אני בולעת את הגאווה הפצועה שלי מחשבת מסלול מחדש, אולי נכון יותר לעשות את מה שאני שונאת כל כך – פרוטקציה.
או כמו שאח שלי אומר: "מי שיש לו קשרים לא צריך פרוטקציה".
אני פונה לכמה ידידות, כמה מכרים, ואני מוצאת את עצמי ואת בעלי בפגישה עם מנהל סמינר גדול ונחשב.
שוב אני מספרת על שירה, מספרת על העזרה המדהימה שהיא מקבלת בביה"ס, מדגישה את המוטיבציה שלה את הציונים המעולים שהיא מקבלת (היא בוכה כשהיא מקבלת 92…).
אני מעדכנת בעזרה שהיא יכולה לקבל, בתקציב שילוב, שעות סיוע….
"אין לנו כלים"… זאת התשובה. ואני מבינה שהיא סופית גם כשאני מבטיחה לקחת את האחריות עלי, שרק יפנו לה כיסא באיזה כיתה….
"באמת שאין לנו כלים", חוזרת התשובה.
הוא אולי קצת נבוך לעמוד מול הכנות שלי, מול המקום שמסביר איפה היינו עד היום, למה לא נרשמנו אצלו ראשונים כי פתאום הוא אומר:
"אין כיתת תקשורת באף סמינר?"
"יש", אני עונה, "לבנות עם פיגור קל/ לקויות למידה, לא לבנות ברמה קוגניטיבית תקינה/ גבוהה".
"אולי תפתחו אצלכם?" אני מציעה פתאום… מול מבטו המופתע של בעלי,
החזון הפנימי שלי נפרס בלי שתכננתי בכלל, ואני מתארת לו בקול כמעט חולמני:
"הם יהיו כיתה קטנה, התקן הוא של 5 בנות, אולי הן תשתלבנה לימודית, אבל המורות הכי טובות ילמדו אותם, למשל בהיסטוריה הן תהיינה מעולות! מתמטיקה ואנגלית הן תוכלנה ללמוד בתוך ההקבצות הרגילות, וירימו להן חדר מחשבים משלהם, לא תהיה בעיה להשיג תקציב, הן תוכלנה ללמוד תכנות, או שימוש בבינה מלאכותית. זו תהיה קבוצה של גאוניות בתחומן ואנחנו נקדם אותם אישית, גם חברתית כי כמובן נשקיע מאוד בשילוב החברתי…."
הוא מסכים.
הוא מסכים!!!
כלומר, הוא יבדוק את זה ברצינות, רק שנגבש קבוצה לכיתה.
נשמע סביר.
אני מתחילה לברר, מכירה קצת הורים, מפרסמת מודעה בעילום שם כמתבקש, עם כתובת מייל חדשה,
לעולם לא אשכח את המייל הראשון שקיבלתי תחת הכותרת:
"כל פעם כשאני רואה את המודעות האלו אני מזדעזעת"
"הבנות הללו צריכות להיות בכיתות רגילות לחלוטין. במידה והן צריכות עזרה בתקשורת, ניתן ללכת לסדנאות תקשורת, ניתן ללכת לייעוץ וכו'.
אבל חבל, חלקן ודאי גאוניות ממש, ומקסימות בוודאי, אז מה אם הן על הרצף, הן מצורעות? הן לא צריכות ללמוד בכיתה רגילה?
הגאון הגדול הרב ———- זצ"ל, (בכוונה השמטתי את השם שהיא כתבה מפאת כבוד תורתו), היה מאוד נגד הדברים הללו אחר כך הן מקוטלגות, וממילא הדרישות יורדות, והכל נראה אחרת.
לפעמים אני רואה קבוצות של בנות מקסימות ומשוחחות כל כך ברמה, והן שייכות לאיזה כיתת "חינוך מיוחד", וזה כזה בזבוז, בזבוז.
במקסימום אחר כך הן מגיעות להיות קופאיות, או סייעות בצהרון אבל זה המקסימום.
ממש ממש כואב.
מלא מורות ומחנכות חשובות ומרצות ומתכנתות ועוד ועוד הן על הרצף, איפה הן היו היום עם כל הקטלוגים הללו? איפה?
אינני טומנת את ראשי בחול, אפשר וצריך לקבל ייעוץ ועזרה, אבל לא צריך כיתות נפרדות. הלוואי שכבר יפסיקו עם זה.
ולא רק אני אומרת את זה!!!…"
כן.
שמרתי את התגובה הזאת על המחשב, ממש עשיתי העתק הדבק.
לא ישנתי לילות.
ממש לא יכולתי להירגע….
קיבלתי מאותה אחת עוד שלושה מיילים מלאים בהטפה ובאטימות שאין שני לה.
אתן שותפות למסע???
הנה, גם זה חלק ממנו.
לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com
24 Responses
שורף הלב
באמת חוסר הבנה בסיסי
אפשר לומר שאם הרצף הוא 0-100 כולנו נמצאים איפשהו שם
רובם ב-99.5 ויש כאלו שאלוקים בחר בשבילם להיות יותר לכיון האמצע
הדבר הכי בסיסי באוטיזם – חוסר יכולת להבין קודים חברתיים
איך בדיוק מחנכת יכולה להיות כזאת? נשגב מבינתי
ואף אחד לא אמר שהיא לא תצא מתכנתת, דווקא זאת התוכנית
הפוך, אין טעם לנסות להסתיר בלי סוף ולהתנהל בסודיות גמורה עד השידוכים ואז בסודיות גמורה לחתן אותה עם מישהו ג"כ על הרצף… מה הרווח?
למה בכח לנסות לקבור את הבעיות ולא לקדם את מה שאפשר??
ולא אהבתי את הכותרת של הפרק… יותר מדי מכאיב
גם לי יש אח על הרצף והכותרת הזאת מצערת 🙁
אנחנו מתנצלות אם היה בכותרת משהו לא רגיש, שינינו אותה כעת.
אייייייייייייי!!!!!!!
זה עושה לי אייייייייי!!!!!!!!
ד' הגדול! תן לאנשים כוח להתמודד עם האתגרים שלהם!!!
ושלא יפרקו את הכאב שלהם ע"י הוכחת המאותגרים סביבם!!
הרבה כוחות לכולן ושד' ינחה כל אחת מאתנו בעצה הנכונה לה(!) בלבד!!!
כמה עצוב לראות שיש כ"כ הרבה אנשים עם אתגרים שבמקום לטפל בקשיים שלהם- הם מחפשים להוכיח כל מי שסביבם!
מהיכן מגיע כזו אנטישמיות וברמה שגורמת לה לשבת לכתוב 3 מיילים לאדם אנונימי ???
על איזה נקודה דרכת לה?
אולי גם לה יש ילדים על הרצף אבל היא לא מסכימה להודות בזה????
מרגישה שאם תפתח כיתה כזו זה יחייב אותה?
אבל מה קשר אנטישמיות? חברה לא להיסחף
בבקשה
יש פה באמת הגזמה בהתנסחות
היא לא ידעה למי היא כותבת
ושפכה את דעתה גם אם לא בחכמה
מן הסתם לא מתוך כוונה לא טובה
הזהרו בדברייכם (מכל הכיוונים)
מאמינה שאחד משני דברים:
1. או שהאישה בעצמה על הרצף ועל כן לא הבינה עד כמה זה לא מתאים……
2. היא לא דמיינה שמי שעומד מאחורי המודעה זאת אמא וחשבה שזה איש חינוך שמנסה לפתוח כיתה בשביל הרוויח כסף.
סבירות גבוהה שמספר 2 נכון.
אני לומדת מזה שכל עוד אינך יודעת מי בדיוק יקרא את המילים שלך שמרי את דעותיך לעצמך ושחררי אותם בעדינות מירבית.
זה נכון גם לגבי תגובות כאן באתר לכתבות, סיפורים וחכמת ההמונות.
תודה על השיתוף בתיה,
זה הפרק המחכים ביותר מבחינתי!!!!
תודה שאת משתפת אותנו
כואבת איתך!
ואת נשמעת אמא מיוחדת במינה
לא סתם ד' הפקיד את הנשמה הזאת בידיים שלך
אגב, אני גם מוצאת את הכנות כמפתח ללב של אנשים להפתח וממילא גם אם התקשורת עלתה על סרטון ברגע שמדברים בכנות מרגישים תפנית לטובה בשיח.
תודה על כל התובנות היפות שאת מלמדת אותנו…
מאד בולט מהתגובה של האישה שהיא אינה מבינה דבר וחצי דבר
בעניינים מקצועיים
אולי על רקע של הדחקה רגשית או רקע אחר…
כואב שלא ישנת לילות בגללה
זו שכתבה לך היא אישה מוכרת? האם את יודעת מי זו?
כי אם את לא מכירה אותה אז כמו שאומרים "שימי פס…"
מה היא מבינה בכלל…
ייתכן שאני כותבת קצת לא רגיש … בסוף ברור שזה פוגע בנקודות רגישות ומעורערות בתוכינו
גם לי יש ילד מוגבל, עם מסע לא פשוט….
והרבה אני מוצאת את עצמי לוחשת לעצמי
שאני מכירה שפה ייחודית, שפה זרה כאן בארץ הנורמלים
ויש הרבה שלא יודעים את השפה הזו ומקשקשים כמבינים..
מה שלא מראה על חכמתם
אוף אוף!! זה כזה עצוב לי.לפני שידאגו לעתיד של הבנות היקרות על הרצף,
כמו שאמרו לך מקסימום תהיה קופאית אם תלך לכיתה מותאמת בשבילה.
קודם כל שיהיו לה כישורי חיים בסיסים לעזור לה להתנהל בחיי היומיום כמה שיותר נכון עבורה. כי גם קופאית צריכה כישורי חיים טובים.
כל פרק שובר לי את הלב מחדש .
כמה כוחות נפש את צריכה לעמוד מול הצרכים שאת צריכה לספק לה, ולהיות חזקה ולהילחם מול המוסכמויות החברתיות. זה מטורף!!!!
חושבת שמטרת הטור היתה אחרת. האמא היתה מאד רוצה לשלב את שירה בכיתה רגילה אך המערכת שלנו אינה מאפשרת זאת ולכן היא מחפשת דרך אחרת למצוא מוסד מתאים מבחינות ערכיות.
בציבורים אחרים השילוב מתבצע קל יותר! מניסיון העבודה שלי
בציבורים אחרים אין סטיגמות ולא עושים עניין גדול משונות מקבלים כל אחד ונותנים לו את מירב הכלים בשביל להתקדם ולהתפתח נכון עד כמה שהוא מסוגל ולא מתביישים בו בשידוכים וכו' בציבור שלנו לצערי הכול סטיגמטי ומאוד חיצוני מי שלא בתלם הוא מחוק ושוב לצערי אבל זאת המציאות
זה מאד תלוי
אבל האופציות בציבורים אחרים הרבה יותר רחבות
מחינוך אנתרופוסופי ועד כל מיני
אבל גם בציבור הכללי אנשים שלא בדיוק בקו הרגיל עוברים הרבה מאדד קשיים
עבדתי עם משהי שיש לה 2 ילדים על הרצף ועברה האיתם הרבה מאד גם מבחינת מוסדות החינוך
בסוף זה תלוי לאיזה אנשים מגיעים
שני הפרקים האחרונים מתארים מצב לקוי, וגם קצת התגובות – ושניהם משקפים אותנו כחברה. למרבה הצער. האם כשלנו בחטא ההכללה? השיפוטיות? האם צריך להדהד ולהזכיר את מה שאמרו חז"ל אל תדון עד שתגיע למקומו?
והרי בתיה מתארת ילדה שלולא תשומת הלב וההשקעה המדהימה של אמא שלה, היתה מחד- חלק מכיתה רגילה לגמרי, ומאידך – תלמידה לא לפי הספר, מאותגרת חברתית ולימודית אבל בלי כותרת ובלי אבחנה מבדלת. מסתבר שבמצב כזה היא היתה אולי חשופה ובסכנה למצוקה ואולי אפילו לבידוד חברתי. אבל באמת? הרי הייתם רואים ילדה גאונה, ורגישה, יפה ומצחיקה, שמאחרת לכל מקום, לא כלכך מבינה קודים חברתיים, ושהיא מין מבולגנת כזאת, כמו איזה פרופסור מפוזר.
דווקא בגלל שיש לילדה הזאת אמא שעושה עבורה יותר מכל מה שאפשר להעלות על הדעת – דווקא אז נוצרת בעיה?
איפה הבעיה? בהחלטות הקשות שבתיה צריכה לקבל, כשמערכת השיקולים שלה צריכה, למרבה הצער, לקחת בחשבון בעיקר – אותנו. אותנו כחברה. כשכנות, כאמהות המחנכות של הילדות בכיתה, כמורות שלה.
אז חזרנו לזה שהשינוי צריך להיות אצלנו. וכאמהות ומחנכות, מוטלת על כתפינו האחריות לעשות את השינוי העמוק בהסתכלות של הדור הבא.
ובעצמנו להפנים, שלכל ילד וילדה, נער ונערה, יש אבא ואמא שגידלו אותו מאפס ומנח בפניהם כל עולמו – אין כמעט דבר שתוכלו להבין יותר טוב מהם עבורו.
בתיה את אמא מדהימה.
בתיה יקרה
כל פוסט שלך מרגש ומעורר מחשבות.
אני מסכימה מאוד עם אתי, קודם כל אנחנו כחברה צריכים ללמוד ולהשתנות.
זה לא סותר את זה שיש ילדים עם צרכים ייחודיים, שמערכת של כיתה רגילה לא יכולה לספק להם אותם.
אני חושבת שהמיילים הנסערים שקבלת בתיה הגיעו ממקום של בורות, כי גם ילדים מחוננים (בחינוך הכללי) בחלקם לומדים בבי"ס מיוחדים, או יוצאים בחלק מהשבוע מהכיתה "הרגילה" שלהם לשעות או ימים ב"חינוך מיוחד" שמיועד לילדים מחוננים.
ילדים וילדות על הרצף בכלל, ובכלל זה בתפקוד גבוה – הם שונים אחד מהשני, גם באתגרים וגם בתחומים בהם הם חזקים אפילו יותר מהממוצע.
הם צריכים מענה גם לחלקים שבהם יש להם קושי וגם אתגר מספק ותואם ליכולות הגבוהות בתחומים בהם הם חזקים.
לרוב בכיתה רגילה (בייחוד בתיכונים עם 50 בנות) אי אפשר לתת להן מענה כזה והן יוצאות מופסדות.
מערכת חינוך חכמה יודעת לתת מענה ייחודי פרטני בכיתה קטנה, ושילוב לימודי וחברתי עם שאר השכבה בזמנים ובתחומים המתאימים, בהתאמה אישית לכל תלמידה.
ובבקשה, אין סיבה להוציא לעז על מערכת החינוך החרדית.
מהכרות קרובה עם מערכת החינוך – גם בחינוך הממלכתי ובממ"ד יש כיתות תקשורת, ברמות לימוד שונות, המשלובות בבי"ס רגיל. ולכל תלמיד/ה בונים מערכת אישית, מה לומדים בכיתת האם, כלומר בכיתת התקשורת ומה עם שאר השכבה.
זה לא מאילוץ, זה לא מחוסר קבלה של השונה, אלא להיפך – מניסיון לתת מענה מיטבי לכל תלמיד.
נכון, יש גם תלמידים שלומדים בחינוך הרגיל. לפעמים השילוב נפלא, לפעמים לא ממש אבל זו בחירה של ההורים ורק שלהם!
וכל הכבוד לך בתיה, אם בזכותך יהיה מענה כזה גם בתיכונים של המגזר החרדי!!
ועוד נקודה קטנה באופן אישי, כאמא לבחור עם תסמונת דאון, שבחלק משנות הלימוד למד בחינוך רגיל, ובחלק בחינוך מיוחד.
בכל תחנה היו "חכמות" ו"נשמות טובות" שחשבו שאני טועה ורצו להחכים אותי – בישירות או בעקיפין (או ע"י שגרמו לסגירת דלתות בפני…).
מהניסיון הזה יש לי המלצה חמה –
תשמרי על הלב שלך, כי הוא הדבר הכי חשוב!!!
רק את מכירה באמת את הבת שלך ואת מה שהכי טוב לה.
תעשי מה שבינת הלב שלך אומרת לך, ותסנני מהלב שלך תגובות מחלישות.
תשמעי, תחשבי אם יש בדעה שהשמיעו לך משהו שלא חשבת עליו, משהו שכדאי לחשוב עליו, אבל כאן שימי מעצור – אל תתני להן כניסה ללב.
תחשבי, תקבלי החלטה ותמחקי מהמחשב ומהראש תגובות מחלישות, טיפשיות, של אנשים שמדברים בלי לדעת על מה בכלל הם מדברים.
אל תתני להם להרוס לך, לא את הימים ובטח לא את הלילות.
בהערכה ובתפילה להצלחתכן!
וואו ענת……………
איזה בהירות!!!!
תודה על התגובה….
אמא'לה, כנראה גם אני על הרצף.
אני רואה במייל של הגברת הכבודה רצון ל'הרים' את האמא והילדה.. רצון לקבל את הילדה כאחת שללא ספק יכולה להשתלב בכיתה סטנדרטית.
נכון שהמשפטים האחרונים דביליים לגמרי, פשוט מטופשים, מצומצמים ובורים.
אבל בפתיח חשתי רצון להעצים
האם יש עוד מישהי שמרגישה כמוני?
יותר הכחשת המציאות מאשר העצמה…
לי זה נשמע כמו אימא לילד עלהרצף, או אחת שעל הרצף בעצמה, שבשונה מבתיה חושבת שלשנות את העולם הוא הפיתרון, לפני טובת הילדה כרגע.
חח גם אני בהתחלה ראיתי את זה כמוך ורק מהתגובות הסתכלתי אחרת
ובאמת יש לי מחשבות שאני על הרצף כבר כמה שנים
אז מה…
כן, אני קוראת פעמיים כדי להבין אם פספסתי משהו,
גם לי נראה שהיא מנסה להעצים ולקרוא לעולם 'שלא יפרידו' אותם בגלל השונות.
אני מבינה שהיא לא מבינה, אבל לא נראה לי שהתכוונה רע, נשמע הרבה כאב…
אולי בתיה לא כתבה את כל מה שההיא כתבה…
ענת, התגובה שלך מדהימה
ובתיה- כמו תמיד רגיש ונוגע ללב.
לא יודעת מה לומר מרוב מילים.
גם אני הרגשתי לפעמים כל כך קטנה מתגובות של אנשים
ועל אף שאני נקראת בד"כ אישה חזקה עצרתי חזק את הדמעות.
בשכל אנחנו מבינים שלא צריך להתייחס, וזה נובע מבורות, ומי שמדבר בחוסר רגישות הוא מסכן בעצמו וכו' וכו'
אבל לפעמים הרגש חזק יותר…
מלא כח!
כל שבוע אני מסתקרנת מחדש בת כמה היא היום.
אנחנו עוד מעט אמורים להתחיל את הדרך הזאת בעז"ה בבריאות.
כל הכבוד למנהל על הנכונות לפתוח כיתה
Some really excellent blog posts on this website , regards.