לפני שנה חברה טובה שלי סרגה כובע.
זאת מישהי די מקורקעת, שעובדת בעבודה אינטנסיבית ומלאת סיפוק ועניין, עם בית מלא בילדים ב"ה, אבל התחשק לה, בתוך כל העולמות המלאים בצרכים-מטרות-יעדים-הישגים – לעשות משהו מעשי עם הידיים, משהו פיזי של יצירה מוחשית, טכניקה נשית-אמנותית, ככה היא הגיעה לסריגה.
היא לא נרשמה ל"בית ספר לסריגה על שם סרגיי", אלא ישבה על סרטוני סריגה (יש בכל הסינונים), ואחרי שעות של יצירה מרגיעה יצא כובע אדום ומתוק לתינוקת שלה.
בעיני, בתוך כל העולם של הריצה והעשייה, כל אישה חייבת רגעים כאלו, בהם היא מקשיבה לאיזה חלום שקורא לה בתוכה – זה יכול להיות סריגה/ שחיה/ יציאה זוגית שבועית או עם חברה/ התעמלות/ קניית עציצים למרפסת/ סדנת אפייה/ סדנת ריקוד שכונתית.
ב"ה המקומונים שלנו (והמיילים) מפוצצים היום בהצעות לקורסים/ לימודים בכל תחום כמעט, וחשוב, ממש חשוב להקשיב לקול הזה בנפש שמחפש משהו. משהו שישביע את קול הלב, קול הנשמה.
כולנו מכירות את כבר את המשל הקלישאתי והלעוס כבר של הסרטון במטוס שמסביר שבמקרה של כיס אוויר ההורה צריך קודם לשים מסכה לעצמו, ורק אחר כך לילד – אם ההורה יסתבך, אף אחד לא יוכל להושיע את הילד.
ומצד שני – כולנו מכירות את המציאות, המציאות שבה אנחנו בונות על "רפואת מסדרון" (כשאת מגיעה לרופא הילדים בקופ"ח, במסדרון את פוגשת את הרופא שלך ושואלת אותו על משהו שמציק לך) זה לא אמור להיות ככה. אמא מיושבת היא אמא שיכולה לדאוג ליקרים לה.
לא מתוך אגואיסטיות/ ניתוק מהמציאות או אובססיה לטיפוח עצמי,
אלא מתוך הבנה שכשלנו יהיה טוב – נוכל להקרין טוב, ואיך בכלל נוכל להקשיב לצרכים של הילדים שלנו, אם אין לנו כבוד לצרכים של עצמנו?
שיהיה חורף רגוע ומלא בהקשבה פנימית : )
(הפוסט הזה הוא חלק מהתוכן לקהילה שלנו שנשלח פעמיים בשבוע, עדיין לא מנויה? תוכלי להירשם בלחיצה פה)
