למה אחותך כבר מוכנה לפסח, ואת בקושי התחלת?

לא נעים לי לבשר דברים לא נעימים…

אבל מקודם ראיתי שההערכה בקבינט שהסבב מול איראן יימשך עוד כמה שבועות.

חושבת שזה משהו שאנחנו צריכות כולנו לקחת בחשבון – לעשות סוויץ' בראש למחשבה שזה נגמר אוטוטו.

זה יכול לקחת הרבה יותר זמן ממה שחשבנו.

לא, לא באתי לייאש, אלא רק להמליץ לעבור סופית למודל של מצב חירום על כל מה שזה כולל. למשל: לעשות רק מה שהכרחי (לקנות סלטים מוכנים לשבת הקרובה), להשקיע משאבים במה שיכול לעשות טוב (יצירות לילדים, פינוקים שישמחו אותנו) וכו'.

קראתי עכשיו טור שכתבה הניה שוורץ המקסימה (יתפרסם פה שבוע הבא בע"ה), בו היא מתארת איך משהו קטן שקרה השבוע גרם לה לתגובה לא פרופורציונלית.

לקח לה כמה דקות להבין שזה לא הדבר בעצמו, אלא המכלול שלו בתוך הרצף הלא נורמלי שמעיק על הלב בימים האלו.

אני יודעת שאני כותבת את זה שוב ושוב.

אבל חשוב להבין את זה – הגוף / הנפש והדעת שלנו נדחקים עד לפינה בימים האלו, ולכן שלא נתפלא אם אנחנו קורסות פתאום – ובמקום זה ננסה למצוא לעצמנו מרווחי נשימה קטנים לפני שזה מגיע לשם, ואחרי הכל – לדעת שגם נגיע למקומות קצה כאלו, וזה נורמלי.

אגב, מהתגובות באתר נראה שיש פער אדיר בין איך שמשפחות שונות תופסות את המצב.

ההבדל הוא בעיקר בין משפחות עם קטנים למשפחות עם ילדים גדולים, אמהות שעובדות עכשיו במשרה מלאה או לא, וגם משפחות עם מקלט או ממ"ד – כל אלו משנים לגמרי את התמונה ואת היחס למצב.

כך שאם אחותך הגדולה מכינה קינוחים לפסח, והשכנה יוצאת ובאה עם שקיות קרטון גדושות, ואת עוד לא התחלת פסח כמעט –

שימי לב לכל התמונה המלאה לפני שאת משווה (או בעצם, יותר טוב: אל תשווי בכלל, זה הדרך הכי טובה לצאת תמיד גרועה).

ועוד מילה לסיום: תדליקי מוזיקה עליזה של פסח בבית, מעבר לזה שכדאי שהקטנים יכירו את המנגינה של "מה נשתנה", זה ישנה את האווירה בבית.

בשורות טובות,

שבי

הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן