הבנתי, אהבתי.

ביני לבין עצמי, עכשיו,

זה שיחה אישית אל תפריעו פה מידי,

זה תובנות שניכנסו אחרי הרבה לבד,

אחרי ימים של חושך, של חוסר שייכות,

שניגמר לי כל הדלק,

לא מצאתי לי מהות.

וחיכיתי,

שמישהו יראה ת'לב שלי,

וקיוויתי,

שמישהו יבוא אלי, יחבק אותי,

יתן לי משמעות,

התחננתי,

רק למבט אחד בעניים,

רק לכתף יציבה-לשים ת'ראש בנתיים.

אבל רגע אחרי כל הדמעות,

וכן גם היו עניים אוהבות,

רגע אחרי סערה,

הבנתי מי יכול לתת לי אהבה.

הבנתי מי ראוי לאהבה,

להבנה.

הבנתי-

אני ראויה,

לאהבה.

לא מבחוץ,

לא מהרחוב,

לא מכל המלוכלך והשחור,

הבנתי-

אני ראויה להבנה,

שאני טובה,

שאני חזקה,

שאני בת של אבא שלי.

הבנתי-

אני לא זקוקה יותר,

להינהונים,

לאישורים,

להסכמה בלי מילים,

הבנתי-

מי אני

מול אלוקים

נ.ב.

יצא קצת ארוך, תודה שהיית כאן איתי,

ובתפילה-

שתמיד נבין את הערך שבנו, את המשמעות שלנו,

שתמיד נאהב את עצמנו,

בלי צורך באישורים של אחרים,

מלבד שני אישורים חשובים-

של עצמנו ושל אלוקים.