"ההורים שלי לא הרחיקו את אחותי." ענתה דיני לעו"סית, ליבה הולם. לא יכול להיות שכל זה קורה באמת. "טובה עזבה את הבית עוד כשהיא הייתה חרדית, או דתית."
"בת כמה היא הייתה אז?"
"בת שמונה עשרה."
עירית נעצה בה מבט ארוך. "דיני, סליחה שאני אומרת לך. אבל ילדונת בת שמונה עשרה לא עוזבת את הבית אם הכל בסדר."
משאית זבל עוברת מתחת לחלון, דיני מתיישבת בבלבול. היא נרדמה? אור חלש נכנס מהחלון. בוקר עכשיו. אז כן. היא נרדמה אתמול בלילה בסופו של דבר. העינים שלה מזנקות למיטה של טובה.
המיטה עדיין ריקה.
הרגליים של דיני רועדות בשקט על הרצפה כשהיא הולכת לסלון. אמא שוכבת על הספה באותה צורה מוזרה של אתמול, הידיים שלה כאילו נופלות לצד. אבא יושב ליד השולחן. הראש שלו נשען על היד. ראשו מתרומם כשהוא שומע אותה. 'לכי לישון, דיני, עוד מוקדם.'
'איפה טובה?' היא מעזה לשאול.
'כנראה אצל חנה או אצל אחת האחרות. מישהי מהן בטח שיקרה אתמול. אנחנו נבדוק את זה עוד מעט, כשיהיה אפשר להתקשר לאנשים.'
אבא כאילו מדבר חצי לעצמו. העיניים של אמא עצומות, אבל לא לגמרי. נראה שהיא לא ישנה, אבל היא לא זזה בכלום. אולי נגמר לה כל הכוח סופית, כמו שהיא אמרה אתמול לאבא.
"אצלנו כן היה הכל בסדר."
"אני שומעת."
"זה לא שההורים שלי עשו משהו. טובה התחברה עם… עם כמה בנות בעייתיות מהסמינר שלה וזה השפיע עליה. בגללן היא גם עזבה את הבית."
עירית הניחה את ידיה על השולחן. "אני שומעת. טוב, זה בכל מקרה לא הנושא שלנו עכשיו. התפקיד שלי הוא לדאוג לשיר. בדרך כלל אני מעדיפה לשלוח ילד למשפחה באורח חיים דומה לזו שהוא גדל בה. גם כדי להיות נאמנה לרצון של ההורים, וגם כדי להקטין את הטראומה של הילד. פה אני-" היא עצרה ופנתה לדיני. "האחים שלך האחרים, כולם חרדים?"
"כן."
"אז אני מבינה שאם שיר נשארת במשפחה, אין אפשרות אחרת העומדת על הפרק. למה דווקא שניכם הגעתם לכאן?"
דיני חפשה את המילים, הכל מסתחרר בתוכה.
"חמותי קשורה מאד לאשתי. דיני היא בת יחידה, חוץ מטובה." יחיאל ענה לצידה. "כך שאחרי שהודיעו לחמותי על האסון, היא פנתה לדיני. לכן עכשיו שנינו כאן. בטווח הארוך – יכול להיות שאחד האחים של דיני ירצה לקחת את שיר אליו. עוד לא היה לנו זמן לדון בשאלה הזו."
"ברור שלא היה זמן."
"רק אנחנו גרים ליד ההורים שלי, בבני ברק." גוש התהווה בגרונה של דיני. היא בלעה אותו וייצבה את קולה. "לאמא שלי חשוב ששיר תגור קרוב אליה."
"היא אמרה לך?"
"אני יודעת גם בלי שהיא תגיד. אמא שלי הייתה שבורה נורא כל השנים מההתרחקות של טובה." מודעת לנוכחותו של יחיאל לצידה היא הוסיפה. "אבל באמת עוד לא סכמנו אם… אם אנחנו באמת יכולים לגדל אותה לתמיד. רק שכרגע ההורים שלי שאלו אם אנחנו יכולים."
מבטה של עירית השתהה על פניה של דיני. "הבנתי. טוב, כרגע אני צריכה לקבל החלטה מיידית רק לגבי הימים הקרובים, ויש לי פה דילמה רצינית."
היא רכנה קצת קדימה. "כשיש אפשרות – הטוב ביותר הוא שילד ללא הורים יגדל אצל קרובי משפחה. משפחה נותנת יציבות ובטחון וגם תחושת שייכות שילדים שאיבדו את הוריהם נזקקים לה ביותר. אני בספק אם גם כאן זה המצב."
הדם אזל מזרועותיה של דיני. לא יכול להיות שזה קורה.
"אני לא בטוחה שנכון בשביל שיר לחזור למשפחה, גם לא בשביל שהות זמנית." מילותיה של עירית התפזרו בחלל. "שיר הרי לא מכירה אתכם. המשפחה ניתקה את הקשר כבר לפני שנים בגלל שאמא שלה יצאה בשאלה, ועכשיו – "
שוב היא נצמדת לתאוריה הנוחה הזו, לפחות אמא בחוץ ולא שומעת. רקותיה של דיני הלמו. "זה לא קרה בגלל שהיא… שהיא נהייתה חילונית."
"קשה לי להאמין שאין קשר בין הדברים. אני שואלת את עצמי מה אמא של שיר הייתה רוצה בשבילה, וגם לא ברור לי האם הדחף שלכם לדאוג לשיר, נובע מתוך רצון לתת לה בית ואהבה, או מתוך רצון שהיא תגדל חרדית."
"ברור שאנחנו דואגים לה." ענתה דיני מיד. היא לא ראתה את האחיינית שלה עדיין, אבל ליבה יוצא אליה. ברור שאצלם יהיה לה טוב. היא עצמה תעשה הכל בשביל זה, אם יחיאל יחליט שהוא מסכים לקחת את שיר.
מבטה של עירית נח עליה. "ואם כשהיא תגדל היא תבחר בדרך אחרת מזו שלכם?"
"גם אז נאהב אותה." ענתה דיני, וחשה מיד שהמילים לא משכנעות.
רגליה רעדו מתחת לשולחן. היא לא מצליחה לענות נכון, והעו"סית הזו עומדת לשלוח את שיר למקום אחר. אמא לא תשרוד את זה. מה עוד היא יכולה להגיד?
11 Responses
אמאלההה
את כותבת טירוףףףףףףףףף
פשוט כישרונית!!!
הלוואי שתעשי פרקים יותר ארוכים:))))))
מעריצה:)
תודה על תגובתך:)
בנוגע לכל התגובות על תדירות הפרקים ואורכם – כמו בעיתונות, גם כאן אלו עניינים שתלויים בשיקולי מערכת…
מה עוד היא יכולה להגיד? את האמת.
שתפסיק לחשוב מה העוסית רוצה לשמוע ותספר על עצמה. להפסיד כבר אין לה מה.
"אמא לא תשרו את זה" – זו מניע בעייתי של דיני.
צודקת, הריצוי שלה והנסיון לגונן על ההורים בולט לאורך כל הדרך
לצערי, כאחות ליוצאים בשאלה, נפלתי גם אני למקום הזה ורק לאחר שנים, כאדם בוגר אני מנסה לתקן את העיוות הזה בעצמי
מצליחות לשים את עצמכן בסיטואציה של דיני?
כי אני- היתי מגיבה בדיוק כמוהה (ואני טיפוס ישר שלא אוהב התחכמויות מכל סוג ובטח שלא שקרים ועיגול פינות)
דיני לא מנסה לשקר. היא מנסה ליפות את המציאות עד כמה שאפשר כי חשוב לה שאחינית תגדל במשפחה. שהקשר לא יאבד לעולם.
זה נכון שתפקיד העוסיות הוא לבחון מה הכי נכון לילד- ולא בטוח מה הכי נכון פה לשיר-
אבל אל תשכחו שעוסיות הן גם לא מלאכיות ופועלות הרבה גם מתוך קודים חברתים, מתוך מוסכמות כלל-עולמיות ולא תמיד רואים ממש את הילד. כנ"ל דיני- היא רוצה את שיר במשפחה בשביל עצמה ובעיקר בשביל אמא שלה וקשה במצב כזה לנתק את הרגשות הסוערים.
אף אחד בסיפור לא פועל מתוך רוע-לב או אטימות (לא העוסית, לא דיני, לא בעלה, לא ההורים שלה…)
זהו סיפור מורכב, רגיש, מלא "פצעים מוגלתים"
אישית נהנית מהכתיבה המדהימה והמדויקת כ"כ למציאות. שרי- את פשוט אלופה!!
כבר בפרקים הראשונים שדיני הציע את עצמם לגדל את שיר- זה היה נשמע לי הכי טבעי הרצון וההצעה ובהתחלה כעסתי על יחיאל שהוא מתנגד. אח"כ פשוט הבנתי את השוני בעיקר בין גברים לנשים ובטח בין אנשים שונים ונהנתי שהצלחת להפריד ותת לכל אחד את התגובה האמיתית שהולמת אותו!
זו ה-נקודה שאני אוהבת בסיפורים שלך- נראה כי כותבים אותו כמה אנשים ביחד (בתור מחמאה אדירה). איך את מצליחה לדיק כל אחד מהזווית שלו עד הסוף??
מחכה בכליון עינים לפרקין הבאים
כשאני קוראת את הסיפור זה גורם לי לשאול את עצמי מה הזהות שלי יותר,חרדית או אשת מקצוע וזו דילמה מהותית,
את מוצאתבכתיבה קופליקטים אמיתיים,ליבתיים ,שמוכרים לרבות מאיתו. תודה רבה!
מה ההתלבטות? איך הסיפור פוגש את זה?
דווקא נראה לי שאני מבינה
נניח שעירית חרדית, יש לה כובע מקצועי שלא מאפשר לה לתת להם את שיר, ויש לה כובע חרדי שרוצה ששיר תגדל חרדית
אבל בעיני, תמיד השאלה היא אחת- מה רצון ה'
לא חושבת שיש מציאות כזו לשלוח ילד למקום שחוששים שלא יהיה לו טוב שם – בשם הדת. (וגם שאלה גדולה אם הוא ייצא מזה חרדי בסוף)
אין לי מושג מה הדבר הנכון לעשות במקרה המוצג, אבל אי אפשר לבטל את החשיבות של קשר עם משפחת המוצא עבור ילד.
דם זה לא מים, וזו לא קלישאה.
משפחה זה מקום שאליו את שייכת מעצם היוולדך.
בטח עבור שיר, שנראה שלא מכירה את אבא שלה.
העובדה שטובה בחרה לנתק את הקשרים שלה עם משפחתה, לא אומרת שזה הדבר הנכון גם עבור שיר.
לחיות ללא משפחה זו חווית תלישות נוראה, וזה גם משהו שעוסית מקצועית צריכה לקחת בחשבון.
אם נניח בפרק הבא יגיעו פתאום השכנים של שיר – זוג שהיא מכירה מצוין, אוהבת אותם, וירצו לאמץ אותה,
ואז יתברר שהם גויים!
האם התגובה שלכן תשתנה?
למה???
הכי חשוב שיהיה לה טוב? לא???
צפויים לה עוד עשרות שנים בעולם, אבל אח"כ יש נצח.
ברור שצריך לדאוג קודם כל לנשמה.
חינוך לתומ"צ היא הדרך הקלה יותר להתכוונן למטרה שלנו בעולם.
ואגב, עירית שואלת את עצמה: מה אמא של שיר היתה רוצה בשבילה? למה היא לא שואלת מה אמא של טובה היתה רוצה בשביל הבת שלה? בני נוער עושים בלי סוף שטויות, ומי אמר שזה רצונה האמיתי? אולי היא בעצמה התחרטה ולא העזה לחזור?
נקודה נוספת, אף אחד לא דיבר כאן על "מקום שלא יהיה לילד טוב", העו"סית עושה את תפקידה ובודקת. בינתיים לי דיני נראית אישה נהדרת ומלאת רגש אימהי!