פרק 40: משפחת קלט

בתשע בערב נפרדה מהם אמא.

שיר הייתה במיטה, לבושה עדיין באותם בגדים איתם הגיעה. גם היום הגנה על התיק שלה, וסירבה להתרחץ או להתלבש. יחיאל כבר השכיב את הקטנים, וריקי ואלישבע הסתובבו מסביב, שואלות מדי פעם משהו, מנסות להבין יותר מה קורה.

אלישבע הייתה ממורמרת שהם לא ישתתפו בשבועות ושבת שבע ברכות, ריקי הטיפה לה שהיא צריכה לחשוב על שיר ולא רק על עצמה. שתיהן פנו לדיני כדי שתצדד בדעה שלהן בויכוח.

"יהיו בעזרת השם עוד הזדמנויות לשבתות משפחתיות." אמרה דיני לאלישבע, חושבת שוב על החג והשבת שעליה להכין. איך בכלל זה הולך לקרות?

כסא האבלים הריק של אמא ישב לצידה. הם היו אמורים להיות עכשיו בבית של אבא ואמא, היא, ישי וחזקי, מוטי, ישראל ונחום.

על מה הם היו מדברים?

כנראה על טובה, בכל זאת.

או שלא.

אחיה הגדולים זוכרים את טובה על פני מספר רב יותר של שנים. חייב להיות שיש להם גם זיכרונות טובים רבים, אבל מסתבר שגם את הניכור הם חוו בעוצמה גדולה יותר, ושהוא קבר תחתיו את השנים הטובות שהיו.

רקותיה של דיני הלמו. איך הייתה רוצה לדבר עכשיו עם מישהו מהם.

מחר חתונה. הם יחכו עד לבוקר שלאחריה, או שיגידו לאנשים עוד בלילה?

טראומתי לשמוע בשורה כזו מאוחר בלילה. הם יצטרכו לחכות לבוקר.

היא כבר לא מסוגלת להחזיק את עצמה.

קמה למטבח. יחיאל ליקט שאריות של לחם לתוך שקית שקופה. 

"אני משתגעת. אני צריכה כבר לספר למישהו. אולי אתקשר לנעמי?"

הוא הופתע. "את רוצה לספר?"

בעצמה אינה יודעת מה היא רוצה. "בסוף נצטרך להגיד. כנראה."

"תלוי למי."

"אולי אדפוק אצל קאופמן." אמרה, ומיד תפסה את עצמה. היא לא יכולה לצאת לחדר המדרגות עם חולצה קרועה, גם לא רק כדי לדפוק אצל השכנים ממול. "אני יכולה לשלוח את ריקי לבקש ממנה לבוא."

"זה אפשרי." הוא קשר את השקית.

"כדאי?"

"לא יודע, איך שאת רוצה. אם זה יעזור לך, אז כן. רק שזה לא יתפרסם לפני החתונה."

"גילי לא תספר אם אני אגיד לה שלא."

"אז אני לא רואה סיבה שלא תגידי לה, אם את רוצה." הוא הניח את השקית בפח. "והאמת שגם אחרי החתונה לא כדאי לפרסם את זה. אם שיר ממילא לא תהיה אצלנו, אז אין סיבה."

דקות אחדות אחר כך היא ישבה שוב על כסא הפלסטיק הנמוך, והקשיבה לקולות המגיעים מכיוון דלת הכניסה הפתוחה.

"אמא שאלה אם את יכולה להיכנס אלינו רגע." ריקי נשמעה נבוכה.

"להיכנס אליכם?"

"כן."

"היא רוצה שאני אבוא?"

"כן."

"הכל בסדר?"

שקט.

ריקי כנראה מחייכת שם בחוסר בטחון.

"אמא שלך לא מרגישה טוב?"

'כן' קלוש עלה בתשובה. חלוש כל כך, עד שדיני לא הייתה בטוחה שהיא איננה מדמיינת.

רגע אחר כך נשמעו פסיעות, ואז דפיקה קלה על דלת הבית. "דיני?"

"אני כאן, בסלון, בואי תכנסי."

עיניה של גילי נקרעו לרווחה כשנתקלו בכסאות האבלים. "מה –"

מבטה פגש בסיכת הביטחון בחולצתה של דיני.

הלסת שלה נשמטה בזעזוע.

"מה קרה?"

"אחותי."

"אחותך??? יש לך אחות?"

עיניה של דיני נעשו לחות. "הייתה לי."

  

יחיאל הוציא את הדפים מהמדפסת, והתיישב ליד שולחן המטבח הנקי.

קבלת ילד למשפחת קלט קהילתי

הצהרה בת עשרה סעיפים שהוא צריך לחתום עליה כדי לשלוח חזרה לעירית.

קודם כל מספרי זהות, שלו, של דיני, ושל 'הילד'.

מנין יהיה לו את מספר הזהות של שיר?

את הפרט הזה ישאיר לעירית למלא.

·   אנו יודעים כי השמת הילד/ים אצלנו הינה לטווח קצר וזמנית וכפופה להחלטות המחלקה

לשירותים חברתיים ו/או בית המשפט.

·   בתקופת שהות הילד/ים אצלנו אנו מתחייבים לדאוג לו/להם, ולספק לו/להם את צרכיו/צרכיהם כפי הנדרש.

·   אנו מתחייבים להיות בקשר עם שירותי הרווחה ככל שנדרש ולאפשר להם לערוך ביקורי בית למעקב אחר מצב הילד/ים.

בדיוק מה שדיני צריכה עכשיו.

·   אם יהיה צורך בסידור ממושך יותר ועמדתם/הערכתם המקצועית של שירותי הרווחה תהיה בדבר התאמתנו לשמש כמשפחת אומנה, ואנו נביע נכונותנו, תיערך בדיקת התאמתנו כמפורט בחוק אומנה לילדים, התשע"ו.1013- אנו מתחייבים לשתף פעולה עם הליך הבדיקה ולעשות כל הנדרש לצורך הבדיקה כאמור.

חבל שאינו יכול לחתום על הצהרה שתמנע מראש את האפשרות הזו מבחינה חוקית.

האחים של דיני בטח יזדעזעו כשישמעו על האסון ועל קיומה של שיר. לכולם מן הסתם יהיה רצון טוב שיתפוגג מהר. אף אחד לא יתלהב לקחת עול של גידול ילדה נוספת עם עבר מורכב וגם עם רקע חילוני. שיר כבר אצלם, אז אף אחד לא ירגיש אחריות אישית.

הוא יצטרך להיות חד משמעי בסירוב שלו לשמש כמשפחת אומנה. הפרויקט הזה גדול עליהם מדי, ובמיוחד עכשיו. דיני צריכה להתאושש ולאסוף כוח אחרי החודשים הרבים הסוחטים עם ארי, ולא להכנס למחויבות תובענית שתשאב ממנה עוד ועוד כוח. גם בשבילו עול כזה הוא יותר מדי, מעשית וכלכלית. אין סיבה שהנטל ייפול דווקא עליהם.

·   ידוע לנו כי בזמן שהותו של הילד בקלט הקהילתי נהיה זכאים להשתתפות כספית על פי  הנוהל והתעריף המקובל.

כמה? – לא כתוב. גם עירית לא נקבה בסכום. רק נתנה להם להבין שהסכום לא גבוה. מן הסתם לא יתקרב אפילו לפיצוי על שעות העבודה שהוא יאלץ להפסיד.

·   היה ונקבל את התשלום באמצעות הביטוח הלאומי, גמלה מיוחדת לילד, אנו מתחייבים להודיע להם באופן מידי כאשר הילד/ים יעזב/ו את השהות במשפחתנו.

הטלפון שלו צלצל.

חזקי חוזר אליו, סוף סוף.

יחיאל שפשף את מצחו. הוא כבר התייאש מחזקי, דילג על נחום מתוך מחשבה שאין סיכוי ש'יקפוץ' מרכסים, והתקשר לישראל. ניסה לרמוז לו בין השורות שכדאי מאד שיגיע מאלעד כדי לראות מקרוב מה שלום אבא שלו, ויחד עם זאת לא לומר זאת במפורש.

ישראל כנראה לא הגיע בינתיים להורים, אחרת כבר היה שומע ממנו. אבל יתכן שיבוא מחר בבוקר.

שהוא יאמר עכשיו את אותו דבר לחזקי?

אם שניהם יבואו, אין סיכוי שחמיו לא יבין שהוא זה שדיבר וסיפר.

אולי לכתחילה זה מה שהוא בעצם צריך לעשות.

יחיאל נעץ מבט בטלפון המצלצל.

אם אמא של דיני העדיפה לשהות אצלם במשך כל היום, זה אומר יותר ממשהו על רמות הסגירות והמצוקה שחמיו נכנס לתוכן. הוא בברור חייב עזרה.

אם אחד הגיסים הצעירים שלו היה מסתיר ממנו מידע קריטי שקשור לאבא שלו, זה היה מבחינתו עוול גדול.

למה שהאחים של דיני יחשבו אחרת?

אבל חמיו נחרץ מאד בהחלטה שלא לספר עד החתונה.

הוא נגס בשפתו התחתונה והרים את הטלפון, בלי שהצליח להחליט מה יעשה. "שלום, חזקי."