הטור הבא מוקדש בעיקר למי ששואלת את עצמה כיצד יראה החג,
כמה ישבו בסוכה וכמה בממ"ד,
מה יהיה באוויר ומה תהיה האווירה…
למי שמתכוננת במתח ומתוך אמונה,
למי שרוצה לשמוח בחגה, גם במצב משוגע…
אבל הטור הזה מתאים לכולן,
כי מה שמתאים למצבי חירום, בדרך כלל פועל פעולתו המיטיבה גם בשגרה.
אז, בין שאתם חוסים תחת מרחבה המוגן של צלא דמהימנותא, ובין שאתם בממ"ד,
אגדו לכם 4 מינים של המשפחה במלחמה:
אתרוג
אל תהססי לאתרג,
לעטוף באהבה וחום, לשמור על קרבה פיזית,
לגונן ולוודא שכולם עטופים היטב.
לא כל שעה היא הזדמנות לאתגר, לפעמים זו שעת צמר גפן ואל תחששי לספק אותה.
גם כשאת מרגישה דלת משאבים, וזו ההתמודדות המי-יודע-כמה, את עדיין יכולה לקחת את ידך וללטף באמצעותה את עורפו של הילד הסמוך. בדרך כלל זה יתברר כמאמץ קטן מבחינתך, ובתוכו – משתחררת השפעה עצומה.
לולב
כולנו צריכים מישהו חזק וזקוף להישען עליו. מישהו שאפשר להרים אליו עיניים ולוודא שהוא שם. אנחנו הלולב הזה עבור ילדינו, ועצם הידיעה הזו יש בה בכדי לזקוף את גבנו עוד מעט. נכון, גם את באי וודאות. ולפעמים את רועדת מפחד, כפשוטו. אבל את עדיין בעמדה של כח, כזו שיכולה להעניק לאחר, הענקה משמעותית. וכשאת מתחברת לעצמך האימהית, את מקבלת חוסן, עוברת לאזור פעולה אחר במח ומתפקדת טוב יותר.
האמיני בציפייה שלהם וביכולת שלך לספק אותה, חפשי את המקומות הקטנים שבהם הם מסתכלים למעלה, אלייך, והשיבי להם מבט מעודד ויד על הכתף.
ואת עצמך, אל תשכחי להסתכל למעלה. כי ההישענות והתלות בה' הם משאב אמת ואינסוף.
הדס
שלשות שלשות הוא מסודר, במראה צפוף ונהדר. חגים מזמנים צפיפות אוכלוסין בהגדרתם, ולפעמים זה פשוט יותר מדי.
יותר מדי נוכחות מתמדת ומעט מדי שקט,
גם אם האוכלוסייה מסתכמת בדרי הבית.
אם חגים נוטים להביא אותך לקצוות, כדאי לחשוב אם מחסור בפרטיות וב'לבדיות' הוא העניין.
כך או כך, במצבי חירום אנחנו מוכרחים את הביחד. לא, לא להיחנק. לנשום. אבל פשוט לא להימנע, להסתגר, להשתבלל, אלא להיות יותר חלק מקבוצה, להיתמך חברתית, לשמור על קשר טלפוני, לשוחח, לשבת יחד לקפה עם הבעל.
לא להסתפק ב'אנחנו ביחד כל הזמן ממילא' – לפעמים דווקא מצבים כאלה, גורמים לכך שכולם ביחד אבל כל אחד לחוד…
בחרו זמן יחד שעליו מתאמצים לשמור, כמו ארוחה אחת ביום או זמן משותף של התכנסות בסלון, לבדיקת 'מה נשמע' קצרה וכיפית.
ערבה
מצבי קיצון מחזירים אותנו לכמיהה פשוטה. כמו צמא למים לאורך הצום, שמעניקה להם טעם חדש. כמו תאווה לשגרה במהומת החירום. וכך, בתוך מלחמה, יש מקום מיוחד למשחק מגנטים שקט, סיפור לפני השינה, פנקייק אסימטרי של אמא ואותו שיר אהוב שתמיד כיף לשיר בצווחות. במיוחד כשאין שגרה, אל תחפשי להתאמץ באופן בלתי שגרתי – האירועים הפשוטים, המוכרים והאהובים, מכפילים את ערכם דווקא עכשיו.
שיהיה חג שמח,
מלא שלווה ומשפחה
ושנזכה לראות בהבטחה האלוקית במסענו הסוכתי במדבר – "נגד כל עמך אעשה נפלאות".
אביטל
אביטל כהן, אמא לגיל הרך, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית ומטפלת משפחתית
לתגובות: avitalcohen.psy@gmail.com
תגובה אחת
הייי זה ממש יפה!