלא
אני חושבת שכמו שאמרו פה רבות,
זה כל כך אישי ואינדודואלי לכל משפחה ומצבה,
הרי אם תראי משפחה מטיילת ונהנת,
ובליבך תתרעמי איך הם יוצאים ונהנים?!
ולבסוף ייודע לך שהם ממשפחות החטופים שבן משפחתם חזר מהשבי,
הרי שברור שתחשבי:" וודאי שייצאו,שיהנו, וכמה שיותר- מגיע להם אחרי כל מה שהם עברו
נכון??
כך כל משפחה,
את לעולם לא יכולה לדעת מה עבר על המשפחה הזאת במשך השנה,
אולי אחד ההורים היה נתון במצב נפשי לא פשוט?
אולי הם איבדו תינוק בלידה שקטה?
אולי אחד מהילדים הועף מהמסגרת וזה טילטל את כל המשפחה?
וכד' וכד',
(אני אישית לא רציתי לצאת, אך התייעצתי ואמרו לי שזה חשוב מאוד לילדים שלי לצאת כרגע ולנפוש ולשנות אווירה, הם יתומים טריים…)
הרי כתוב בדמייך חיי בדמייך חיי
למרות כל הדם והאש ותימרות עשן,
אנו ממחויבים לחיות,
להמשיך לחיות,
ו"החי יקח אל ליבו "
אנו שב"ה חיים צריכים לקחת אל הלב ולהבין מה תפקידינו ומטרתנו בעולם,
וכל אחת בעומק הפנימי שלה יודעת בדיוק מה רצון ה' ממנה ,
האם לצאת לנופש בשביל לשמור על בריאות עצמה ומשפחתה,
או להישאר בבית עם בריאות הנפש, בצורה הזאת- בהקרבה למען האבל והכאב במצב העכשוי,
זה הכל בלב שלך,
מה את מרגישה חזק בפנים,
כשתציא לנופש ולפני הטיול תאמרי לעצמך, לילדייך "כמה כואב לנו כישי כאילה שהם שבויים ולא יכולים לצאת ליטול, בואו נעצור רגע ונאמר פרק תהילים,
צודקת…
ולכן אני חושבת שיציאה לחופש זה עניין פרטי, ולא כשאלה כללית,
ולכן אין לענות עליה כאן בכלליות.
אם זה קשור למצב נפשי, ותייעצת עם רב, צאי.
ואם לא— אז לא
אני חושבת שאנחנו צריכות לזכור את המאמר: עמ"י קרויים אדם.
אם אחד האיברים בגוף יפצע קשה-כל הגוף ירגיש זאת ויסבול,אך זה לא אומר שבגלל זה הוא ישבות טוטלית.
עברנו,כולנו(!!!) חוויה מאוד קשה ומטלטלת.
חוויה שהחזירה אותנו לסיפורים של השואה,הגלות בניכר-ופתאום זה פה!!ממשי!!
אני חושבת שא"א להכיל את הכאב הזה.
קראתי כאן תגובות די קשות ואני חושבת שאין לאף אחת מאיתנו זכות לומר על הנרצחים הללו דברים רעים!
גם בגלל הסיבה ש"אל תדון את חבריך עד שתגיע למקומו"-למקומו ממש,למקום שהוא גדל,לנסיונות שלו!.
וגם בגלל שאנחנו לא במקום של שפיטה,יש אלוקים אחד לעולם-והוא יודע מה הכי טוב עבור כל אחד,איך להוולד,מתי ואיפה ואיך גם למות.
שמעתי פעם סיפור על הח"ח שבא אליו אחד והח"ח שאל אותו מה קורה בעולם?.
הוא סיפר לו על רעידת אדמה שקרתה במקום פלוני,שיטפון שהיה במקום אחר וכו'.
והח"ח שאל אותו: נו,ו?מה אתה עשית?
הוא לא הבין מה זה קשור אליו?!
אמר לו הח"ח:אם אתה הולך במרכז העיר ושומע משהו שמדבר באידיש,למי הוא מדבר?ליהודים כמובן,לא לגויים-כך גם כשמגיע ידיעה על דברים שקורים בעולם הקב"ה מדבר לאלה שמבינים אותו.
אז בואו נעשה סדר-
לבוא ולומר שהנרצחים עבדו ע"ז-זה בריחה,כי אם הידיעה של הטבח הגיעה אלייך הקב"ה רוצה שתתחזקי ולא תחפשי סיבות למה הם נרצחו!
וכן מי שלא יודעת האחים שלנו התחזקו מאוד מאוד מאז המלחמה-יש התעוררות גדולה ופשוט רק לחבק אותם-אלו יהודים שרק היו צריכים להבעיר את הלהבה הפנימית שיש בכל יהודי.
לגבי הגיבורים שלנו,שרק בזכותם אנחנו כאן-בחורי הישיבות והכוללים:
מי שחושב שקל לשבת סדרים שלמים וללמוד-הוא לא מחובר למציאות.
לבחורים(בעיקר) יש אדרנלין והם חייבים את השיחרור הזה-אנחנו חייבות להפנים בשכל שלנו!.
(תקבלו את זה לחופש שחייל מקבל מהצבא-ולמי שזה נראה הגזמה כי הבחורים יושבים במזגן ולא מתחבאים בבונקרים-סליחה מכבודה אבל היא צריכה לברר עם עצמה בסולם הערכים שלה איפה התורה שלה באמת יושבת מבחינת חשיבות:מעל החיילים או מתחתיהם…)
השנה יציאה משפחתית היא באמת אינדבדואלית לכל אחד,המינון של היציאות צריך להיות בהתאם לנפש,לחוויות שהמשפחה חוותה,להתייעץ עם רב.
ורק לזכור באמת:אהבת חינם-זה גם להסתכל על השני בעין חיובית,לא שלילית(לאחת שכתבה שעברנו הרבה השנה,וכל מה שעשו לחרדים עם הגיוס:מי עשה?החטופים?המשפחות שלהם?המפונים?-איך זה בדיוק קשור להזדהות שלנו עם הכאב של האחים שלנו?!אל תפילי את האשמה של הממשלה עליהם!!)
אנחנו בימים שאנחנו חייבות גאולה ואחדות-במיוחד שאנחנו רוצות להבין באמת את הטוב של הקב"ה שמסתתר בכל הכאב הזה……
את מדהימה!
ריגשת מאוד!!
עפ"י שאני לא מסכימה עם הדעה שלך לגבי החופש…
האמת אני אף פעם לא כותבת תגובות,
משהו בלחשוף את הדעה שלי לכל כך הרבה נשים שיסמפטו או לא את התגובה שלי תמיד מרתיע אותי=(
אבל הנושא הזה כל כך נוגע😥
אני אחות לאח לוחם בעזה(בעז"ה שיצא הוא וחבריו בריאים ושלמים בנפש ובגוף),
אנחנו לא ישנים בלילה..
ואני חרדית קלאס אם תהיתן😉
עובדת הייטק עם אנשים שעדיין לא שומרי תומ"צ, וכן הם יוצאים לנופשים.
אבל שום דבר מיזה לא אמור להיות רלוונטי אלינו,
כי כמו שכתבו כאן אם את היראת שמים שלנו לא למדנו מהם אז את היציאה לבילויים נלמד?!
התרגשתי כל כך מהתגובות של נשים שלקחו רגע לכאוב את הכאב של עמ"י,
אחד הגדולים אמר פעם ששאלו על שירים ווקאליים, שכל השנה לא צריך לשמוע לפחות עכשיו מקפידים על זה.
אי אפשר להקל ראש בחורבן, בכאב, בשכול הזה שפוגש בכל פינה.
מצד שני, הנפש לא פחות חשובה.
זאת (?)שכתבה שבגללם:
"מספיק סבל 'הם' גרמו לנו השנה הזאת,
ואין לי שום רצון להתחשב בהם"
לדעתי זה איזשהו עיוות באמונה, מה שמגיע לך מגיע, מי קוצב לך סבל אם לא הקב"ה??
את כל כך צדיקה שאת חושבת שלך לא מגיע? כלום?? אז למה לצום בט' אב?
אם היינו במצב רוחני מתאים (מדברת על חרדים..) סיכויים גבוהים שמשיח היה כבר כאן.
אני לא אומרת לא לצאת לנופש, אני חושבת שזה בחירה שכל אחד עושה בהתאם לשיקולים אישיים ובעצת רבותיו.
אבל לפני נופש או לא נופש.
איפה זה פוגש אותך ביום יום? איפה זה פוגש את הילדים שלך?
אתם אומרים לפחות פרק תהילים ביחד על ביאת משיח בארוחת ערב? אתם מתחזקים ביחד לרפואת ולעילוי נשמת האחים שלנו שפצעו אותם, רצחו אותם, ביתרו אותם ??
חשבת פעם לומר לילדים שלך בואו ניתן צדקה, נתפלל, נלמד, לעילוי נשמת הקדושים האלו, ולהסביר להם, שיהודים שנהרגים על עצם היותם יהודים (על קידוש השם) גם אם הם אנשים חטאים, הם מגיעים למקום מאוד!! גבוה למעלה, אבל חסר להם את דרגת לימוד התורה!! כי הקב"ה ציווה לנו את מטרת החיים ואת התכלית ואין חשוב ממנה.
אז בואו ביחד נתחזק לעילוי נשמתם, כי חסר להם את המעלה של לומדי ושומרי התורה!!!!
את לא צריכה להתחשב בהם, את צריכה להתחשב בעצמך!! בילדים שלך!! איך ילד גדל בשנאת התועים והטועים?? איך??
יש אמת אחת! אנחנו זכינו בה!
וצריך להרגיש צער וכאב על השכינה!!! שבוכה! על הילדים שלה שבגלות וחוטאים, ומתלבשים בפריצות, ומיטמאים בעבירות קשות ובזוהמה!
ואם השכינה בוכה מי את ??
וכן מסכימה עם זה שדוחפים חילול השם בכל צומת, אולי כי לא מספיק מבינים מה זה קידוש השם ומה זה לייצג את ההולכים בדרך המלך..
אם נחשוב רגע על עצמינו ולא איך זה ייתפס כלפי חוץ, אולי נגיע לתשובות אמיתיות יותר.
מה אני באמת חייבת ומוכרחה, איפה זה עומד ביחס לבריאות הנפש של הילדים, הבחורים והאברכים שלומדים ללא הפסקה!! האם אנחנו זוכרות לצ'פר אותם כל הזמן ולהזכיר להם שהם הערך העליון בעולם הזה?
בכנות, האם אנחנו מספיק מייקרות אותם ? מספיק מעריכות?
אולי אז נברור לעצמינו תשובות נקיות מכעסים, מ"חשבונות שמים", "חילול השם" ועוד על זו הדרך..
תשובות אמיתיות שיקרבו אותנו לאבא שבשמים, ויקרבו את הגאולה!!
אמאלה אמאלה אמאלה!!
כמה רגישות!!! וואוווו
את פשוט מדהימה!!!
הצלחת להסהיר אותי,
קראתי את התגובות,
יש כאלה, שפשוט התרגשתי, זאת ששלחה שממנה אפשר לקחת שם של חטוף (אגב… תודה ענקית על זה!! ממליצה לכולן), וזאת שפשוט התחברה לכאב של עמ"י..
על חלק מהתגובות… עדיף שלא אומר את דעתי.
לגבי החופש בעיני, אם זה לא צורך נפשי אדיר , אני לא אצא, וכן.. אני לא יוצאת, על אף שיש בנים שהשקיעו שנה שלמה..
אבל את 'אחת' , אחת ויחידה מיוחדת!!
תודה גדולה הצלחת להסביר אותי עם מילים יפות, בונות ונותנות תקווה
סיפור נחמד ששמעתי בעבר במלחמת לבנון השניה
משגיח בישיבה הגיע למרן הגרי"ש אלישיב זיע"א ושאל אותו אם אפשר לצאת לקמפ עם הישיבה שאלו מרן "אני לא מבין יש מלחמה עכשיו
ענה לו המשגיח נצא לדרום המלחמה בצפון שאלו מרן שוב לא הבנתי יש מלחמה ענה לו המשגיח המלחמה בצפון ונצא לדרום כלא מבין את רוח הדברים
ענה לו מרן בחריפות רבה "לא הבנתי אתה לא יהודי לא אכפת לך מהאחים שלך שאתה עונה המלחמה בצפון ואנחנו נבלה בדרום ע"כ וידוע שבזמן השואה מרן החפץ חיים לא שכב על המיטה כיון שיהודים סובלים
מרגשת.
סיכמת הכל בצורה הכי ברור שיש
אחרי כל כך הרבה דעות נכונות (הכל נכון כי אף אחד לא יכול להתווכח עם רגש של מישהו אחר,)
לפי כל הנכתב בדיון אנחנו אף פעם לא יכולים לחיות. בוודאי לא ברוגע, בשלווה ובשמחה.
למה מותר לי להנות אם שיש בעיר שלי אישה מטופלת דיאליזה שמחכה להשתלת כליה, סובלת סבל בל יתואר, ולא רואה פתח של תקוה?
איך אני יכולה לחשוב לצאת לנופש עם הילדים כשיש במשפחה זוג שמחכה כבר שנים לילד ועדיין לא זכה למרות כל ההשתדלויות והכאב?
איך אפשר להשקיע בארוחה טובה כשיש חברה שבעלה חולה מאד ולא מסוגל להכניס כלום לפה? וגם הא והילדים כבר לא מסוגלים לכלום?
אכן, אנחנו עדיין בגלות, ויש הרבה סבל בעולם, אבל מה שצריך להנחות אותנו זו דעת תורה ולא מה שאנחנו מרגישים, כי אם יום אחד נרגיש מאד חזק את צער האחר וביום הבא הרגש יכהה?
ובוודאי שגם כשאנחנו כואבים ומצטערים מאד אנחנו עדיין מחוייבים בקיום מצוות, להמשיך לעסוק בבניית בתים ובהמשך קיום עמ"י, ובכל מצב לשאול את עצמינו מה השם רוצה מאיתנו עכשיו.
וזה כמובן מאד אינדבדואלי, כי לכל אחד יש נתונים אחרים ותפקיד אחר בעולם.
יש כאלה שהתפקיד שלהם הוא להתפלל על עם ישראל, יש כאלה שיכולים לעזור בפועל למשפחות של מפונים, יש שמרבים בזכויות לזכות החטופים, יש נשים צדקניות שממשיכות לשלוח את הבעלים והבנים שלהן ללמוד תורה במסירות נפש, ולוקחות על עצמן את עול הפרנסה, וממשיכות להיות אמהות טובות לילדים הבינוניים והקטנים, ולקחת לטיפול רגשי ילדה שחווה מאד קשה את המלחמה, ולהמשיך לדאוג לה לבריאות הנפש, כי אנחנו מצווים להרגיש את הזולת, ו"ואהבת לרעך כמוך" נאמר בוודאי גם על הילדים שהשם נתן לנו, וזה הרבה פעמים גם במצבים של חולשה פיזית ונפשית, לפני או אחרי לידה, ואחרי כמה שנים של מציאות לא הגיונית עם הרבה ימי "חופשה" או סגר ובידוד עם הילדים בבית קטן וצפוף במרכז, לא במרחבים של הצפון או של הדרום, ובמיוחד בימים הלא קלים של החופש הגדול במשפחה אברכית רב גילאית שמשתדלת להתנהל נכון גם מבחינה כלכלית…
ובהחלט חשוב לשמור על בריאות הגוף והנפש שלנו, זה רצון השם, כמובן לפי דעת תורה, לשמוע מה אומרים גדולי הדור ולפי זה לנהוג, אנחנו לא מוסיפים הלכות, לא מחליטים מתי להחמיר ולא לשמוע מוזיקה.
ועוד משהו חשוב- להרגיש את צער השני ולאהוב ולהתחשב זה רב כיווני.
האם אנחנו מרגישים את אותה הזדהות רגשית, דאגה, הערכה ללומדי התורה שממיתים עצמם באוהלה של תורה?
חשבנו פעם לעשות משהו כדי לתת כח לחילים בבתי המדרש? אולי מישהי חשבה לתת את המעשרות שלה לאותם אלו שקורסים כלכלית כי הכולל בקשיים וגזרת המעונות מדירה שינה מעיניהם?
לא נראה לי שאפשר מעל במה זו להכריע כן או לא לצאת לנופש.
אפשר לברר לעצמינו מהי ההשקפה הנכונה ולשאול דעת תורה.
איזה אטימות!!!
תעברי על התגובה של 'שירה מהצפון' ושל 'יעל' ושל עוד כמה ותנסי לכתוב משהו קצת יותר הולם
עברתי שוב על התגובה של שירה מהצפון.
שירה, אם גם את מרגישה שיש כאן אטימות, אני מבקשת את סליחתך,
כוונתי וודאי לא היתה להכאיב למישהי או להחליש.
אכן, כל אישה שמתמודדת בכל מקום בארץ עם הנסיונות הלא פשוטים של הדור שלנו ראויה להערצה.
ועדיין אני חושבת שמה שכתבתי הולם.
לא ציינתי שילד אחד מהילדים שלי הוא חינוך מיוחד ומאתגר מאד,
בימי שגרה וברמה כמעט בלתי אפשרית כשאין מסגרת,
ויתר הילדים שלי רוויים לגמרי, וגם אמא שלהם די.
כתבתי בתחילת התגובה שלי שאף אחד לא יכול להתווכח עם רגש של מישהו אחר,
ואני חושבת שזכותו של כל אחד לכתוב את מה שהוא מרגיש.
לצערינו יש הרבה סבל בעולם, וקושי של מישהו אחד לא גורע מקושי של אף אחד אחר.
לא להכיר בקושי של מישהו זאת באמת אטימות, אבל לדעתי כל קושי מכל סוג הוא לגיטימי,
ואף פעם לא נוכל לדעת עם מה באמת מתמודד כל אחד.
בכל אופן, המטרה שלי בכתיבה היתה לתת כח לכל האמהות הגיבורות של ימינו.
אתן מיוחדות! בזכות נשים צדקניות עתידים להיגאל.
את צודקת,
אבל כמו שכבר מישהי אמרה… אם מדובר בצורך נפשי- חייב, ואפילו מצווה לצאת,
אבל אם זה סתם כדי לעשות עוד נופש, בשביל הכיף…
אז חייב לוותר…
וגם במסגרת נופש שהוא הצלת נפשות אני חושבת.. שצריך לשנות משהו.. כדי להגיד.. החופש הזה, הוא לא כמו כל החופשים!!..
וואו
כתבת יפה ומרגש ובאמת נותן כח
(גם בתגבוה הראשונה וגם בשניה)
וענית בצורה כל כך מכובדת ויפה!
באמת לא קל להיות בבית כבר כמה שנים עם ילים מאתגרים כל כך
ובאמת לא קל כשאין יכולות כלכליות ומצד שני חייבים להתאורר ולאורר את הילדים
מאחלת לך המון המון כח והצלחה בדרך
ושתדעי שהתגובות שלך חיזקו אותי..