פתיחות רגשית כלפי המשפחה

מוכר מאוד ומצוי בהמון משפחות.
לדעתי זה מאוד מאוד תלוי ברמת הפתיחות של הדיבור של ההורים.
הורים שמשתפים את הילדים ברגשות שלהם, מדברים על זה, ובאופן כללי רגשות זה משהו שיש לו נוכחות ומשמעות בבית-
מטבע הדברים הילדים ישתפו ויותר יבטאו את עצמם ברמה הרגשית.
הגעתי מבית שכלתני, רגשות היה משהו מביך מאוד.
בחיים לא הייתי יכולה לדוגמא – לשים סידור על הפנים בתפילה, לספר שהתרגשתי ממשהו, לכתוב מכתב מעריך וכו׳
(כשהייתי מאורסת אחד הלחצים שלי היה- מה יקרה אם אני אבכה בחופה של עצמי?? איך אני אסתכל לאמא שלי אח״כ בעיניים? זה יהיה מביךךךך)
עם חברות הייתי קצת יותר פתוחה ורגשית, מכתבים, עניינים וכו׳

ואז התחתנתי.
ונכנסתי למשפחה שונה בצורה קיצונית, כל שולחן שבת מישהו אחר מזיל דמעה מהתרגשות על משהו אחר, שיתופים רגשיים, חיבוקים, פתיחות וכו׳
זה היה משהו שמצד אחד חלמתי עליו מאוד, מצד שני היה לי ממש קשה עם זה, כי זה הביך אותי…
לאט לאט התרגלתי והתחלתי לזרום עם החגיגה:)
ותוך כדי התהליך הזה יצא לי לחשוב על זה המון, לנתח את האווירה ה״רגשית״ הזה.
ולדעתי זה המסקנה – הורים צריכים להשקיע המון בשיח פתוח כדי שהילדים ישתפו וירגישו בנוח.
ויותר מזה וחשוב לא פחות- להגיב בחוכמה לשיתופים, לתת תחושה נעימה ומזמינה כדי שהם ימשיכו…
לא לבטל רגשות של ילד, גם אם זה נראה שטותי, לא לזלזל בחיים בתחושה שהוא מבטא. להקשיב ולהכיל ולתת לזה במה ומקום.
הגדולה שלי כולה בת שנתיים אבל אני כ״כ נהנת כשהיא מגיעה ומספרת לי- ״אמא אני עצובה״ או ״אמא זה מעליב אותי״ ״אמא זה לא נעים לי ש..״
כי אני משתדלת לפתח אצלה את היכולת הזאת.

לא הצלחתי להבין מהשאלה אם את נשואה או רווקה,
אבל אני ממש ממליצה לך לעבוד על זה בינך לבין עצמך כדי שהגלגל לא יחזור על עצמו אח״כ עם הילדים שלך…

וואו מזדהה ממש
אני גם הקטנה בבית אז אולי באמת זה קשור איכשהוא