אני עומדת מול הרכב שלנו, גדול ומאסיבי, לא מאמינה שזה באמת שלנו. 21 מקומות ישיבה… איך בכלל הגעתי למצב הזה? אני זוכרת שפעם היינו זוג צעיר, עם ילד או שניים, ורכב קטן שענה על כל הצרכים שלנו. בעלי, אברך שלומד בכולל, היה לוקח איתו מדי בוקר עוד אברך או שניים לנסיעה לירושלים.
עם הזמן, עוד אברכים ביקשו להצטרף, והחלטנו לשדרג לרכב של 10 מקומות. לאחר זמן בעלי עבר ללמוד בבית שמש וקנה רכב גדול יותר, עבור הסעות תלמידים. וכך, יום אחד, מצאתי את עצמי מול רכב הסעות עם 21 מקומות!
אנשים צוחקים ואומרים לבעלי: "אתה פשוט מגדיל את הרכב לפי מספר הילדים שלך!" וזה באמת מרגיש ככה לפעמים. כאילו עם כל ילד נוסף מגיע עוד מושב.
חשבתי לעצמי שבעצם, הרכב הזה מסמל משהו הרבה יותר עמוק בשבילי. בדיוק כמו שהרכב מתרחב עם הזמן, כך גם הלב שלי. ככל שמגיעים עוד ילדים, הלב לא מתכווץ או נחלש – הוא רק מוצא דרך חדשה להתרחב ולהכיל עוד אהבה.
אני נזכרת במקרה אחד במיוחד, כשילדתי את הילד העשירי שלנו. מישהי שאלה אותי, "איך את מצליחה לחלק את האהבה שלך בין כל כך הרבה ילדים? לא נגמר לך הלב?" צחקתי ואמרתי לה: "אהבה היא כמו בצק של חלה – כשאת ממשיכה ללוש אותו, הוא רק תופס נפח ומתרחב."
עם כל ילד נולדה אהבה. זה לא דבר שצריך לעבוד עליו. זה טבוע בך כאימא.
ועם כל זה, היו רגעים שאפילו אני שאלתי את עצמי: האם אצליח להתמודד? איך אעמוד בכל האתגרים? האם אצליח להעניק אהבה לכולם? לאהוב כפול 15 ילדים? זה טבעי להרגיש כך, במיוחד בעידן שבו נדמה שהכול צריך להיות פשוט, קל ונגיש.
אבל אז נזכרתי בדבריה של הרבנית שרמן תחי'. לאהבה אין נוסחה מדויקת, היא לא נמדדת בכמות החיבוקים ביום או במספר ארוחות שמכינים לילדים. היא נמצאת בכל הפעולות שלנו, אפילו במקומות הקטנים והיומיומיים – בקציצות ממולאות בצהריים, בנשיקה שלפני השינה, בכביסה, בלילות הלבנים.
גם כשלעיתים הם מנסים להוציא אותנו מדעתנו, עדיין מתחת לכל זה מסתתרת אהבה עמוקה ונצחית. אהבה שהיא תמיד שם, אפילו כשאנחנו עייפות או מוטרדות.
אמא פשוט אוהבת. נקודה.
אז כשאני עומדת מול הרכב הגדול הזה ורואה את כל המושבים מלאים בילדים שלי, אני מבינה שהלב שלי הוא כמו הרכב הזה – הוא רק מתרחב עם כל ילד נוסף. כל אחד מהם תופס מקום פיזי ומנטלי, אבל גם מגדיל את יכולת האהבה והנתינה שלי. הרחבת המשפחה היא לא מגבלה – היא הזדמנות לצמוח ולהתעצם!
לפעמים אני תוהה איך הצלחתי להכניס את כולם לרכב אחד, ואיך הלב שלי מצליח להכיל את כולם באותה אהבה. אבל אז אני נזכרת בחיוך – אם הלב שלנו לא היה מתרחב עם כל ילד, כנראה שהרכב שלנו היה נשאר קטן. אז בין אם זה רכב קטן או רכב עם 21 מושבים, האהבה תמיד מוצאת דרך להוסיף עוד מקום.
הארה עצמית : )
– אין לי מספיק שעות ביום כדי לתת שעת איכות לכל אחד מהילדים, אני ממש מתוסכלת ומרגישה שאני אמא לא מספיק טובה – כך אמרה לי אחת הנשים לאחר אחת מההרצאות שלי.
אהבה לא נמדדת בכמות הזמן, אמרתי לה, אלא באיכות הרגעים שאת שם. כשאת נוכחת באמת ברגעים שאת כבר עם הילדים, גם אם הם קצרים, תהיי שם – בחיוך, במבט עיניים, בחיבוק חם. נוכחות מלאה יוצרת חיבור עמוק ומעניקה להם את כל האהבה שאת רוצה לתת.
אסנת פוקס פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –
מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.
להאזנה לקו התוכן: 'מאימא בצניחה לאימא בצמיחה' חייגי: 02-3134108
להזמנת הרצאות וסדנאות לנשים ואימהות חייגי: 8470042 054
8 Responses
אוהבת מאד את הכתיבה שלך
אני דווקא מרגישה שעם כל ילד אמנם ב"ה האהבה וההתמסרות גדלה אבל קשה לי מאד לחלק את עצמי בין כולם
מרגישה נקרעת ממש, ומדובר דווקא על זמני איכות כמו שכתבת, חיוך, שיר, התענינות, באחרי צהריים אחד אני אמורה להתחלק ל4 חלקים, לפעמים אני מרגישה פשוט קופצת מאחד לשני ואחר כך אני מותשת נפשית לגמרי…
אני ממש מסכימה איתך מרגישה שאלוקים מגדיל אותנו ומעמיק אותנו עם כל ילד שנולד ועם כל עלית שלב בגידול היקרים לנו
אצלי האהבה בהחלט גדלה עם כל ילד נוסף אבל הסבלנות והסובלנות הולכים ונגמרים מלידה ללידה….אוי אני מוצאת את עצמי צועקתת עליהם כמעט בלי שליטה
לר' היקרה, סבלנות שנגמרת לפעמים מראה על שחיכה או אולי דכאון מינורי כדאי לבדוק זאת. אני ראיתי אחרי הלידה האחרונה שאני כל הזמן צועקת על כל החמולה, כבעלי העיר לי בעדינות שנהיה מעט בלתי נסבל להיות לידי התייעצתי עם חברה שהיא גם אשת מקצוע והתחלתי לקחת תמצית טבעית להרגעה בשם "נענע קול" שמיוצרת ע"י שפת אמת, מעט יקר אבל המשפחה שלי קבלה אמא חדשה ורגועה! ממש מחיה מתים… או אולי מציל ילדים ממות בטוח 🙂 ולאחר תקופה אני חושבת שהיה שם דכאון אחרי לידה וחבל שלא הלכתי לקבל עזרה בזמן…
המון הצלחה ובעיקר בשורות טובות ושמחה!
אני שומעת את הכאב שלכן, את האהבה הענקית שנובעת מכל מילה ואת המאמץ המתמיד להעניק לכל ילד – וזה לא פשוט בכלל. ככל שהמשפחה גדלה, כך גם העומס והאתגרים. אנחנו מרגישות איך הלב מתרחב, אבל לפעמים גם הסבלנות נשחקת, והעייפות נותנת את אותותיה. חשוב שתזכרו שגם לכן מגיע רגע של חמלה עצמית. רגע לעצמכן שבו תשתו כוס קפה בשקט, תתרגלו נשימה עמוקה, תכתבו לעצמכן משהו קטן שמזכיר לכן את כל מה שאתן כבר עושות למען המשפחה שלכן, או אולי פשוט תיקחו כמה דקות להקשיב לשיר שאתן אוהבות.
אשתדל לגעת בנושא הזה בהמשך בצורה רחבה, כי כל כך הרבה אמהות עוברות את התחושות האלה. יחד, נמשיך לחפש דרכים לעמוד באתגרים, לשמור על הקשר האוהב עם הילדים – וגם על עצמנו.
נזכרתי בציטוט שהולך איתי מהספר "משפחה מההרים" –
סיפור אישי מדהים של אשה אמריקאית שהתגיירה עם עשרת (!) ילדיה.
בספר היא מתארת את המסע שלה אל האמת והיהדות מילדותה בקליפורניה החומרנית דרך גידול משפחה ברוכה בהרי האפלצ'ים עם אפס תנאים גשמיים ועד לבנית בית בארץ ישראל.
יש המון מה ללמוד מהספר הזה,
ספציפית לנושא הפוסט נזכרתי בתיאור שלה איך גידלה את ילדיה בחוות קסומות (וגם שורצות סיכונים..), בחינוך ביתי עם המון חיבור לטבע, תיאור אורח חיים שהוא – במובן מסוים – משאת נפשי בתור אמא עובדת בסביבה עירונית קדחתנית,
ועדיין היא מסכמת כך (ציטוט לא מדויק):
"למרות שהייתי עם ילדיי עשרים וארבע שעות ביממה, העובדה שלא באמת הייתי שם בשבילם מציקה לי."
היא טוענת שהשקיעה יותר מדי זמן ומאמץ במילוי המשימות הטכניות (שדרש המון בתנאים הפרימיטיביים שהיו להם שם) וגידול בעלי החיים שנדרשו להם, על חשבון הזמן שיכלה להקדיש לילדים.
באופן אירוני, המסקנה האישית שלי מדבריה היתה שהגיעה הזמן להניח למצפון האימהי שלנו. 🙂
אף פעם לא נרגיש שהיינו "מספיק" עם הילדים או שנתנו להם את "כל" תשומת הלב ש"הם צריכים".
אפילו אמא לילד אחד לא באמת יכולה להיות איתו "כל הזמן", ולהשתתף ב"כל החויות" שעוברות עליו.
אולי נדרש מאיתנו "רק" לעשות את מה שביכולתנו בענווה,
להתפלל שתמיד יהיה לילדינו את כל מה שהם צריכים, בגשם, ברוח ובנפש,
ולהניח את התוצאות בידי שמיים…
על החתום,
אמא לילדים במספר חד ספרתי שמשתדלת להפנים בעצמה את התובנה הנ"ל
אוי את פשוט חמודה!
נהניתי במיוחד מהמסקנה שלך, זה ממש עושה טוב על הלב.
והגיע הזמן שבאמת נשים סוף למצפון המקפצץ…
כסבתא לבת 20 היום אני מבינה שהיכולת לאהוב [ובכלל להתחבר לחלקים הרגשיים של הילדים ]זה מה שאמא זקוקה בקשר שלה עם הילדים.
כשזה נמצא, אז כל השאר ממש לא משנה!
וכשזה לא נמצא, אזי מליון שירים וסיפורים ו'שעות איכות' לא יתנו כלום.. .
מנסיון.
אם את לא מצליחה לאהוב לכי לקבל עזרה
אפילו מקאוצ'רית. [כלומר יעוץ והדרכה ,ללא טיפול עומק]
כי נתינת אהבה ואפילו רק חיצונית , חשובה ומשמעותית עד קריטית. ואם אין לך משאבים לטיפול עמוק לכי לקבל מרשמים!!!!