איך מגדלים ילדים עם ביטחון עצמי?

גם אותך מעסיק הילד שלא מסוגל לדבר עם המוכר? לבקש מהמורה? או להגיד לשכנה מה שביקשת? להרים טלפון לחבר? לבקש שיחת טלפון בפארק?

מה הוא נקרא? הוא ביישן? הוא חסר בטחון? למה דווקא הוא מכל הילדים? איך זה מתחיל? ובעיקר, איך עוזרים לו?

כל אם יכולה להצביע על שונות מהותית בין ילדיה. אף שגדלו באותו בית גידול, ונולדו לאותם הורים, שלל תכונות האופי שלהם ייחודיות להם, הרמה, התמהיל והביטוי. גם הכישורים אינם זהים ומתנות שמים נוספות כמו מראה, קשב, יכולות בינאישיות ועוד.

תחילה נעשה סדר בין המושגים השונים העוסקים בסוגיה זו: מהו ההבדל בין דימוי עצמי, ערך עצמי לביטחון עצמי?

דימוי עצמי הוא סך כל הדברים אותם אדם מכיר בעצמו, סך כל התשובות שנקבל כשנשאל את עצמנו: מה אני יודע עלי? תשאלו מהיכן ילד יודע על עצמו? כמובן, ממה שאמרו לו בסביבתו! (וגם משפה לא דבורה, שפת גוף ופעולות שיש להן משמעות או פרשנות) חכם? זריז? מעצבן? נודניק? חזק? מנצח? אגואיסט? חפרן? ביישן? אהוב? מכובד? רצוי? דחוי? מבוקש? אדיש? חזק בחשבון? מתקשה בריכוז? מפריע בכיתה? דעתן?

ערך עצמי הוא סך כל התכונות אותם אדם מכיר בעצמו וגם מעריך וגאה בהם. הרשימה מתפצלת לשניים, התכונות השוות בעיניו לעומת התכונות שמקשות עליו את התפקוד והתקשורת, וזה אינדיבידואלי, משתנה מילד לילד מתרבות לתרבות. תתפלאו, אבל יש ילד שגאה בזה שהוא שתלטן, גם בכוח הזרוע, ואחר, שיתבייש בכך. יש מי שיכנה את התכונה הזו מנהיגות לעומת שתלטנות, וזה מראה את הערך שהוא עצמו מייחס לתכונות שלו. מה אתם אומרת? "דעתן" זו תכונה מהפלוס או מהמינוס?  תלוי כמובן איך הוא שומע שמתייחסים לתכונה הזו, לצערנו, יש כאלה שאצלם להפריע בכיתה זו תכונה שוות ערך, כי היא מספקת להם מעמד חברתי או תשומת לב, ויהיו כאלו שיתביישו להיקרא מתמידים.. עולם הערכים של הילדים מושפע מחינוך ומחברה ואנו צריכים להיות ערים לכך ולברר האם הילד שלי ואני מחזיקים בעולם ערכים זהה? או שהלכו לו דברים לאיבוד בדרך? 

הבטחון העצמי שלו עולה ככל שעולות מספר התכונות המוערכות בעיניו אצלו, ביחס לתכונות הבעייתיות בעיניו. יכול להיות שאת תתפעלי מזה שהוא אוהב לעזור, אבל בשל מושגי חברה או עיוות מחשבתי הוא מייחס תכונה כזו לחולשה או למסכנות, זה לא יעלה לו את הביטחון העצמי אם תרבי לשבח על כך. עלייך קודם כל למכור לו ערך אמיתי והערצה לתכונה הזו ואז לייחס אותה לו. אם תכיני לביתך רשימת מחמאות ותכניסי בתוכה "צנועה" יכול להיות שהיא תראה בכך עדות לכך שההופעה שלה אינה עדכנית ומקובלת בחברה שלה, גם המילה "צדיקה" עלולה לקבל גוון מזלזל בתוך חברה מסוימת (או גיל ספציפי). לכן, בררי קודם איתה, מה היא חושבת על ילדות צנועות או צדיקות, איך היא מדמיינת אותן ואם הייתה רוצה שיגידו כך עליה, אם התשובה היא לא, יש לנו שיעורי בית של הקניית ערכים וחינוך.

עכשיו נאתגר את עצמינו ונתחיל לספור עבור הילד, כמה פעמים במהלך יום אחד הוא חווה את התכונות בעלות הערך אצלו, וכמה פעמים הוא חווה את התכונות הבעייתיות בעיניו?  זה דורש תשומת לב מיוחדת למעשים, הבעות פנים ושפת גוף, לא רק למילים, כי לא הכל נאמר. כשחבר בא להזמין אותו למשחק, הוא אינו אומר לו שהוא אהוב ומקובל, עצם ההזמנה מספקת חוויה כזו, כשאמא עוצרת את עיסוקיה ובאה לקראת הילד שחוזר הביתה עם חיוך גדול, זו שפת גוף שאומרת: אתה רצוי, נעים לנו איתך, כיף שחזרת הביתה. כשהוא מצליח לפתור תרגיל לבד, הוא חווה הצלחה ומרגיש מסוגל ויכול, וכשהוא מצליח להצחיק את האחים הוא יודע שהוא חביב ומשעשע.

איננו יודעים מה הביצה ומה התרנגולת, אבל הילדים שאותם אנו מכנים "ביישנים" מקבלים פחות פידבק מהחברה כי הם מביאים את עצמם פחות, וכך הם ידעו על עצמם פחות דברים ברשימת הפלוס, כלומר בתכונות המוערכות, לילדים הללו צריך לעזור ולהשלים את החוויה החסרה, במילים. צריך לספר להם על עצמם במה הם חזקים ותורמים ומסוגלים, ולהגיד להם את זה יותר, במקום המשוב החברתי שאיננו, כדי לאזן את הדימוי העצמי. אצלם, הדימוי העצמי מאבד איזון בקלות, בכל פעם שהם רוצים לחוות את היותם מקובלים ורצויים, והדבר אינו קורה, מתחזקת רשימת התכונות השליליות בעיניהם, "אף אחד לא רצה לשבת לידי", "לא מצאתי עם מי ללמוד למבחן", "ניסיתי להתקשר להזמין וקיבלתי התחמקות", "ניסיתי לומר משהו ולא הקשיבו לי כל כך", "סיפרתי בדיחה ולא צחקו", כל החוויות הללו ממרקרות את הערכים המוערכים והבלתי מושגים: לא חברותית, לא מקובלת, לא אהובה, לא רצויה, דחויה?

ואכן, הערכים החברתיים תופסים מקום משמעותי מאוד בעולמם של הילדים, הרבה מעבר ל"חכם", "למדן", ו"אוהב לעזור." אם נרצה לאזן את הדימוי לילד שאיננו בעל כישורי חברה מזהירים, אבל יש לו כישורי למידה או ביצוע גבוהים, נצטרך לעשות מאותם כישורים בולטים אצלו, יעדים נכספים ומוערכים עד שיהיה גאה בהם מאוד ויחווה מהם תחושות הצלחה ופידבק מיוחדים ומתגמלים במיוחד.

וכעת, שימו לב לילדי הקשב, שנגזר עליהם לבלות מחצית מיומם במסגרת חינוכית, ולעיתים אף יותר, ושם בעיקר לומדים! שם המורה רוצה שקט ונינוחות פיזית, ריכוז והקשבה, בדיוק את כל הדברים שאין לו לתת בקלות. הוא נלחם ונאבק לאורך כל השיעור, המוסחות לוקחת אותו לרעשים שמעבר לקיר, למנוע שהתניע בחוץ כרגע או ליומולדת שלו שתערך בעוד חודש, הרב'ה קורא בשמו שיסתכל בתוך הספר והוא מתאמץ לחזור מהמתנה שיקבל, לעניין הנלמד, ואז שוב הרב'ה אמר מילה שהזכירה לו את הטיול השנתי, הוא מריץ תמונות וזיכרונות בראש וחוזר לעניין ומגלה שחסרה לו אינפורמציה מזמן הריחוף, מנסה לשאול את החבר, ומקבל גערה קשה על פטפוט, הוא ממורמר וחסר אונים ומנסה לווסת את עצמו בנדנוד רגליים, זה מפריע לחבר שלוחש לו: 'די!' אז הוא מוציא עט ומקשקש, כי זה עוזר לו להתרכז, אבל אז מקבל גערה ש"אמרתי להכניס הכול", וכך עד סוף השיעור (אם לא קיבל תסכול ובעקבותיו הוצאה מהכיתה, או שבא לבקש לצאת לשירותים בעצמו כדי להתאוורר ושכח לחזור…)

לאחר רשימת ביקורת תפקודית כה ארוכה בכל שיעור ושיעור, כשמנגד המאמץ האדיר אינו מוערך ואינו מתוגמל כלל, לא בתחושת סיפוק והצלחה ולא במחמאה (כי התוצאות היו למטה מבינוניות), מה קורה לדימוי העצמי? רשימת המינוסים מתארכת מתחזקת, נוספים שם ככל הנראה: מבולבל, טיפש, חלמן, מפריע, בטלן ואילו רשימת הפלוסים מתקצרת, לא היו לה תוספות לאורך השיעורים, אולי בהפסקות, אם לא היה גם אז אימפולסיבי, התנהג בחוסר סבלנות והסתכסך עם חברים.

ההצלחה בלימודים, אינה היעד הראשי שלנו, היא משנית. החוויה של התלמיד את עצמו כיכול לעמוד בדרישות, כמסוגל ככל שאר בני גילו, היא הדבר המשמעותי שנצרב בתודעה, והוא הולך איתו הלאה גם לאחר שדרישות הלימודים יסתיימו. מבחינתו תחושת חוסר האונים, וחוסר המסוגלות טבועה עמוק בתפיסה של הבוגר את עצמו וזהו הנזק האמיתי של היעדר חוויות הצלחה וסיפוק.

ישנו ניסוי מפורסם שהוכיח את התהליך הזה בקרב יונקים. הניסוי של סליגמן על כלבלבים שקבלו שוק חשמלי אותו ידעו להפסיק באמצעות קפיצה לאזור אחר. באחת הפעמים, בשל תקלה, המשיכו הכלבים לקבל את השוק החשמלי גם כאשר קפצו לאזור האחר, הם ראו שמאמציהם להפסקת הכאב לא נשאו פרי, נשכבו על רצפת הכלוב סבלו בדממה וחדלו לנסות. המדהים מכל היה שגם כאשר תוקנה התקלה, הוכנסו לכלוב כלבלבים חדשים, שהצליחו לעצור את הכאב, הם לא קמו לנסות שוב את יכולותיהם, וגם כאשר הועברו למרחב אחר שבו הייתה האפשרות לקפוץ למרחב אחר ולהפסיק את הכאב והם ראו כלבים אחרים שעושים כך, הם נשארו בתודעה הקודמת שלהם ולא ניסו לעזור לעצמם. לזה קרא סליגמן: חוסר אונים נרכש. גם ילד ובוגר יכולים לתפוס את עצמם כ'לא מסוגלים' אפילו כשהסביבה, הדרישות והחברה השתנו, גם בעוד שנים רבות התדמית שלו עלולה להישאר אי שם כחסר אונים, חסר יכולת וכשרון, גם בתחומים חדשים וגם בחברה אחרת, ואת זאת עלינו למנוע בכל מחיר.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]