לשתוק נכון/ הודיה אלבאז

מתי לאחרונה יצא לך לחשוק שפתיים ולא לסנן משפט חריף למישהו שהיה מגיע לו? מתי לאחרונה מצאת את עצמך מפריחה לחלל האוויר הערת ביניים תמימה לכאורה ומיועדת להוכיח, להקניט או להרשים? זה קורה לכולנו, המשפטים האלה שהיינו שמחות להסתדר בלעדיהם אם היה אפשר, ובהרשאת יום פטירת רחל אימנו שהיה אתמול, נתבונן קצת בכח המדבר והשותק שלנו ועל דברים שמניעים אותו.

בילדותי הייתי ילדת כאפות כמעט בכל מקום שהייתי בו. ילדת כאפות בנוסח בית יעקב. קיבלתי שלל הערות, עקיצות והעלבות שונות ומשונות ותמיד תגובתי הייתה – שתיקה. זוכרת את המורות ביסודי מרצות ומצטטות מקורות בשבח השתיקה ואת עצמי מדושנת עונג על כך שאני שותקת תדיר. מתישהו הבנתי שכשאני שותקת אני נפגעת יותר וכשאני עונה אני כביכול הודפת מעלי את המילים, לפחות במשהו. שנים אחר כך נישאתי ועם החיים פתאום נתקלתי בכל מיני סיטואציות (משפחתיות בעיקר ; ) ) שבהן הסתבכו העניינים כי – שתקתי. אז כן, שלחתי את עצמי פעמים רבות לחשוב על הדבר הזה שנקרא שתיקה ומהם החוקים שלו.

ראשית – נעשה הבדלה בין סוגי דיבורים. יש סור מרע ויש עשה טוב. את הסור מרע כולנו יודעות בדרך כלל. ואם אתייחס לעשה טוב מהסוג שהזכרתי, אז להסביר לאחרים את עצמנו או את הקרובים לנו ולתקשר את הבחירות שלנו לאנשים הרלוונטיים – זה טוב. הרבה פעמים אנו מחליטים החלטות אבל לא לוקחים בחשבון איך ההחלטות האלה ישפיעו על הסביבה שלנו. במקרים כאלה בהם יש מישהו קרוב ששיתוף בהחלטה או במניע שלה יכול לעזור לו – כדאי וחשוב לשתף אותו כאן לא נכון לשתוק. לחילופין – קורה לנו פעמים רבות שנפגענו ממילה שלא היתה במקומה ולא נעים לנו לומר לצד השני שנפגענו. והמשקעים יכולים להצטבר עד כדי שנגיע לטינה בלב – מה שאנחנו לא ממש רוצים. כאן כדאי להתאמן על היכולת לדבר גם על מה שלא נעים לדבר. העמקה בשאלות איך, כמה ולמה ראויה לטור נפרד.

אבל מה קורה שאנחנו רוצות לשתוק וממש לא מצליחות?

מכירות את זה שכשאנחנו נמצאות בסיטואציה סוערת או כועסת ואנחנו מגיבות בהתפרצות כלשהי בו בזמן שיש בתוכנו קול בוגר שמנסה להרגיע ולאזן אותנו ללא הצלחה? אנחנו שומעות את הקול ומסכימות לו, אבל משהו בדחף הפנימי גורם לנו להגיב מהבטן גם בלי שנרצה.

למה אנחנו לא מצליחות לשלוט בעצמנו? למה אנחנו לא מצליחות לשתוק?

נעים להכיר, בתוך כל אחת מאיתנו יושבת ילדה קטנה. בטוח שמעתן אותה ושמעתן עליה במהלך השנים. הילדה הזו היא מעין תוצאה של הילדה שהיינו ושל החוויות והרשמים שספגנו בילדות. בדרך-כלל הילדה שבנו יושבת בשקט ורק מקשיבה, אבל יש מקרים שהיא קופצת ויש לה מה להגיד. אז אנחנו נרגיש שיש מן דחף פנימי שמנהל אותנו ושאנחנו מתקשות לשלוט בו או לרסן אותו.

מה הילדה הזו רוצה ממני? מה היא מבקשת?

אלה הן השאלות שבסוף יום תמיד נרצה לשאול אותה. ככל שניטיב להבין אותה, ניטיב לדעת לעבוד איתה.

לילדה שבנו כואבים המשקעים שהצטברו בנו בילדות. היא רגישה למקומות בהם נפגענו או התמודדנו שוב ושוב ויש לה צרכים רגשיים שונים שמקורם לעיתים בשנות הילדות המוקדמות ואף הינקות. אין לה גיל, לילדה הזו. היא ילדת-עד שרוצה שיראו אותה, שיתייחסו אליה, שיעריכו את מאמציה, שיתנו לה הרגשה שהיא טובה, רצויה ואהובה. ולפעמים הצורך שלה כל-כך גדול, שהיא צורחת לנו באוזניים ולא נותנת לנו להתעלם. כך בעצם אנחנו מוצאות את עצמנו מגיבות לסיטואציה בהתנהגות שממש לא תכננו ואומרות משפטים שבשום פנים לא רצינו להגיד.

ואיך אספק לה את הצרכים שלה? אני לא באמת שומעת אותה או מבינה מה היא רוצה ממני?

אענה על כך בשיתוף של עבודה שעשיתי בעבר עם חברה מאוד טובה שלי.

אקרא לה רבקי. רבקי ואני חברות נפש ומאוד פתוחות אחת עם השניה. יש לנו את אותה שפה ואנחנו יכולות להפליג בשיחה עד בלי די, לצלול אל תוך עצמנו, לדון בנושאים עמוקים ובכלל- לדבר שעות שיחות עומק.

באחת השנים האחרונות (כשהעומס עוד היה שפוי) יצאנו לעבודה משותפת ומרתקת עם הילדה הקטנה שבנו. קבענו לנו שעה שבועית קבועה בה אנו נפגשות טלפונית לעבודה. וזה עבד כך: ראשית – הצטיידנו בדפים, טושים ושאר חומרי ציור זמינים. התחלנו את שיחת הטלפון בסמול-טוק קצר ואז צללנו לעבודה.

1. שלב ראשון – כל אחת כותבת בשקט עם עצמה דו-שיח עם הילדה הקטנה והולכת עם מה שקורה איתה באותו הרגע. מייחדים צבע לעצמנו וצבע שונה לילדה שבנו. התחלנו בלשאול את הילדה מה שלומה וכך כתבנו כתיבה חופשית וזורמת בה הלכנו עם האסוציאציות שעלו (למי שקראה את הטור הקודם 😉). בתוך כך אם מתחשק לצייר או להוסיף צבעים – הולכים על זה.
2. בשלב השני משתפים בחוויה. בחוויה הכללית או בנושא שעלה, לפעמים מקריאים חלק ממה שכתבנו. בגדול- מה שהרגשנו צורך לשתף ומה שמתאים לנו לשתף.
3. השלב השלישי לא תמיד קורה- תלוי בנסיבות הזמן והעניין. אנו נפתח דיון, שיתוף או שיחה סביב הנושאים שעלו בעבודה.

מה נותנת לנו עבודה כזאת?

להגיע לילדה הקטנה שבנו הרבה פעמים זה מסובך. אנחנו לא ממש יודעות לדבר איתה או מצליחות באמת לשמוע אותה. ברגע שאנחנו מתרגלות בעבודה כמו זו שהזכרתי, אנחנו כמו מאמנות שריר. יכול להיות שבהתחלה השיח יהיה דל או מומצא, אבל ככל שנתרגל עוד ועוד הילדה שבנו תשמיע את קולה ברור יותר ואולי גם רגוע יותר. כשנשמע אותה טוב יותר, יהיה לנו יותר עם מי לעבוד. גם איתה שזה בעצם – עם עצמנו.

אז מה אתן אומרות שווה ניסוי?!

---

פוגש אותך 💛

רוצה לערוך היכרות עם הילדה שבך?

לא צריך חברה בשביל זה!

נסי את התרגיל שכתבתי. התחילי בפעם הראשונה עם לשאול את הילדה מי היא, מה היא אוהבת, מה מעצבן אותה, מה פוגע בה, במה היא מוכשרת, מה יעשה לה טוב, מה היא לא יכולה לסבול, מה היא הכי צריכה, מה לא יזיק לה אף פעם לקבל ועוד כהנה שאלות כיד הדמיון הטובה. הרשי לעצמך לכתוב כתיבה רציפה, חופשית וזורמת.

חסום לך? לא עולות בך תשובות? המציאי! חשבי שזה משחק סימולציה. כמו שאמרנו – עם הזמן זה יפתח.

רוצה לאתגר את עצמך? כתבי את תשובותיה של הילדה ביד הלא דומיננטית שלך. אומרים שזה מפעיל את התת מודע ומוציא אותו לאור.

הודיה אלבאז היא מטפלת בפסיכודרמה ובאומנויות M.A.
מוזיקאית, זמרת יוצרת ומורה מוסמכת לפיתוח קול.
בעלת קבוצת המייל 'מוזיקה מקול הלב'.
לפרטים נוספים: 1993slm@gmail.com | טלפון: 052-7609808
נשתמע!