יש לנו חלום הורי; "שיגדלו כבר"! ולא, אנחנו לא מתכוונים לגיל, אנחנו מתכוונים לזה שיגדלו מהילדותיות הזו, להתעקשות על המשחק הזה בדיוק עכשיו, ועל המקום הזה "דווקא". אנחנו מתכוונים לציפייה שלנו מהילד לערנות לעיתוי המותאם, להתחשבות במבוגר עמוס, ליכולת להמתין, לדחיית-הסיפוקים-הכל-כך-הכרחית, וכן, גם לטקט.
וזה אפשרי, את יכולה לעזור לו לגדול, להבין סיטואציות חברתיות ולתפקד בהן מתוך בגרות, להתנהג כמו חלק מהמשפחה ולא כמטופל וילדותי, לצורך כך, אל תחכי שהוא יהיה בוגר, החליטי עבורו שהוא בוגר, התייחסי אליו כאל בוגר, והוא ייקח את זה ברצינות ובבגרות.
איך עושים את זה?
נותנים לו "תפקיד"! מגדירים אותו עם שם מכובד ומדויק כגון "שר התחבורה של הצעצועים" שאחראי להוביל אותם למקומם הנכון, "אחראי מים" בטיולים, "מתעד משפחתי" במפגשים או "מרכז ההטענות" שאחראי על כל סוגי המטענים בבית. וכדי שזה לא יחשב למחויבות מעיקה אלא למקור גאווה, השיווק של התפקיד הזה הוא קריטי: צריך להסביר למה הוא דווקא נבחר לתפקיד זה ואיך התפקיד הזה הולם את התכונות המיוחדות שלו. המטרה היא להפוך את הציפייה ממנו, להצלחה ולהזדמנות לצמיחה, כגון: "שמתי לב שאתה יודע להקשיב ולשכנע, אני רוצה למנות אותך לשגריר השלום בין האחים, אתה תהיה אחראי לעזור להם למצוא פתרון כשמתווכחים על משחק". לילד דקדקן אפשר לומר: "ראיתי שאתה מבחין בפרטים קטנים שאנחנו מפספסים, אני צריכה אותך בתור 'בקר איכות הבית'. באחריותך לבדוק ששום מכשיר חשמלי אינו נשאר דולק כשיוצאים".
המושג "תפקיד" הוא אחד מאבני היסוד בפסיכולוגיה החברתית ובפסיכולוגיה התפתחותית. הוא משמש כגשר בין ה"אני" האישי לבין החברה. כשילד מקבל תפקיד, הוא לא רק מקבל "משימה", הוא מקבל זהות. מאחורי הגדרת התפקיד, עומדים מנגנונים פסיכולוגיים, אותם ניתן לרתום כדי להחליט עבור הילד שלנו שהוא אכן בוגר.
לפי תיאוריית התפקיד, תפקיד מספק לאדם שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים:
- סדר וודאות: הגדרת תפקיד מפחיתה חרדה. כשאני יודע מה מצופה ממני, אני מרגיש בטוח יותר במרחב. התפקיד הוא עוגן שמסמן לו קריטריון ברור ל: איך להיות בסדר / ילד טוב? התפקיד מגדיר לילד טריטוריה שבה הוא ה"מומחה". בתוך הטריטוריה הזו, הוא יודע מה יקרה, מה השלב הבא ומה מצופה ממנו. זה מייצר "שקט תעשייתי" במוח. שמאפשר חשיבה תפקוד וצמיחה. אם למשל יקבל הילד את התואר 'אחראי סדר בוקר', הוא יהיה עסוק בבוקר בסימון וי על כל מטלה שמופיעה בלוח ולא יהיה מוטרד מגערות, שכחת דברים או הסחת דעת, הוא מרוכז בניהול הלו"ז, יודע מה השלב הבא ומרגיש בטוח. או לדוגמא "מנהל תור לוח המקלחות": הילד קובע מי נכנס ראשון ומי שני, מזכיר להוציא ציוד ומכין לכל אחד מגבת. וזה יוצר סדר במקום שבו בדרך כלל יש ויכוחים או בלגן.
- שייכות: תפקיד מוכיח לאדם שהוא חלק חיוני ממערכת. "צריכים אותי פה". נעזרים בי. תחושה שאני מועיל ובעל משמעות עבור אחרים במשפחה ובקהילה. התפקיד מחבר את הילד לצרכים של שאר בני הבית. הוא מפסיק להיות "צרכן" של שירותי ההורים והופך ל"יצרן" של רווחה משפחתית. מייצר חיבור ומעצב זהות. ילד שמרגיש שתרומתו חיונית, יפתח חוסן נפשי גבוה יותר. למשל, "אחראי אווירה ושמחה": התפקיד שלו הוא לבחור שיר אחד מקפיץ שכולם רוקדים לצליליו אחרי ארוחת הערב. איך זה עוזר? הוא רואה את ההורים והאחים צוחקים בזכותו. הוא מרגיש: "יש לי כוח להשפיע על הרגש של המשפחה שלי". ויש גם את "העוזר האישי לטיפול בתינוק" הוא אחראי להביא חיתול, לבחור בגד או להצחיק כשאמא מחליפה. וכך במקום להרגיש ש"התינוק גוזל לי את אמא", הוא הופך לשותף חיוני בגידול שלו. הוא נעשה חלק מהצוות המטפל.
- ערך עצמי: ערך עצמי לא נבנה מ"מילים ריקות" (כמו להגיד לילד "אתה אלוף" על פעולה פשוטה). הוא נבנה מתוך מאמץ שהוביל לתוצאה. התפקיד מאפשר לילד להתנסות בכישלונות קטנים ובהצלחות גדולות בתוך "סביבה מוגנת". הצלחה בתפקיד בונה תחושת מסוגלות, כזו שנותנת כוח ומוטיבציה להתמודד עם האתגרים הבאים. למשל : "הממיין" או "מהנדס מיון כביסה" שאחראי להפריד צבעים בסלי הכביסה או בהתאמת זוגות גרביים. כשהוא מבצע פעולה כזו הוא מקבל אישור פנימי לכך שהוא יודע לארגן, שהוא חכם ומסודר. ויש גם את "סגנית השף – אחראית חיתוך וערבוב" היא רואה מוצר מוגמר שכולם נהנים ממנו ושהוא מהווה עדות פיזית ליכולותיו.
כמה דגשים חשובים להצלחת התוכנית:
- אנחנו לא זורקים את הילד למים אלא בונים לו מדרגות, כלומר, עוברים באופן הדרגתי מ"אמא עושה" ל"אנחנו עושים" ועד ל"אתה עושה ואני פה אם תצטרך". בתחילה אנחנו ממיינים ביחד כמשחק משותף, תורות או תחרות, אחר כך אנחנו מסתכלים ומאשרים: "כן, נכון, צדקת". רק כשהוא מרגיש מומחה, הוא עושה זאת לבד. המסר המרגיע הוא "אני פה אתך עד שתרגיש אלוף התפקיד ומותר כמובן גם לטעות, ככה לומדים להיות מקצוענים".
- הדגש הוא על התרומה, קריטי ביותר להודות ולשבח תוך תיאור התוצאה החיובית לסביבה. "תודה שסידרת את התיק בערב, זה חסך לנו המון לחץ בבוקר, ויכולנו לצאת בנחת, הרגשתי יותר רגועה בזכותך" "תראה איך הצמחים רעננים עכשיו אחרי שהשקת אותם, הצלת אותם מהתייבשות, איזה כיף שיש לנו מישהו שדואג לצמחים" "בזכותך תהיה מחר כביסה נקיה לכולם, ואני הספקתי יותר דברים, הכנסתי כביסה בשתי דקות, ויכולתי להתפנות מוקדם להכין את הארוחה".
- גם כשהילד התרגל לתפקיד שלו, אנחנו לא מתרגלים! אנחנו אחראים להזכיר לכולם מדי פעם מי אחראי, על מה הוא אחראי ולמה, מתי הוא זוכר ומקפיד, כמה זה מתאים לו ובעיקר איך אנחנו נתרמים על ידו, מרוצים ושמחים בזכותו.
אז אכן, בוגר זה לא גיל, זה יחס! כשמתייחסים לילד כאל בוגר, מעניקים לו תואר והכשרה מדויקת, רואים תוצרים נהנים מהם, נזקקים להם ומחמיאים עליהם, הוא מייצר התנהגות ממש לפי הזמנה. ומה שהכי משמעותי זה לא התפקיד עצמו אלא תחושת הערך, השייכות והביטחון שהוא רוכש, הם אלו שגורמים לו לראות את עצמו בעיני עצמו כבוגר ולהתנהג כמו בוגר. יש מי שמכנה את זה "נבואה המגשימה את עצמה", היזהרי נביאה יקרה, שלא "לכבוש את נבואתך" 🙂
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יעל סלע – [email protected]
מילים של טעם! תודה יעל יקרה על החידודים הנחוצים להבנת העניין…
שמתי לב שכמעט כל הדוגמאות כאן לתפקידים הם תפקידים שלא ממש נחוצים לבית ויותר עוזרים לקיומו של התפקיד, ופחות לתפקוד של הבית ועזרה שוטפת בבית
האם זה בכוונה?
לא, ממש לא, תעשי התאמות למה שחשוב לך, ובהתאם לגיל, העיקר שתעשי אותו (את התפקיד וגם את הילד) חשוב לכולם 🙂
ולפעמים עדיף באמת לקחת תפקיד שולי רק בשביל חווית ההצלחה והאימון, בעזרתו ניתן להעלות דימוי עצמי של תחושת יכולת, אחריות ונחיצות הם הכרחיים לתפקידים משמעותיים יותר בהמשך!