מחשבות טובות לאלול

אלול. חודש שנפתח בכזאת ציפיה, שהוא יהיה משהו. שאני אהיה משהו. שגם אם עברה עלי שנה עמוסה ומטושטשת, יבקע ממני עכשיו המשהו הטוב שלי, שתמיד התכוונתי שיקרה ותמיד היה שם, רק לא היה לי זמן וכוח אליו. אלול! אוי ואבוי אם הוא יעבור ככה, בריצות לעבודה ולגנים ובדפדוף קולבים בחנויות. אתה שומע, אלול? אל תברח לי. תישאר, תעזור לי, כי אני חייבת עזרה. אין לי מושג איך להתחיל אותך, רק יכולה לנסח הצהרת כוונות: אני מאד מאד רוצה. שומעים אותי?

ברור ששומעים.

גם אותי מאד רוצים.

הרגשתי את זה כמו מברק מלמעלה בימים האחרונים.

לא מוותרים

עמדתי בראש חודש בשמונה עשרה, פתחתי את פי לומר את יעלה ויבוא והרגשתי שאני נרעדת לרגע מהמעמד. זו לא סתם בקשה, זה ה"יעלה ויבוא" של אלול. כדאי גם להתכוון. לפי הבקשה שעכשיו אני הולכת לבקש, יתכן שיהיה גודל הסיעתא דשמיא שיתנו לי. וזה לא רק אני כאן בסיפור. יש את כל עם ישראל מאחורי, שעבר עכשיו שנה, חתיכת שנה, כמה חיכינו כל יום וכל חודש מחדש לבשורות טובות שיגיעו, והנה זו הישורת האחרונה. ההזדמנות האחרונה שיחול סוף סוף מפנה לטובה 

אז הנה, זה הזמן להתפלל בכל המיקוד והלב שאפשר לגייס: "יעלה, ויבוא ויגיע, זיכרוננו ופיקדוננו… וזכרון משיח, וזכרון ירושלים, וזכרון כל עמך ישראל- לפליטה ולטובה!" אין יותר דרמטי וממצה מזה. לרגע הרגשתי כמו שליחת ציבור, כמעט הצצתי לאחורי לראות איך מאחורי נדחקים עוד המון בלי שמות ופנים, אבל עם הרבה מצוקה בעיניים. כל האחים שלי שלא יודעים להתפלל, שלא זוכים להתפלל. המון אחים טובים ופשוטים מעיירות פיתוח, המון חיילים מאובקים משדה הקרב, המון עיניים מפוחדות בתוך שחור של מנהרות, המון אמהות של תשפ"ד שנשארו מאחור בכל מיני זירות, המון אנשים בהפגנות שאין להם מושג למה הם כמהים ומחפשים. המון אבודים בחו"ל עם עיניים כבויות שיודעים שזה לא זה. המון ילדים שרוצים עולם מוגן וצפוי וילדות מאושרת. המון יהודים שכן מתפללים בכל מיני מקומות, אבל בשנייה זו לא נפתח להם הלב. המשפחה שלי מאחורי, השכנים שלי מאחורי, הרווקים שאני מכירה שנפשם כלתה להקים בית, המאושפזים בשערי צדק שנשקף מן החלון שלי יומם ולילה, חסר מי? כולם בונים על החודש הזה. כולם תולים בי עיניים ומצטרפים בכמיהה ל- "זכרנו בו לטובה! ופקדנו בו לברכה! והושיענו בו לחיים!". ואז, אחרי שאומרים אמן בציבור לכל הבקשות האלו, מרגיש לי תמיד שמוסיפים נ"ב. "ובדבר ישועה ורחמים"- אגב, בענין הישועה והרחמים, סליחה אם אנחנו חצופים ומעיזים לנדנד שוב ושוב, אבל בכל זאת אנחנו מבקשים משיח… מה בדבר הישועה ורחמים? עוד כמה זמן זה? בדרך? 

כשמזמינים חבילה מחו"ל, יש אפשרות לברר ולבדוק מתי זה מגיע. אפשר לראות שכבר ארזו את זה, שעלה על מטוס, הנה זה בשמיים, נחת בנתב"ג, תיכף עובר למרכז מיון… מטפלים בחבילה שלך, אל תדאגי, ממי. חכי בסבלנות, ראינו שהזמנת ועוד יום יומיים תקבלי. זה בדרך. תיכף יגיע. 

ולהבדיל, מה בדבר ישועה ורחמים? אתה יודע, כבר הזמנו מאד מאד מזמן… וכבר חזרנו על הבקשה לפחות מיליוני פעמים, ואנחנו עדיין מחכים ומחכים.. וכל יום שעובר הכל הולך ומסתבך ונהיה קשה יותר ויותר ואנחנו לא מסתדרים, לא מסתדרים! אז כן, עוד פעם באתי, ואחרי שביקשתי כבר את כל הברכות אני לא יכולה ללכת בלי לנדנד עוד פעם – ומה בדבר ישועה ורחמים? גם אם עוד לא מגיע לנו, בכל זאת "חוס וחננו- כי אליך עינינו!" זהו. כי אליך עינינו. עד שתחננו. זו האופציה היחידה.

אני מסיימת לומר ומרגישה באופן נדיר שאמרתי. שזה היה חשוב. שעם ישראל נתרם שאמרתי את זה. נדהמתי מהמחשבה שאולי גם בשמיים חיכו שאגיד את זה. פתאום הבנתי-

כל ראש חודש, בין אם אני מרגישה משהו או לא, התפילה הזו מחכה לי בסידור ויש גם את ההלכה הזו, הפחות קלה למאותגרי קשב וריכוז שכמונו, שאם שכח לומר- חייב לחזור. חייב, לחזור. אין מה לעשות. זה המצב. מתביישת לומר שלא פעם ולא פעמיים בבקרים טרופים (אלה אחרי המרוץ המטורף של החולצות הלבנות מהמייבש, השוקו מהמכולת, והשילוב הבלתי אפשרי ביניהם) מצאתי את עצמי פוסעת שלוש פסיעות לאחור, מסיימת את התפילה, לוקחת נשימה עמוקה ומתכוונת להסתער על מאה המשימות הבוערות, ופתאום זה מכה בי- שכחת יעלה ויבוא. אוף! אוף ואוף!

מי אמר פה אוף? אסור כמובן לומר. אבל מאיפה, ריבונו של עולם, אני אקח את הכוח ואת העוד שבע דקות לחזור על כל שמונה עשרה מהתחלה? עד שאמרתי את כל זה, עד שהתאמצתי לכוון במה שהצלחתי, עד שהתפללתי את כל הבקשות האישיות- עכשיו כאילו הכל מבוטל ואין לי אלא לחזור מהתחלה.

פתאום היום אלול שלח לי איזה תדר מלמעלה – תקשיבי, בכלל לא הבנת את המנגינה. "מי שלא אמר יעלה ויבוא חייב לחזור" זו לא מנגינה מעצבנת, של את חייבת כי ככה אמרנו ואין לך ברירה. את חייבת, את מבינה? זה כמו שאומרים לך – את חייבת לבוא ליום הולדת הזה, אנחנו לא מוותרים עליך, בלעדייך זה לא יהיה אותו דבר! תקשיבי, לא מוותרים על היעלה ויבוא שלך! את חייבת לחזור! כל עם ישראל חיכו, החודש חיכה שתברכי אותו, הקב"ה מחכה, מוכנים לספוג אפילו את כל שמות הקודש שתאמרי שוב מההתחלה וזה מחיר כבד – כי איך אפשר להתחיל את החודש בלי היעלה ויבוא שלך??

זז לי משהו בלב מרוב שהתרגשתי. זה לא יאמן, מישהו באמת צריך אותי, מישהו "שם" על המילים שאני ממלמלת חצי מהזמן בחוסר ריכוז. לא המצאתי את זה, יש הלכה כזאת, שגם נוגעת אלי למרות שאני לא מקובלת גדולה או בעלת תפילה ידועה. זה כל הזמן ככה. את חייבת לברך, חייבת להכין שבת, פשוט חייבים אותך, את מבינה??

תודה אלול.

מנגינה של תקווה

הזדמן לי לעזור עם ראשי התיבות של תשפ"ה, והשתעשעתי בזה כמה ימים. אני דווקא אוהבת. הייתי נחושה גם למצוא רמז מעודד יותר לשנה הבאה, כי מה לעשות, בשנה שעברה (עוד לפני שהתחיל הכל!) כל מה שהצלחתי להעלות בחכתי היו רק ראשי תיבות מחרידים של שפ"יכות ד"מים או לחילופין פד"יון ש"בויים. ניסיתי בכה ובכה, ותוך כדי שאלתי את עצמי – קודם תגדירי מה את רוצה שהשנה תבשר, אחר כך תנסי לארגן את זה עם ראשי תיבות… כל כך משמעותית, שנה שבאה אחרי כזה משבר- מה היית רוצה שתהיה הכותרת שלה? היה קשה. כבר בלי קשר לראשי תיבות, אלא בגלל כובד ההגדרה.

כשהלכתי לחלק את הילדים במוסדות ראיתי את התשובה בגדול, מתנפנפת ברוח על שער של בית ספר. לא על מוסד משלנו, אמנם, ובכל זאת החמאתי בליבי לקופירייטר של עיריית ירושלים שניסח שם בענק: "שנה של תקווה ואהבה". תקווה, בול! זו המילה.

אי אפשר, אי אפשר להגיע לימים הנוראים רק עם מנגינת הנכאים הזאת. עם הצמרמורת המבעיתה כשמדברים על שמחת תורה ואפילו על סוכות (כי מיד צפים כל הרגעים היפים והנאיביים של רגע קודם). אי אפשר לבוא רק עם השבר הזה, עם הלב שמתרסק לרסיסים בכל סעיף מ"אבינו מלכנו" מחדש, עם אנחות מלב קרוע ב"שמחה לארצך וששון לעירך.." האנרגיות של העצב לא יסחבו אותנו קדימה לשום שינוי טוב שיכול לצמוח כאן, ולא רק זה. זה פשוט לא נכון.

לבוא לשנה חדשה שנולדת, ולהעמיס על גבה הטרי כאב ותיקונים קשים מאד של שנה שכבר חלפה – זו החמצה מאד גדולה. כי עכשיו הכל מתחיל מהתחלה. לא סתם עברנו את כל השנה הזאת! עברנו בה קורסי עומק מכוננים! השתדרגנו, כל עם ישראל עבר חריש עומק שאין כדוגמתו, אנחנו ממש לא אותו דבר כמו אשתקד. בדיוק להיפך- חרשנו את הבורות העמוקים כל כך ומהם יכולות להתחיל לצמוח ישועות. הרגשתי שהשנה חייבים להפוך לכל המחזור את המנגינה. שמחה לארצך וששון לעירך- כן, בטוח! יש ישועה שמגיעה, והיא קרובה מתמיד! וידע כל פעול כי אתה פעלתו – זה עומד בשער. איזה מדהים יהיה כשכל יצור חי שנשמה באפו יכיר במלכות ה'! איך כל יהודי יזהר וינצוץ מהנשמה שסוף סוף תתעורר בו! איזה עולם מאיר זה עומד להיות, בו אפילו כל אבן וכל פרח יהיו חלק מהמלכת ה' בגלוי ובגאון. זה בדרך, עומדת להגיע ישועה שלמה!

אם אנחנו מתפללים את המילים האלה בכבדות ובמנגינת נכאים, סימן שהייאוש כבר דבק בנו. שהכאב גבר על התקווה. נשאר ממנה ממש רק מעט, היא מהבהבת אי שם כמו איזה סיכוי קלוש, אבל אין לה כוח לסחוב אותנו קדימה ולמלא אותנו בשמחה. אין דרך אחרת להתפלל את התפילות של תשפ"ה, ככה אני מרגישה. הכנפיים היחידות שיכולות להרים אותנו קדימה מכאן, לתת לנו כוח ואוויר, אלו רק כנפיים אמיתיות של אמונה ותקווה. טוב אמיתי בדרך. אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא בשם ה', תשפ"ה. צריך שגם אנחנו נתחיל לדבר את השפה.

המלך בשדה

ועוד מחשבה אחת אחרונה: בשלהי בין הזמנים זכיתי להיות בחתונה אנרגטית במיוחד. טובי אמני הזמר והמנגנים עשו בה את מלאכתם נאמנה. בחורי הישיבה הנמרצים קיפצו ופיזזו, הרצפה רעדה בעוז תחת רגלי, אבל השיא נרשם אי שם בשלהי הריקודים השניים: "המלך בשדה, בשדה, בשדה" שאג האולם כולו באיש אחד בלב אחד, והקפיצות הקצביות הגיעו כמעט עד התקרה. מה זה? בחנתי את השילוב החדש בעניין. המילים מוכרות, גם המנגינה מוכרת, אבל השילוב ביניהם זה משהו של הדור הזה. המילים המתחננות, התובעות, המוכרות מימים ימימה כתביעה מוסרית – הופכות להיות שיר קצבי וסוחף. איזה כיף! המלך בשדה, הי, רוצו!

הלכנו הביתה אבל המילים נטבעו בי בקצב שלהן. מצאתי את עצמי מזמזמת בלי סוף "בשדה, בשדה" – עד שרגע אחד שמתי לב מה אני אומרת. כשאומרים המלך בשדה מתכוונים לומר, המלך ירד מכס מלכותו הרם והנישא והוא פנה להלך בינינו, המון העם הפשוטים. אז למה לא אומרים המלך בעיר, המלך בכפר? המלך ברחובות? לא! כתוב "המלך בשדה".

שדה בכל מקום בתורה, זה בדיוק מה שאנחנו מבינים שזה, שדה. כמו יצחק שהלך לשוח בשדה. מקום פתוח, קצת בחוץ, קצת רחוק, קצת מעבר לבתים ולאנשים ולהמולה. אם רוצים לפגוש את המלך, זה כנראה לא הולך רק עם ריצות בין המחשב בעבודה לבין החנויות הצפופות והרועשות עם קולקציית חגים. אם אני רוצה לפגוש את המלך, אני צריכה לחפש אותו איפה שהוא נמצא. לצאת קצת מהיומיום המטורף שלי. לצאת לשוח קצת, באופן אמיתי או מטאפורי, אבל לעשות לעצמי שדה. מקום להתבונן בו קצת מבחוץ, לפגוש את הערגה, הכיסופים והכמיהה, את המחשבות שרוצות שינוי, את הלב שהגיע הזמן להתייחס אליו, את המלך שמחכה לי שם ורוצה לתת לי את כל המתנות שבעולם לכבוד השנה החדשה. 

אבל את מבינה? לא סתם עשו על זה שיר. תקשיבי טוב איפה מוצאים את אלול: בשדה, בשדה.