מהחיים
יפית היא בדיוק האישה שאת מדמיינת כשאומרים “פריפריה”.
אבל לא בקטע של סטיגמות – אלא במובן הכי מתוק של המילה:
פשוטה, ישרה, אותנטית. בלי מניירות, בלי פילטרים, בלי ניסיון להפוך סיפור למה שהוא אמור להיות.
את רואה את זה בדרך שבה היא עולה לבמה.
את מרגישה את זה בחיוך הכובש שלה.
ואת חווה את זה לגמרי כשהיא מציגה את עצמה – בחינניות של מי שלא באה להרשים, רק להיות.
"התחתנתי לפני שלוש שנים בשעה טובה, וכמו כל כלה סטנדרטית עסקתי הרבה בהכנות לחתונה, חיפשתי מצעים במבצע, התאמתי מטפחת לכל בגד, נסעתי לבני ברק לפחות חמש פעמים כדי למצוא את מה שאין אצלנו בעיר הקטנה ומילאתי את הבית לעתיד.
“אבל ככל שהתקרב מועד החתונה, שמתי לב למשהו מוזר:
אני לא מתרגשת.
לא קצת.
לא לפעמים.
בכלל.
“זה היה ממש מוזר,” היא ממשיכה בטון רגוע ומחייך, “הרי כל הקטע של אירוסים זה ההתרגשות, הדמיונות, הפרפרים.
אבל איכשהו אצלי כל זה נשבר עם הצלחת באירוסים ונשאר על הרצפה.
אני הייתי עסוקה בעיקר בטכני.
אמרתי לעצמי, טוב, יפית, את עמוסה מאוד בראש והלב לא פנוי, יגיע יום החופה ואיתו יגיע הרגש, בגדול הוא יופיע.
והנה הגיע היום הגדול, אני רואה את עצמי בשמלה לבנה, חלומה הלבן של כל נערה עוד מימי גן דבורה.
אני מסתכלת על עצמי במראה – והלב?
אוי, הלב אטום.
שום רגש לא מופיע.
לא דפיקה, לא צלצול, אפילו לא הודעה קטנה”.
יפית מספרת את הכל בכזה טון שליו, לא מתנצל ולא חושש מגבות מורמות, כי הרי זו האמת שלה.
אבל הכאב, עוד מבצבץ שם בין המילים.
"אמרתי לעצמי אוקיי, עוד יש לי מסע ארוך היום, זה יגיע, בטח בסלון כלות.
הגעתי לסלון כלות.
המאפרת והצוות מלהגות סביבי בהתרגשות מעוררת קנאה, אין לי מושג איך הן עושות את זה לכל כלה מחדש, אבל אני יושבת מולן, רואה את עצמי במראה, בהחלט מרוצה מעצמי.
אבל הרגש – לא מתחשב.
היום מתקדם לעצמו, ואני עוברת לתחנה הבאה – בית הרב.
עכשיו, זה בטוח יקרה.
כשאקבל את את ברכתו של הרב כנהוג אצלנו בקהילה תיכנס לי הברכה לנשמה ותעיר אותה, וככה בטוח יתעורר הרגש החמקמק הזה ויציף אותי כמו שאמור להיות.
ככה אמור להיות לא?
אז זהו שלא!
גם הברכה של הרב עברה חלק, כאילו יש אצלי איזה צינור נסתר שמונע הצטברויות רגשיות.
אתן בטח מבינות שככה זה המשיך גם כשישבתי על הכיסא הפורח, כשהחתן כיסה את פניי ועיניו בורקות, וככה זה היה גם כשהגיעו כל החברות האהובות שלי לברך ולהתברך.
בירכתי את כולם מכל הלב, באמת, שלא תחשדו, הברכות הן ברכות של אמת אבל הרגש… סתום.
חתום.
אטום.
לא הבנתי מה קורה לי, ורק דבר אחד הצלחתי להרגיש: החמצה איומה.
איזו מין כלה זאת שלא מצליחה להתרגש ביום חופתה? חשבתי לעצמי כשהורדתי את מאה הסיכות מהראש כשהכל נגמר.
מה, לא מלמדים את זה בהדרכה לחתונה?”
היא שותקת לרגע ואני מרגישה את החיבור בקהל לאישה המתוקה הזאת שמניחה את עצמה כפי שהיא.
”רגש או לא, התחלתי את חיי המעשה, וכמו שאתן יודעות החיים שואבים, הייתי צריכה להתרגל להרבה דברים חדשים כיאה לשנה ראשונה, וזה עזר לי לאט לאט לשכוח את המצב המביך. חברות סיפרו שהייתה חתונה מאוד יפה ואני שמחתי להאמין להן.
כדרכן של נשואים טריים רבים לא מיהרנו לרדוף אחרי הצלם שיפתח את התמונות ואת הווידאו, הסתפקנו בתזכורת אחת לחודש כשהחמות נזכרה שעוד לא ראתה את התמונות של החתונה, אבל גם טיפות מים חודרות לבסוף וכשחגגנו שנה לנישואינו קיבלנו סוף סוף לידינו את הווידאו של החתונה.
סידרנו לעצמנו ערב חגיגי לצפייה והפעלנו את המקרן.
פתאום, ברגע אחד זה קרה.
איך שראיתי את עצמי על המסך הולכת ככה עם השמלה הלבנה היפה, בעלי דהיום מכסה אותי אז כחתן נרגש וכל הקהל מסביב נושא תפילה – באה פתאום התרגשות גדולה והציפה אותי, ממש כל תא ותא בגופי הרגיש, לא יודעת להסביר בדיוק מה זה היה אבל הרגשתי! ובכל העוצמה.
פתאום ראיתי את עצמי שוב בסרט הזה, הבנתי את המשמעות, וקלטתי מה עשתה השנה הזאת לחיים שלי.
סגרתי את הסרט בהודיה גדולה להשם, ועוד הרבה זמן נשארתי בוהה ככה במסך השחור, מחזיקה אצלי חזק את מה שעלה.
מרגישה”.
מהבמה
מירי מתעטפת בבד אדום והופכת בין רגע "להתרגשות", שהוא גוש מופרע בעל ישות עצמאית. אביגיל בשמלה לבנה מגלמת את יפית ופותחת במרדף אחר הגוש האדום שמהתל בה .
היא הולכת מגששת לסלון הכלות והגוש המתרגש מתחמק ממנה ועובר לבית הרב.
וכך מתנהל המרדף מתחנה לתחנה כשידיו של הגוש על העליונה.
כשהיא מרפה ממנו, הוא פתאום מתחיל להתקרב בשקט, צעד צעד לכיוונה, היא מעלה את המסך מול עיניה, ומירי בתפקיד ה”התרגשות" מתפרצת לכיוונה, מחבקת אותה חזק ומאמצת אותה אל ליבה.
רגע האיחוד המרגש.
———————————————–
לקחת הביתה
תרגיל ה”כיסא הריק”.
הפעם מדובר בתרגיל עם יותר עומק , בהחלט מתאים למתקדמות כמותכן…
יושבים במעגל.
במרכז יושבת נציגה מול כיסא ריק.
היא חושבת על דמות דמיונית שיושבת על הכיסא מולה.
היא מתאימה את הישיבה שלה לזאת שיושבת מולה בג׳סטות (מחוות, תנועות) שמשקפות את מה שעובר לה בראש.
הבנות בקהל מסביב צריכות לנסות להבין מצורת הישיבה שלה מי הדמות ש”יושבת” על הכסא הריק ומה מערכת היחסים ביניהן ולזרוק לחלל החדר משפטים שכביכול מתמללים את המחשבות של הנציגה.
השחקנית צריכה להצביע על המשפטים הקולעים.
דוגמא: השחקנית מחליטה בליבה שהיא יושבת מול בוסית בעבודה.
בתנוחות ובהבעות פנים היא נראית נזופה.
הבנות בקהל זורקות משפטים כמו: "את מורידה לי את כל הביטחון העצמי", ו”מה את רוצה ממני? "– שאלה הם ציטוטים של מחשבות שכביכול עוברות לשחקנית בראש כשהיא יושבת מול הבוסית שנוזפת בה.
כל אחת בתורה יושבת מול "דמות" אחרת בכיסא הריק והשאר מדבררות אותה.
כי לפעמים כדי להרגיש צריך פשוט להקשיב.
————————————————–
משפט פלייבקיסטי
אין צודקת ולא צודקת – יש מרגישה.
התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?
אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.
ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע
יפה מאוד!
חייבת לציין שאת כותבת מהמם ומביאה תכנים טובים, שאפו!
מצטרפת!
כתיבה מטורפת!
ואספת סיפורים ברמה אחרת!!!