מרגישה מתוסכלת מאוד. כמטפלת רגשית במערכת החינוך מזה שנים אני רואה לפעמים הורים המתעקשים ומסרבים טיפול תרופתי נחוץ לילדם במשך שנים. מה שגורם לילד לצבור תסכולים וחוויות של חוסר הצלחה, פערים לימודיים וקשיים חברתיים. שיכולים להיפתר בכדור אחד של טיפול בקשב/חרדה וכדו'.
מובן שיש קושי בטיפול תרופתי, הוא זקוק למעקב תמידי, לראות שאכן התרופה פועלת, שאין תופעות לוואי חריגות, שהמינון מותאם, אין ספק שלפעמים לוקח זמן למצוא את הכדור הנכון.
שום טיפול רגשי לא יעזור לילד שצריך תרופה.
אני כותבת בכאב גדול על ילדים שאני רואה מול העיניים איך הם רק צוברים תסכולים וקשיים, למרות שם מתאמצים כל כך. איך הם יכלו לפרוח ולהצליח, להגיע לעצמי המיטבי שלהם. ובמקום זאת הם עסוקים בלשרוד.
תגידו שאני לא מבינה, שאני לא במקום של ההורים, ואתם גם תצדקו. אני לא רואה אותם, אני פשוט רואה לאיזה מקום הילדים האלה מגיעים בבגרות שלהם! לאן חוויות של חוסר הצלחה ותסכול מובילות.
רואה את ההבדל בין הילדים שמטופלים תרופתית וצוברים חוויות נהדרות של הצלחה, מצליחים לעלות על דרך המלך.
וואו קשה כ"כ, מבינה את המקום שלך אבל מאוד מבינה את ההורים, את הפחד , החוסר אונים… טיפול תרופתי לא כמו שאומרים, הוא לא משקפיים ולא קביים שהם עזרים חיצוניים… תרופה פסיכיאטרית או נוירולוגית נתפסת ככזו שמשנה את האישיות או נוגעת בנפש. המחשבה שאני משנה את הכימיה של המוח של הילד שלי מעוררת חרדה קיומית. וכמו שאמרת נכון גורמת להרבה תופעות לא נעימות ולא תמיד הכדור עוזר 🙁 ומה שהכי חשוב כאחת שעובדת עם אוכלוסייה מורכבת היא להבין את המקום של ההורים, לא לשפוט ! להיות איתם בכאב ואז יש סיכוי להגיע אליהם….כשהורה שומע ממך: "אני מבינה כמה זה מפחיד לתת לילד כדור, ואני מבינה את החשש מתופעות לוואי, זה באמת דורש אומץ והרבה כוחות מצידכם", חומות ההגנה שלו יורדות. הוא לא מרגיש מותקף או נשפט…
בהצלחה!
תודה שיר! ברור שזה מלחיץ ודורש מעקב. תרופה זה משהו לא נחמד לקחת אף פעם. מכל סוג שהוא. אנחנו לא שופטים הורים אף פעם, בסוף זה הילד שלהם, ואין לנו זכות להכריח אף אחד.
אני רק משתפת בתסכול על מקרים שילדים עברו 7 שנות לימוד פשוט בתסכולים, בדמוי עצמי ירוד, במצב חברתי נפול, חוויות של הצלחה מהם והלאה. זה היה לי מאוד עצוב לשמוע את זה. לכן שיתפתי. דווקא בגלל שאני מישהי מבחוץ, רק לתת תמונת מבט רחבה יותר, לתת משמעות לבחירה שאנשים עושים. זכותו של אדם לבחור מה שרוצה, אבל גם לדעת שיש מחיר לכל בחירה.
מרגישה שיש קצת התנשאות מצד הצוות החינוכי
כאילו הוא ורק הוא רואה בצורה נקיה את טובת הילד
כאילו הההורים הם פרימיטיבים, מלאי סטריאוטיפיים ולא יודעים לבחור נכון
מרגישה שנכון היה לו הצוות החינוכי היה מבין שהיא רואה חלק מהתמונה- חלק מהיום- חלק מהמורכבות ששמה- התלמיד- הילד
מבין שגם הוא כמו ההורים נגוע- רוצה שקט מערכתי. טיפול מהיר ופתרון בעיות קל וזמין שיקל על המוסד כולו- הכיתה- המורות. וזה בסדר- רק תהיו מודעים שאתם נוגעים בדבר
כן, כמו שאתם יודעים לומר כל כך יפה על ההורים. שלא תמיד רואים את כל התמונה. שלא תמיד שוקלים רק את טובת הילד.
אם הגישה של מערכת החינוך תהיה- ההורים רוצים בטובת הילד, ויש להם מה לומר. הם מכירים אותו במקומות וחלקים שאנחנו לא יכולים להכיר. יש להםפ שיקולים רחבים יותר מאשר השקט בכיתה והציות העכשווי- בואו נשלב ביחד ידיים. נכבד זה את זה נרצה באמת לשמוע זה מזה
ייתכן שהורים רבים יותר היו מאמינים יותר במערכת. וייתכן שהיו נותנים טיפול תרופתי ביתר אימון.
לצערי, אני שומעת כל כך הרבה- הכדור הוא לא מה שנכון לילד שלי. הוא מזיק לילד שלי ומכבה אותו- אבל המערכת רוצה שקט ואני נאלץ ליישר קו.
רק רוצה להגיד שלפעמים מה שרואים עכשיו הוא לא בהכרח נכון לעתיד
ז"א אולי דווקא כל החוויות של החוסר הצלחה ילמדו אותו דברים לחיים??
אני מרגישה על עצמי שבילדות היו לי המון רגעים של חוסר הצלחה גם לימודית וגם חברתית אבל אלו רגעים שחישלו אותי לחיים והצמיחו בי רגישות לזולת ורצון חזק להראות שאם אני רוצה אני יכולה ועוד הרבה תובנות שיש לי דווקא מחיי הילדות ושהם הצמיחו אותי למבוגר שאני היום!
ולמרות שבילדות היו לי ציונים גרועים היום אני עובדת בהייטק!
ולמרות שבילדות לא הייתי מהמקובלות היום יש סביבי המון חברות איכותיות וטובות ב"ה!
ההורים רוצים את טובת הילד! נכון אולי יש פעמים שטועים
אבל גם היום התרגלנו לכל הפתרונות הזמינים והמהירים האלו ופחות לעבוד על המידות והאישיות שלנו!
לא מדברת על ציונים גרועים! מדברת על ילדים שעד כיתות גבוהות מתקשים מאוד בקריאה וכתיבה! שלא יכולים ללמוד ברמה של הכיתה שלהם אלא כמה שנים פחות! שיש להם הפרעות התנהגות קשות! שהם יכולים להגיע לאלימות ולמעשים שמסכנים את עצמם ואת הסביבה שהם דחויים בחברה, שמסתבכים עם צוות, עם קשרים גרועים.
ילדים שחיים במצב נפשי של הישרדות!! . שהעולם שלהם לא בטוח, לא מוגן, שאין להם שום חוויה שהם טובים אפילו במשהו אחד! שהם מרגישים חריגים. ההישרדות שלהם לא מאפשרת להם פניות לשום דבר. רע להם בכיתה, רע להם בבית. רע להם עם חברים.
אולי הצוותים החינוכיים לא תמיד יודעים איך להעביר דברים להורים. אולי. אבל כדאי לחשוב על הדברים בצורה הגיונית. ולבדוק. בסוף- אבחון וטיפול הוא משהו שדורש רופא. לפעמים נדרשת אבחנה מבדלת.
חשוב לציין עוד נקודה: לא מספיק במודעות ויסות חושי לילדי קשב, כדאי ללכת למרפא בעיסוק. לרוב הם זקוקים לזאת. (ואם לא היא פשוט תגיד).
כתבתי את השיתוף ממקום מאוד מאוד כאוב. של ילדים שהולכים לסיים בית ספר עוד שנה /שנתיים, ומצבם מאוד לא טוב, ואפילו מדאיג. הבאתי את הקול שלהם! את הכאב שלהם! אין לי שום אינטרס אישי בזה. רק כי לקחתי ללב מאוד את מה שראיתי מול העיניים. זה הכל.
לעזור להם אין לי איך. אבל למנוע את המקרה הבא. זה כל מה שניסיתי לעשות.
אולי בגלל שהיד כל כך קלה על ההדק לתת כדור לכל ילד פעיל מידי אין אמון בהמלצות.