זהירות, סכנת הגשמה!

מסכימה לעצום רגע עיניים

לחלום לך איזה מן חלום פרטי

כמעט כמעט אמיתי?

לנשום לנשוף… 

לתת לדמיון לעוף בלי גבול

לצייר בקווים עדינים ורכים עתיד קסום

חלומי…

עוד לא התעוררנו

אבל תעצרי שניה

קחי מקל עם שלט עץ 

ובמהירות, לפני שתספיקי להתחרט

תרשמי: 

זהירות! סכנת הגשמה!

מה?!

פתחתי עיניים

אני מדברת מהשטח

מאתר הבניה של החלומות 

הקסומים, הרכים.

החולצה שלי מלוכלכת מטיח

מאובקת משיופים ארוכים 

אני מדברת מהשטח

ותזהרו, יש שם קורה שבולטת, חדה

אין כניסה בלי קסדה.

הגשמה

מלכת התעתוע.

הכרנו כשהייתי צעירה, על סיפם של החיים

גם היא היתה כזו, בת בלי גיל

צעירה לנצח

עד היום, אגב…

מאז עברו המון מים בברזים שלי,

והרבה עליות ומורדות בקשר המורכב בינינו

בתחילה היא הילכה עלי קסמים

כמו שהיא מפעילה על כולם…

קסמים קסומים כאלה של בראשית

והלכתי אחריה, מכושפת, באש ובמים

אבל תיכף ומיד הגיעו נחשולים של תסכול

ועשו הכל כדי לסכסך בינינו….

הרבה שנים כעסתי עליה

אבל הייתי צעירה מדי וגאה מדי כדי להודות בזה בפניה.

בכל אופן, 

ניסיתי בכל הכח לשמור איתה על יחסים טובים

היא הרי ידוענית, אשת יחסי ציבור

ובטח יש לה קשר עם השדכניות של התינוקות שלי….

אבל, באמת, כעסתי,

כעסתי על המציאות הזו שלוקחת חלומות כל כך גבוהים

וצובעת אותם בכתמי בוץ 

שנושרים מהמגפיים של הילדים

במסדרון, בחדר, בסלון ובמטבח

במטבח – החלומות נצנצו אלי מבועות הסבון של שטיפת הכלים

מוודאים שראיתי אותם

לפני שהתנפצו בקול דממה דקה

משאירים שאריות חביתה שדבוקה

חזק מדי…

גם הכתם על הבגד של שבת היה חזק מאבקת הכביסה שלי

והשעון היה מהיר מדי

והשינה תמיד קצרה מדי

והקניה כבדה מדי

ואני כעסתי.

בסוף הזזתי הצידה את כל הנימוסים

ופרקתי כמו שצריך את הכעסים

כן, אני כועסת עלייך, 

הגשמה

את, שהיית נראית לי כזו חלומית ומושלמת

ורק מהצד השני של החלום גיליתי 

כמה את  כל כך גשמית, 

חומרית כזו, יותר נכון – חומרנית

בלי טיפת השראה

עטופה בשכבות של אבק וערמות בגדים ובקבוקים של תינוקות וסירים ודפים ומרצפות ובעיקר לכלוכים שצריך לנקות

בקיצור,

לא נעים אבל את פשוט 

מגושמת!

היא הקשיבה כמובן

ורק עפעפה לה קצת בחוסר נחת

נצא מנקודת הנחה שהיא קצת נפגעה, כן?

אבל מה זה משנה? בכל מקרה,

היא לא חלמה לעשות לי שום הנחה

(כאן מגיע צליל של אנחה)

אוף,

ההגשמה הזאתי

היא כאילו לא הבינה את הפער המטורף

בין המשל לנמשל, בין החלום לשברו, בין התאוריה לפרקטיקה

כמו בין קו המשווה לאנטרקטיקה

ואיזה קו אני יכולה בכלל למתוח ביניהם?!

הם היו כל כך ארציים, כל הנמשלים

של המשלים היפים 

והדיונים בסמינר 

והכל…

והם היו כל כך כבדות

כלומר השקיות

מברכול…

*   *    *

לא ביום אחד התפייסנו,

כבר סיפרתי לך שהיא אישיות מורכבת.

אסרטיבית מאד, קשוחה, בוסית, רצינית

אבל מצד שני יש לה מילים רכות כאלה, ממיסות,

ויש לה מפתחות ישירים אל המקומות הכי עמוקים בלב שלי

איפה שנמצאים החלומות הכי שווים.

לפעמים היא פשוט 

בלי לשאול רשות

סובבה לי את הראש לאחור

והכריחה אותי לרגע אחד לעצור

להסתכל בעיניים העייפות שלי על כל הבניינים 

המגושמים, נכון, המוגשמים, המתגשמים,  

שיצרתי באינסוף רגעים של עמל ושל יזע

וכן, 

גם של דמעות…

לפעמים היא תקעה לי ביד מצלמה

הושיבה אותי בכח לדפדף אחורה

לנשום לעומק המון המון

רגעים של עשיה מאובקת, מגושמת וארצית

אצלי בארמון

ונתנה לי לאט לאט להבין

שלא הייתי מוכרת שום רגע כזה

בעד כל הון…

אני מדפדפת, היא מחייכת,

גם כן בוסית…

אולי יותר נכון לקרוא לה עוסי"ת

* * *

היום אנחנו חברות.

היא כבר לא מוכרת לי מקסמים נוצצים

ואני כבר לא מחפשת שבילים של שושנים

אבל אנחנו יחד

נראה לי באיזו סוג של ברית

ולפעמים, 

בלילות עייפים, 

שנייה לפני שהראש נוגע בכרית,

אני מצליחה לקלוט 

באמת, לא בדמיונות

שככה, 

בדיוק ככה 

מגשימים חלומות.