ילדה "בת מזל" בהולנד

את הריאיון של רות קיימנו בחצר חלומית, על דשא ממוסגר בפרחים.

רות אהבה סחלבים. הם התאימו לה. התאימו לבית. שלוש בנות היו לה, כולן הגיעו גם כן. ישבו כולן יחד, שקועות בשיח שקט, נוגע בעדינות, רומנטי אפילו. כולן עדינות. כולן דומות לאמא.

מה קורה לילדה רגישה כל כך, שנעקרת בבת אחת מבית ההורים אל משפחה הולנדית זרה, והיא רק בת חמש—

ילדה קטנה, עדינה וטובה של אבא ואמא. מגיעה ללא הסבר. ללא הבנה. לבית משפחה נוצרית אריסטוקרטית ולה שמונה ילדים. מתמקמת בשקט, לא עושה רעש. לא תופסת מקום. משתדלת ללמוד, בשתיקה ומהר, הווי, תרבות ומנטליות זרה;  לציית לקודי התנהגות שאיש לא טרח ללמד אך נדרשה כמובן מאליו להתנהג על פיהם, ולא לטעות, כי אסור. היא עמדה בכל זה, בשקט בלתי מורגש. אם בכתה בלילה, איש לא שאל.

יום אחד, מישהו קטף פרי בלא רשות מן העץ  שבחצר. הם חשדו בה. הם קבעו שזו היא. כשסיפרה, קולה רעד. "הם לא האמינו לי, שאני לא קטפתי…"

ילדה יהודייה במסתור ללא הבנת הסיטואציה. שמורה מן הסכנה אבל כל כך לא אהובה. היא הרגישה. ואבא ואמא לא היו כדי להגן. לחבק.

בערב אחד לקחו אותה משם. היא לא יודעת מי. לא יודעת למה; והעבירו אותה לבית משפחה אחרת. משפחה פשוטה בעלת אמצעים דלים, אבל חמה וטובה. שם החלה רות לנשום ולפרוח שוב. שם אהבו אותה. מהמעט שהיה, חלקו איתה שווה בשווה. שם, בהסתפקות במועט אך ברווחה נפשית, מוקפת בשלושה ילדים בוגרים ממנה שקיבלו אותה כאחות, בהורים שעטפו באהבה. בחיבוק. בחום אמיתי, התעניינות אכפתית ומילים טובות – עברה עליה שארית המלחמה.

ויום אחד, ללא הכנה, הגיע אמבולנס ועמד בחצר. העלו אותה עליו. "את נוסעת לאבא ואמא שלך", הסבירו לה, וזה הכל.

היא לא הספיקה להיפרד. לא הספיקה להבין; והאמבולנס נסע וניתק אותה מהמשפחה המארחת לתמיד. היא לא פגשה בהם שוב.

בסוף המסע, חיכו אבא ואמא אחרים.

אבא ואמא תפוסים במחשבות. בלתי פנויים. טראומטיים. ודוד שחזר מן המחנות.

ולא היתה פניות יותר. וחיי רגש. ציפו ממנה שתתאים את עצמה, והיא, ילדה טובה, התאימה… וישבה לה טובה ושקטה בפינתה, לא הטרידה איש… לא  הטרידה בהלם אותו חוותה. לא בפרידות הפתאומיות, חסרות ההסבר. לא באהבה שהייתה פעם ופתאום לא היתה עוד, כי איש לא היה פנוי לאהוב ולחוות. לא במארחים ההולנדים שאהבו אותה אי שם במרחק עצום, לא היה לה קצה חוט כיצד למצוא אותם שוב—

אם נצטרך להגדיר מחדש, מהי שואת ילדים, מיהו ילד בן מזל בתקופת השואה ומה זה נקרא לעבור את המלחמה בתנאים סבירים, אילו שינויי קיצון יכול ילד ’’בן מזל’’ כזה לעבור, ואפילו המילים כדי לספר מה עבר ומה קרה לו אינן קיימות ברשותו, איזה אובדן הורי עצום יכול היה לחוות אפילו ילד ששני הוריו שבו מן המלחמה ההיא, ממנה אין לחזור…

כאשר אנו מתקרבים אל האנשים האינדיבידואליים, הנפרדים כל אדם לעצמו, שעונים כולם על ההגדרה הכללית של "ילדים בתקופת השואה" – לפעמים נראה שהשוני רב על הדמיון. חוויות השואה נעות על מנעד רחב הרבה יותר משניתן לשער במבט ראשון, והן שונות בתכלית. לא דומה סיפורו של ילד במחבוא לילד שעבר חיים בזהות שאולה ונשם אויר חופשי; וחוויית השואה של ילד שחי בזהות שאולה משתנה קיצונית בין ילד שעבר אותה במנזר/ כעצמאי משוטט בכפרים/  מושגח מרחוק ע’’י מחתרת מסודרת/ חי כילד רחוב בוורשה או תחת חסות פרטיזנית; וזה עוד לפני שניכנס לשאלה האם הוא שרד לצד אדם שאהב אותו? או אולי היה תלוי באנשים שהיוו איום ממשי על חייו, או ’’רק’’ שנאו, פגעו, ניצלו ודיכאו אותו?

אבל בשואת הילדים, יש תמיד את הממד של הפגיעות. של האמון הבסיסי שהם נתנו בעולם שהיתל בהם ובגד. וחשוב כל כך – העדר היכולת של הילד להסביר במילים מה עובר עליו, ובדרך כלל, העדר התיווך מאדם בוגר, שיעזור לו להבין מה באמת קורה לו ולמה.

רות חוותה חוויות חוזרות ונשנות של פרידה פתאומית לשנים ארוכות – ללא הסבר, ללא הבנה. הנאצים לא נכחו כמעט בתודעתה אז. היא לא ידעה כלל שהם אלה האחראים לניתוקה הפתאומי מהבית. וסיפור חייה, כסיפורם של ילדים רבים כל כך בני גילה, ילדי, תם, ומלא בכל כך הרבה כאב חסר מילים – מעולם לא עבר עיבוד ולא טופל.

אם יש קו מחבר בין חוויות ניצולי השואה באשר הם, זה הכורח לקום לבדם ולבנות את עולמם על הריסות החיים שהיו להם טרם המלחמה – ובמקרים כה רבים ללא עזרה משפחתית, רגשית וסוציאלית; לצאת לעולם חרב ולבנות אותו מחדש, עם כוחות הנפש שהיו להם בלבד, כי לא היה יותר.

לרות לא היה מבוגר אחראי שיבוא ויאסוף. אבל בבוא היום, בנתה את ביתה עם אדם נהדר וחם, מוצאו ממצרים, חף מטראומות שואה, חייכן, שמח ושופע אהבה. איתו גידלה שלוש בנות שדמו לה כל כך. איתו הזדקפה והחיים היו פתאום יפים יותר.

אבל בעומק הלב, אי שם, עדיין ישבה ילדה בת חמש, מביטה בקיפאון אל אנשים זרים. עדיין שכן פחד עמוק מעולם לא צפוי שישנה פניו פתאום שוב ואיש לא יבוא לשבת בגובה עיניים ולהסביר. והרצון של הילדה הרכה, עם העיניים התכולות החולמות, לשבת ולספר למישהו אחד שיהיה אכפת לו, מישהו שיבוא לשבת עם הילדה הקטנה ההיא שמעולם לא קיבלה את הרשות לדבר את הזיכרון השותק של חייה במילים, לשמוע לראשונה את עצמה ולהאמין למה שהיא אומרת; ואחר כך לשתוק, סתם לשתוק, בחברת אותו מישהו שיהפוך לבן ברית – עדיין נוכח.

ועדיין חלקם בינינו. הם היו ילדים בתקופת השואה, וחלקם לא מצאו עד היום את המקום לדבר ולמצוא קשב שאינו רק נימוס, אינו רק התעניינות היסטורית; אלא יש בו העניין הרגשי בחווייתם שלהם.

חלקם עדיין כאן. ועדיין יש לנו למי להקשיב.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il