זה היה לאחר תקופה שמסרתי סדנאות לקבוצות גמלאיות בעיר. עברתי ממקום למקום ונהניתי מאד. חלקן רק בגיל פנסיה וחלקן מבוגרות ממש, אך כאלה שלא נמצאות בביתן ומחכות לזקנה, אלא פעילות, יוצאות, מקשיבות ומתמלאות.
למדתי מהן הרבה יותר ממה שלימדתי. הן החכימו אותי מניסיון חייהן. כשדיברנו על טיפוסי האישיות, הסבירה לי זו על כלתה וזו על ביתה. לפעמים ביטלו מילים של אחרות במילים: אל תקשיבי, היא זקנה כבר…" וצחקו. שמחת החיים שלהן היוותה לי השראה ומוסר השכל גדול.
קנקן ישן, אך מלא וגדוש משנות חיים שלמות של תוכן.
בפעם האחרונה הוזמנתי לקבוצת גמלאיות לא משלנו, חלקן כן שומרות מסורת, אך באופן רופף בלבד. האחראית על הפעילות שלהן הסבירה לי מראש ש"הן מכירות מסכים וסרטים ופחות יעניין אותן".
הגעתי, מחליטה שכן להקרין את החומר, כי הוא גם בהתאם לסדנא ולא מיועד רק להנאה.
רוב הנשים היו מבוגרות ממש.
התחלתי להקרין ולהסביר, ומה שגרף התעניינות אצל הקבוצות האחרות… נראה כי פה גרם את ההיפך.
לאט אבל בטוח התחילו להישמט ראשים לצד הגוף, כשלפתע אחת מהן קוראת: "תראי, כולן נרדמות פה". וזה היה נכון!
באותו רגע הרגשתי סמוקה כולי, חצי שעה עברה, נשארה לי עוד שעה תמימה! הזמן עובר כל כך לאט! אך בהתאם לתפקידי שכולל המון יצירתיות ואלתור על הבמה, החלטתי לשנות במאה ושמונים מעלות את השיח. "רוצות אבחונים?" קראתי לעברן. "כל אחת תצייר ותכתוב, ואני אתן לכן נקודות אור למחשבה".
האמת? פחדתי מכך, נשים מבוגרות, יתכן כי בחלקן מתקשות בכתיבה, והעולם שלהן אחר כל כך.
אבל… בן רגע לא ניתן היה להכיר אותן. הן סידרו שולחנות כמו בכיתת תיכון נלהבת, והחלו לכתוב ולצייר בהנאה. הסבירו לי לומר ה-כל ולא רק את הדברים הטובים, וגילו לי תוך כדי סודות מן החדר… מי תהיה מעניינת, מי לא מסכימה בכלל שיגרפלגו אותה…
נשאתי תפילה בליבי, כמו כל פעם שאני לוקחת לידי כתב ומתחילה, במיוחד לעיני קהל, "ד' שפתי תפתח" – אבל הפעם בצורה רותחת וחמה יותר.
ומה אומר?
אם אכתוב שהיה אש באוויר – לא אגזים.
לנשים נצצו העיניים בברק אושר שכנראה הרבה זמן לא היה שם.
האחת בודדה, גרושה, חיה לבדה, ממורמרת… לקחתי את הכתב שלה ואמרתי לה כמה חוש הצדק שלה מפותח. כמה היא שמה לב לעוולות סביבה. כמה היא יכולה לעזור ולהושיט עזרה ובמקרים כאלו לא תדאג רק לעצמה, וזה כל כך מיוחד במצב כמו שלה! כולן הנהנו מהצד, וקולה נשנק מהתרגשות.
האחת עייפה מהחיים אבל עם לב זהב וכל כך אוהבת את ילדיה – אמרתי ושיבחתי כמה היא אוהבת לארח כשהיא רק יכולה, איך היא לא מוותרת על אף נכד (6 נכדים), כמה היא התאמצה לבוא היום… אלו חיים נפלאים!
זאת עם מסכת חיים לא קלה, אבל שומרת על הקו הישר בכל מאודה. מתאמצת לקום, לתפקד. איזה כוח רצון. סיפרתי להן על האמונה שניחנה בה…
יצאתי משם, משאירה נשים רבות מאושרות, מאושרת בעצמי. כל כך. יותר מכל תוכנית אטרקטיבית בתיכון.
הן ליוו אותי, "הגרפולוגית! זה היה משהו!"
מדהים כמה שמילים טובות יכולות להחיות את האחר!
תוספת משתלמת – פעילות עם הילדים אחרי הדלקת נרות:
חנוכה הוא זמן משפחתי. ילדים, ריבה, ריח שרוף קלוש שנכחד.
מצרפת תרגיל חמוד לאחד מימי החג…
שבו ליד השולחן, עם קערת הלביבות באמצע,
בקשי מהילדים לצייר ציור של משפחה,
הפכי זאת לחוויה, פזרי טושים וצבעים משלל גוונים…
בדקי אם הילד צייר את המשפחה שלנו – ואם כן דרבני לכתוב שם ליד כל ציור על מנת שתביני את הסדר.
אם צייר את המשפחה שלנו – מצוין. אם צייר משפחה אחרת? אל תדאגי. לפעמים נוכל לשאול את המשפחה של מי ציירת? לפעמים נגלה תשובות מעניינות, ולפעמים פשוט הילד יצייר סכמת משפחה – אבא, אמא, ילד, ילדה, תינוק…
נשים לב לגודל הדמויות, הפריסה שלהן בדף, הבעות פנים, צורת תנוחה, יחסים בין הדמויות והדינמיקה ביניהן, הרושם שהן משאירות על המתבונן.
נראה אם יש למשפחה מבנה תקין: עומדים בשורה או בשתי שורות, בצורה מסודרת – יש יציבות בחיי המשפחה.
האם יש תעדוף בין דמויות מסוימות, מעמד היררכי? כגון הורים למעלה וילדים למטה? או הורים בגדול וילדים בקטן? אולי אפילו ראש גדול יותר? אולי הילד נותן היררכיה דווקא לדמויות אחרות?
איך היחסים בין הדמויות?
לעיתים כשהדמויות נראות אותו הדבר, אני חלק מכולם – אני בין כולם, אין פה צורך של הבלטת ייחודיות.
כשיש הגדלת ידיים / צוואר או ראש לדמות – המצייר מעניק מעמד לדמות זו.
אם מיקם לפי סדר רגשי – מי שאני אוהב יותר… או אני ליד אבא… – אולי הוא רגשן יותר או אפילו תלותי מעט.
יכול להיות שהוא לא מיקם את עצמו כלל? למה הוא לא רוצה להיות פה?
האם השחיר דמות מסוימת / השמיט אותה כליל? יש מתח עם אותה הדמות, אולי קנאה?…
שימי לב גם את מי או מה הוא מחק…
תלי את ציורי המשפחה שלכם,
ולמתקדמות: תני לכל ילד לפדבק ציור אחר: אם ציירת את זה סימן שאתה…
מחמאה מקרבת יכולה לעשות תמיד טוב, לעשות אותנו קצת פחות נוקשים, והמון משפחתיים : )
חנוכה שמח!
יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.
היא מעבירה סדנאות, הרצאות ותוכניות גרפולוגיה מובילות בציבור ועוסקת בהוראת עקרונות הגרפולוגיה.
לקבלת מדריך מתנה: איך להביט על ציור של ילד בלי להיות גרפולוגית לחצי כאן.
