היום בבוקר אחרי שכבר ארגנתי את כל הילדים ויצאנו לדרך, כמעט הגענו לגן של הבת שלי בת 4, פתאום היא ראתה מישהי עם סיכה ורצתה גם סיכה מסוימת מהבית,
הסברתי לה שהיום יש לה גומייה יפה שבחרה ואם תרצה מחר סיכה היא תוכל לבחור מחר בשמחה סיכה או היום בצהריים כשתחזור מהגן
באותו רגע היא התחילה לבכות (יותר נכון לצרוח) ולא היה שום מצב להרגיע אותה ולשלוח אותה לגן בלי בכיות
אולי הדרך היחידה הייתה להגיד לה שאני אגיע בהמשך היום להביא לה סיכה לגן, ואגם זה לא בטוח שהיה עוזר
מה את היית עושה במקרה כזה? איך היית מרגיעה? מה היית אומרת?
אשמח לשיתופים שלכם איך מתמודדים



יש לי גם ילדה כזו, למרות ההרגשה הקשה אני מביאה אותה לגן בוכה וצורחת-כמובן מנסה להרגיע כמיטב יכולתי-בכיות וצרחות לא יגרמו לה לקבל מה שהיא רוצה!!! מבדיקה מול הגננת שניה וחצי אחרי שאני הולכת היא נרגעת ומאושרת
הייתי מנסה לדבר איתה למה כ"כ חשוב לה הסיכה להראות לה הבנה ואז בהתאם לתשובה שלה להתנהל – כאילו לכבד את הבקשה שלה להקשיב ואז בהתאם להציג לה גבולות להסביר ואם באמת בתשובה שלה יהיה צורך שאת כאמא מרגישה שהוא נכון לה נפשית רגשית ולא רק בגללל שהיא לא תבכה בגן (כי מה תעשי עם מחר ילדה תלך עם ימבמבם ברחוב והיא תעשה לך את אותה סצנה גם תביאי לה לגן?) להביא לה סיכה, אז זה שיקול שלך. בדכ יותר לנסות לדבר ואם היא צורחת ולא נותנת לדבר לתת נשיקה להסביר שאת רוצה להבין למה זה ככ חשוב כי כנראה זה חשוב אם היא ככה בוכה, אבל כל עוד היא בוכה את לא תוכלי להבין, ולך נראה שזה יפה מספיק להישאר עם הגומיה – את רוצה לשמוע למה לה זה בעיה והיא צריכה להסביר ואם היא עדייםןככה לנסות לפתוח על זה שיח בזמן רגוע בבית לאמר לה שאת מאד רוצה להבין למה היא ככה בכתה בגלל הסיכה וכו בעיקר הרעיון לכבד את הבקשה אבל להיות חזקה בגבולות קל לכתוב הר ליישם בהצלחה
קרה לי היום מקרה כזה. הבטחתי לה שנלך לגן עם קורקינט, ושכחתי.
כמובן שבאמצע הדרך היא נזכרה והתיישבה על המדרכה, לא הסכימה לזוז.
מה שאני עושה –
בכל מקרה – צרחות וצווחות לא היו, לדעתי זה בגלל שהבנתי אותה לגמרי והזדהיתי איתה.
בהצלחה!
אמא מקסימה!
ואם זה קורה בבית
כשטכנית אני יכולה לתת לו
אבל מרגיש לי סחיטה
כל בוקר כשצריך להספיק את ההסעה
גם כשבלילה כבר הכנו הכל בתיק
כשהוא עומד בדלת מתחיל לבקש קרקרים במקום בסקויטים
עכשיו לבן
עוד בסקויטים
רוצה בסוף ממרח אחר
וגם אין לי זמן בשלב זה להכיל…
וואי תיאור מדויק שנשמע כמו הבת שלי
רק שהיא בת שנתיים וחצי:)
בד״כ בסיטואציה הזאת שום דבר לא עוזר, חוץ מלתת לה להתעצבן ולא להראות לה שזה מזיז לי.
ואז היא בוכה וצורחת, מפרקת את עצביה על כל דבר שזז מולה, ובסוף, איכשהו נרגעת
ניסית להזדהות איתה להבין אותה אבל באמת?
מנסיון עם ילדה מאתגרת בעניין הזה גם בגיל שנתיים וחצי ואפילו פחות הם ממש מבינים אפשר להוסיף אפילו חיבוק או ליטוף
"וואי את ממש ממש רוצה ככה… חשבת ש… איזה מעצבן נכון את צודקת…
ולא לפחד ולהבהל מהצרחות
עזר לנו מאד
בהמלצת מנחת הורים שהלכנו אחרי כמעט ייאוש
הבת שלי עדיין לא בת שנתיים וחצי
כשקורה כזה דבר אני משקפת לה את הרגשות
בד"כ גם מרימה אותה או נונת מגע אחר, עיסוי בידיים וכו
את רצית שניקח את הקורקינט?
זה כיף לך ליסוע בו?
רצית שיהיה לך כיף בדרך?
היא בוכה ועונה כן
את מאוכזבת?
זה קשה לך?
את עצובה וכו
אני גם אומרת לה שאני מרשה לבכות
חושבת שזה טוב לה להוציא את זה….
וכו.. בתחילה היא עונה עם בכי לאט לאט זה שוכח
היא גם חוזרת על מה שאני אומרת, מוציאה את התחושות שלה
אני אומרת לה שזה באמת עצוב ומאכזב אבל עכשיו אי אפשר וכו
את רוצה שאני יעזור לך להתגבר? שיהיה לך יותר קל?
אני אעשה לך חיבוק שיעזור לך? טובה? אביא לך מוצץ?
זה עוזר מאדדד!!!
הילדה נרגעת, כן זה נורמלי אם היא לא מאושרת מיד
אבל אחרי כמה דק' עם הסחת דעת זה עובר בע"ה.
הייתי בהנחיית הורים והמנחה אמרה שהיא לא כל כך אוהבת את הרגשי הזה….
לא צריך יותר מידי לעשות את זה רגשי אם זה משהו קטן ………
נשמע גישת שפר
הילדה המאתגרת שאני מכירה בסיטואציה כזו לא מאפשרת לדבר איתה/ללטף/להזדהות
ולפעמים אין ברירה אלא להתעלם מהבכי
ולשואלת – כשהיא רגועה לדוג' בצהריים הייתי מדברת איתה על זה שוב
בשביל הפעם הבאה…
כדאי שתבדקי האם זה שהו חד פעמי או שזה תופעה שחוזרת ונשנית.
אם זה משהו חד פעמי – לפעמים כדאי להתגמש או למצוא פיתרון בינים, כמו שעשית – הבטחת לה שתביאי את זה בהמשך היום.
אם זה סדרתי – צריך לבדוק למה.
האם הילדה תמיד סוחטת אותך עם צרחות?
האם היא תמיד צריכה שיהיה לה מה שיש לחברות?
היא נרגעת אחרי שמביעים מולה הבנה או שהיא מתעקשת?
בפעמים קודמות דומות – מה עשית? זה עזר?
שאלות כאלו יעזרו לך לחדד את התגובה שלך. נניח אם זו ילדה שתמיד דורשת ומגיעה בקלות לבכיות, אז יש לך כאן שאלה של משמעת וגבולות.
אם זו ילדה שתמיד צריכה כמו החברות, אולי זו בעיה בביטחון עצמי ובתקשורת חברתית.
וכן הלאה…
בדיוק ככה רציתי לענות!!!
הילדות היום גם בגיל הגן עם סחף חברתי מאוד גדול
וחבל להוריד ביטחון אם זה לא מאמץ גדול בשבילך להקפיץ לה את הסיכה!!!
רק אספר שהבת שלי בת 13 כבר
היתה הולכת רוצה ללכתלגן עם בגדי שבת ונעלי חגיגיות כי כולן היו הולכות ככה
אז הייתימחפשת חצאיות פורחות יפות וחולצות לבנות ולא התווכחתי איתה כי ככה זה נתן לה המון ביטחון
אני לעומת זאת היית אוהבת גינס עם טריקו כי זה באמת הכי נוח..
אבל למה לריב? מה אכפת אם אני טוב לה?
לא לנצח תוכלי לרצות אותה ולהביא לה כמו שיש לחברות. תזדהי איתה "את ממש רוצה גם… " ותגידי לה שעכשיו אין סיכה, מחר תוכל לבחור ממה שיש בבית.
זה שהיא נכנסת לגן בוכה, זה כבר לא בשליטתך, היא תלמד להתמודד עם אכזבות
לי קשה להשאיר ילדה בוכה או עצובה לגן.
מה שכן – ברור לבעלי, ברור לי, וחשוב לנו להבהיר גם לילדים מגיל צעיר שלא משיגים דברים באמצעות בכי והישכבות על הרצפה.
אני מסבירה פעם אחת שהיום אין סיכה. ואומרת לחזור להתנהג יפה. מבהירה בקשיחות שזה המצב ולא מתנהגים ככה, ואם צריך גם תופסת בכוח. אם אין לי כוח להחזיק אני מתיישבת באזור ומחכה שתגיעי אלי.
אחרי שמשיגה קצת שליטה, אני יושבת לידה בשקט כמה דקות עד שהיא נרגעת. מחבקת אותה ומחכה שתחזור לעצמה. לפעמים גם מפנקת קצת במשהו.
בשלב הזה אני מסבירה לה שאני מבינה שהיא מאוכזבת, וזה בסדר להתאכזב, וזה בסדר להיות עצובים קצת ולבכות. עדיין תמיד צריך לעשות מה שאמא אומרת, ומחר נוכל לעשות את מה שהיא רוצה…
רק אחרי שהיא חוזרת לעצמה לגמרי, מתחילה לדבר ולשמוח אני מחזירה אותה לגן. זה כמובן דורש זמן, אבל לי הזמן הזה שווה, אחרת יש לי תחושה לא טובה.
הנה כמה שלבים שתוכלי ליישם
ויעזרו לך:
א. לא להיבהל מהתגובה שלה- הרבה פעמים התגובות שלנו הן תוצאות של בהלה/חשש/דאגה/חוסר אונים.
ב. לחזור אחרי מה שהילדה שלך אומרת: בהבנה, באמפתיה בטון רך. "את מאוד רוצה סיכה אדומה והסיכה שלך עכשיו בבית"
ג. רצוי מאוד להימנע מ: הסברים/שכנועים/פרסים/הבטחות/איומים- לאורך זמן- הם לא מוכיחים את עצמם/ההשפעה נשחקת וכו'- אני לא אאריך כאן בהסברים למה
ד. אם אתם בבית, עברי לחדר אחר/המשיכי בעיסוקיך ותני לה זמן להפנים.
אם את נפרדת ממנה בגן – סיימי את הסיטואציה כמה שיותר מהר ואמרי לה משפטים מרגיעים לפרידה: אני רואה שהסיכה האדומה מאוד חשובה לך ועכשיו היא בבית ואני כבר צריכה להמשיך לעבודה .. אני בטוחה שאת תסתדרי/תצליחי להירגע/הגננת תעזור לך ואת תספרי לי בצהרים מה היה..
אמון, ביטחון ואמפתיה.
זה רק על קצה המזלג.
אם זה מקרה חד"פ – בדרכ יחלוף.
אם זה דפוס של ילד- זה יכול להיות תהליך יותר ארוך ומצריך דיוקים נוספים בתגובות.
הבת שלי כל הזמן ככה. מגיל שנה ורבע רצתה חצאית ולא מכנסיים וכו’
כיום בת 3 יש מצבים פשוט קשים כמו הבוקר שכל החלטה מצידי מסתיימת בצרחותתתת…
איך אפשר להתייעץ על זה ועם מי?
רוצה לדעת עד כמה תקין ולעזור לה כמה שאפשר.
אני די מנסה לעשות מה שכתבת למעלה.
לא בטוחה שעקבי ממש בכל אופן זה שוחק.
משפט חזק ששמעתי ממישהי חכמה
"מותר לילדה לרצות ומותר לאמא לא להסכים"
זה צריך להיות בראש של האמא , לא להתווכח עם הרצון של הילד כי זכותו לרצות…….
אוטומטי הילד לא יתווכח על הרצון שלו כי אמא מבינה אותו והוא יהיה יותר קשוב לפתרון
כשזה קורה אצלי אני מביעה אמפטיה וואו את כל כך רוצה את הסיכה, זה באמת סיכה יפה אם היה אפשר הייתי חוזרת איתך הביתה…. בואי נחשוב על רעיון או על פיצוי כי אני רוצה שתהיי שמחה.
לא לומר למה נזכרת עכשיו בסיכה ? זה לא כזה חשוב… וכו
יכול להיות שבפעם הראשונה זה לא יעבוד אבל אחרי כמה פעמים הילד יתרגל שאמא בצד שלו