האתר בהרצה, אנחנו יושבים על זה עכשיו...

15 ילדים, אבל צריך לעורר אותם שייקחו חלק…

אסנת פוקס

בטח כולם עוזרים לך! עמדתי בפה פעור. הסתכלתי על הסלון ועל המטבח ימינה ושמאלה, ושוב שמאלה ושוב ימינה ונותרתי עם תחושה שאני הוזה.

היית חסרת אונים.

רק התחשק לי לקחת את המיתוס הזה ולנפץ אותו שוב על הרצפה המלוכלכת, מלאת החפצים, לתת לידידים למכרים ולמדומיינים לטאטא את הרסיסים.

כמה פעמים שמעתי את המשפט הבא: 'איזה כיף לך! את בטח מלכה בבית. יש לך עשרות ידיים עוזרות….'

אז למה מצאתי את עצמי שוב ושוב מסדרת את המשחקים, מדיחה את הכלים,

מקפלת את הכביסה רדומה למחצה וזורקת את שקיות האשפה?

את יודעת מה הטעות שלך? שאל בעלי. את פשוט לא מחלקת תפקידים. מה, באמת?! זה כל הסיפור, אז איך עושים זאת? שאלתי בקול צרוד ועייף.

זה היה הרגע שבו ישבנו ונסינו לחשוב יחד כיצד ניתן ליישם זאת.

וכך מצאנו את עצמנו יושבים סביב שולחן האוכל, עוטים הבעות רציניות ועיניים בורקות, מנסים למצוא פתרון שיביא לסדר בבית מבלי לגרום לאף אחד מאתנו ליפול מהמקום. הבנו שהדרך להבטיח שהשינוי לא יערער את הספינה שלנו היא לערוך "ועידת פסגה משפחתית". כל שותף פוטנציאלי – ילדים וילדות שהאמנו שיש ביכולתם לעזור ולתמוך במערך הסדר והניקיון בבית – הוזמן לשיחה חשובה זו.

לקחתי בחשבון את התגובות האפשריות שיעלו:

"אווף, אמא! למה אני צריך לנקות את החדר שלי? זה לא הוגן!"

"אני שונאת לסדר את השולחן! למה תמיד אני?"

"להדיח כלים זה לא בא בחשבון מבחינתי!'

ולכן פתחתי בשאלה: "מה אתם אומרים? איך הייתם רוצים שיראה הבית?"

התשובות היו מגוונות, ונראה שכולם רואים את הבית כגן עדן עתידי, כל אחד עם החזון שלו. הגדולים החלו לדבר על החשיבות של סדר ואירוח, ותוך כדי חילופי הדברים, שרי, אמרה בפשטות: "אין לי בעיה עם בלגן…" הדבר עורר תגובות נוספות חלקן נסערות ושאלות נוקבות. למה סדר חשוב? איך הוא משפיע עליכם? התשובות היו מפתיעות ומסקרנות.

חני הסבירה: "כך יותר נעים להיות בבית."

רות הוסיפה: "נוח להזמין חברות."

מיכל ציינה: "אני לא צריכה לחפש כל דבר,"

ובת-שבע הקטנה הוסיפה בגאווה: "וגם לכבוד שבת."

ההבנה שהסדר לא רק חשוב אלא יש לו גם משמעות רגשית ורוחנית הייתה צעד חשוב. זה חיבר את הילדים לערכים ולמשמעות של פעולות הסדר והניקיון.

והנה הגיע הרגע הגורלי: שלב ההבנה וההתאמה

לאחר שהסברנו את הרעיון של חלוקת התפקידים, ישבנו יחד וערכנו רשימה של מטלות נצרכות וחשובות לבית: הדחת כלים, קיפול כביסה, שטיפת הרצפה, ניקוי האמבטיה, סידור הסלון ועוד. כאן נפל דבר – התחיל מכרז על התפקידים, שכלל גם אותי כמובן ; )

התחלנו בשאלות: "הדחת כלים – מי יכול לקחת על עצמו את זה? למי זה מתאים?" היה ברור שלמטלה הזו אין הרבה קופצים. החיוכים נעלמו ופינו מקום למעט פחדים וחששות. "איך נוכל לחלק את התפקידים בצורה שתהיה גם הוגנת וגם יעילה?"

הילדים הפתיעו עם רעיונות מקוריים –

כשהגעתי למסקנה שאין דרך אחת נכונה, שמתי לב שהילדים החלו לעלות רעיונות מקוריים והצליחו למצוא פתרונות משל עצמם, כמו תורנויות שמתחלפות אחת לשבוע, ותפקיד שמותאם לגודל התפקיד והזמן. המסקנה היא  ששיתוף והקשבה לצרכים שלהם ואימון שימצאו פתרון מביא את התוצאה המיוחלת.

במהלך התהליך, חשבנו איך להתאים את המטלות לצרכים ולכישרונות של כל ילד. זה לא היה קל –. אבל התכנון היה ברור: כל ילד קיבל תפקיד בהתאם לגילו, ויכולותיו  חלק מהילדים היו אחראים לסידור הצעצועים, אחרים על ניקוי החדרים או קיפול הכביסה.

פידבק חיובי

כשהילדים מבצעים את המטלות שלהם, אל תשכחי להחמיא ולשבח אותם. "יונתן, החדר שלך נראה נהדר! כל הכבוד שהשקעת מאמץ!"

איזה כיף שהסלון מסודר!

ההוא עם הפרעת הקשב

תמיד יש את ההוא שלא מסתדר עם התפקיד שלו, לדוגמה זה עם הפרעת הקשב, שנעלם אחרי חמש דקות של עזרה. למדתי שעם ילדים כאלו, צריך לפשט את המשימה: "שים את המכוניות בקופסה," במקום "סדר את כל החדר." זה נותן להם מטרה ברורה ואפשרות לסיים עם תחושת הצלחה.

"סיימתי את התפקיד שלי, אני פטור!"

לפעמים, בעיתות לחץ, אנחנו צריכים את העזרה שלהם גם אחרי שהם סיימו את התפקיד. אבל תמיד יש את הילד שמבחינתו: "סיימתי, עכשיו אני פטור!" ובמילים אחרות: שאף אחד לא יעז לבקש ממני אפילו עוד משהו אחד. ואני? נושמת עמוק, מנסה להיכנס לנעליים שלהם לרגע. ברור, הוא מתוסכל: עשיתי את התפקיד שלי, סיימתי אותו בזריזות ומה עכשיו? תמיד תמצאו לי עוד משהו לעשות…" במקום להיכנס לוויכוח, אני אומרת בעדינות: "באמת, אתה צודק. עשית את מה שאתה צריך וכעת אתה רוצה חופש! אני יודעת שעשית כבר הרבה, וזה באמת מדהים! אבל… כמו שאתה יודע, העבודה בבית – במיוחד לפני חגים ושבתות – לא ממש נגמרת. אז בוא נסכם על עוד שתי משימות קטנות וברורות. לא משהו אינסופי, אלא פשוט ומדויק."

כשאין הרבה ידיים עוזרות

ומה עושים כשהידיים העוזרות לא כל כך רבות? כמו שאמרה לי מישהי: "יש לי חמישה ילדים, אבל בפועל, שניים קטנים מדי ואחד עם הפרעת קשב, כך שבסוף זה בעיקר נופל על שני הגדולים… וגם עלי, כמובן." מכאן התחלתי להבין שזה לא רק אצלי. לפעמים העבודה נופלת על כתפיים מעטות יותר ממה שציפינו. ויש תמיד את הילד שמוצא דרך להתחמק. יש ימים שזה מתסכל, ויש רגעים שאני מבינה שצריך פשוט לשחרר.

החוכמה היא להבין שאין לנו שליטה מלאה. כל ילד בא עם המטען שלו, עם האופי, הקצב והיכולות שלו. אנחנו יכולים לתכנן, להנחות, ולתת להם כלים, אבל בסופו של דבר – יש דברים שהם מחוץ לשליטתנו. במילים אחרות, זו השתדלות. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, מנסים ליצור סדר, אך השקט הנפשי והשלווה – הם אלו שיביאו את התחושה שהצלחנו. 

סיכום והארה עצמית : )

ועידת הפסגה אצלנו הייתה חוויה מעשירה. הילדים לא רק לקחו חלק, אלא גם הציעו רעיונות יצירתיים ומעוררי השראה. למדנו שהיכולת לשתף פעולה וליצור תהליך שמותאם אישית לכולם יכולה להוביל לשינוי חיובי בבית. מה שחשוב הוא שהדרך לתפקוד טוב יותר בבית מתחילה בשיחה פתוחה ושיתוף פעולה עם כל בני הבית.

ו… הלוואי והייתי יכולה לסיים 'ומאז ועד היום בבית משפחת פוקס הכל מונח במקום, אין שום כלים בכיור, כל יום מקפלים את הכביסה…' אז העניין הוא שזה לא בדיוק כך, וטוב שכך.

את נושמת עמוק, ומבינה שאין מושלם. את זוכרת שזה בסדר שהכל לא הולך לפי התוכנית. את לא לבד – כל אמא עוברת את זה. חשוב שתהיי רחומה כלפי עצמך, ותזכרי שאת עושה את הטוב ביותר שאת יכולה.

במקום לכעוס או להתאכזב, את מחייכת לעצמך. את יודעת שהחיים הם לא סיפור מושלם. את מחבקת את הילדים, מודה להם על המאמץ ומזכירה לעצמך שזה תהליך למידה – גם בשבילם וגם בשבילך.

ולאימהות בכל מקום:

אין דרך מושלמת לעשות דברים. תהיו רחומות כלפי עצמכן ותצחקו על הטעויות הקטנות שבדרך. אחרי הכל, הן חלק מהכיף ומהחוויה של לגדל ילדים ולנהל בית. וגם אם הכל לא הולך לפי התוכנית – לפחות יש לנו סיפור טוב לספר בטור הבא.

אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

להאזנה לקו התוכן: 'מאימא בצניחה לאימא בצמיחה' חייגי: 02-3134108

להזמנת הרצאות וסדנאות לנשים ואימהות חייגי: 8470042 054

4 Responses

  1. אני קוראת ונהנית…
    אני באתי מבית של 4 ילדים וחלמתי תמיד על 18….
    במציאות כיום יש לי חמישה מתוקים כ"י! ואני באמת, מעריצה אמהות של גדודים.
    ולמי שתהתה (בפוסט הקודם) איך הבית שם מתנהל? מה אכפת? מה שנכון לה- נכון לה. מה שנכון לי- נכון לי. נקודה. אחת מוותרת על מקלחות ואחת על כלים. מה שבטוח. הזכויות עומדות להן לנצח נצחים!!! להן ולכל האמהות הצדקניות!!!!
    האמת בכל פעם שאני במחלקת יולדת אני מתרגשת ממסירות הנפש של נשות ישראל, שממשיכות את קיום עמ"י. לא מובן מאליו!!!!
    אבל בואו נזכור שלא כל אחת מסוגלת, ולא אחת מקבלת 15 מתנות…
    ועוד משהו- לגבי תפקידים- ממש לאחרונה התחלתי ליישם את הענין שלכל אחד יש תפקיד יומי ואחד (או 2 קטנים) לפני שבת.
    ומותר, לבקש עזרה מעבר לתפקיד. אני קוראת לזה "מדינת הבית" במדינה יש זכויות ויש חובות: אתה מקבל אוכל חם, בגדים נקיים, כייפים וממתקים… ואתה צריך להושיט יד. הילדים דווקא קיבלו את זה מאד יפה.
    תודה שהתייחסת להפרעת קשב. ככ נכון! משימות קצרות וברורות. הייתי שמחה ליותר פרוט, ועוד רעיונות.
    תודה על המדור הנחמד!

  2. שלום לך אסנת, ותודה על המדור החשוב כ"כ!
    אני אמא ל9 בע"הר, ודווקא הגדולים הם הבנים ב"ה,מה שזה אומר שהם בישיבות(ישיבות קטנות) ואין להם מתי בדיוק לעזור -אבל שאלתי היא דווקא לא "איך מחלקים תפקידים בין הילדים" אלא, "איך מגדלים ילדים שאכפת להם לתחזק את הבית" כי זה "הבית שלי" ואם אני אשמור על הסדר והניקיון פשוט יהיה לי יותר טוב לחיות בו,אני תמיד אומרת להם :אל תעזרו לי…רק תתחזקו!!!(לדוג' לוקחים משהו מהארון בגדים ולא להפוך על הדרך את כל המדף וכו')
    יש לי קרובת משפחה עם 14 ילדים בע"הר והבית שלה מתוחזק להפליא והילדים כוווולם תמיד מטופטפים…אבל אני בטוחה שהם פשוט יודעים לתחזק וזה הסוד אצלם
    אשמח מאוד מאוד שתתייחסי גם לעניין זה בפרקים הבאים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לוח חם

אולי יעניין אותך גם?

רצוף אהבה

"מלא מחנכות חשובות ומרצות ומתכנתות הן על הרצף"

בתיה

חכמת ההמונות

בעלי נשבה בשבי הקונספירציות : (

טלי

רצוף אהבה

יש חסד. אין הכלה.

בתיה

מדברות יהדות

שמחת תורה: לשמור על קשר

הרב עמנואל ברנשטיין שליט"א