פרק 107: לא תוכל לברוח

"אני לא יכול ללחוץ על אף אחד, אם אנחנו בעצמנו לא לוקחים אותה." אמר חזקי.

"לא ללחוץ. פשוט להגיד את הנתונים." 

יחיאל סגר אחריו את דלת חדר ההורים. על השולחן בסלון נותרו נר השעווה והבשמים. היה לו חשוב להתקשר מיד כששבת יצאה, כדי שלאחים של דיני יהיה ברור בהקדם שהוא אכן עומד להוציא מחר את שיר מהבית, ושאם אף אחד לא ייקח אחריות – היא אכן תתגלגל למשפחת קלט זרה.

"לא אכפת לי להגיד למי שאתה רוצה." שמע את חזקי עונה. "אבל אני לא רואה סיכוי שזה יעזור. ישי אמר במפורש שזה בסדר מצידו ששיר תעבור למשפחת אומנה של הרווחה. מוטי ויעל באמת לא יכולים. ישראל אומר שהם היו שמחים בעיקרון, אבל יוכבד אומרת שאין לה כוח, ושגם אם היא כן הייתה רוצה לא בטוח שהוא עצמו היה מוכן. אני יכול לומר להם ששיר עוברת לאחריות הרווחה, אבל אני לא מאמין שזה ישנה משהו."

"ואצלכם – זה סופי?"

"לכאורה כן."

"לא בטוח?"

"כנראה שבטוח." חזקי השתהה לפני שהוסיף. "זה מורכב."

"ברור שמורכב לקחת את שיר, וברור שצריך מאד להתמסר כדי לגדל אותה. השאלה אם זו אופציה מבחינתכם ששיר תלך למשפחת אומנה זרה."

"אתה שואל אותי אם זו אופציה? לדעתי נורא לשלוח אותה להתגלגל בחסות הרווחה." קולו של חזקי השתנה. "אני משתגע מהאדישות של חלק מהאנשים פה, אבל אני לא יכול להגיד כלום אם אנחנו בעצמנו לא לוקחים אותה."

"אפשר לשאול למה באמת החלטתם שלא?"

"הלוואי שהיינו יכולים, אבל יש לנו עכשיו איזושהי התמודדות משמעותית אחרת, וציפי התמסרה המון לטובה במשך כל השנים. הייתי נוסע לטובה ולשיר פעם בשבועיים, זה לקח את כל היום. ציפי הייתה צריכה להסתדר לבד בצהרים. קשה פה עם המשפחתון." נשמע שחזקי בורר את המילים. "היו עוד הרבה דברים. ציפי תמיד הסכימה להכול, ובעצמה גם עשתה הרבה בשביל טובה. שיר גם גדלה אצלנו במשך חודשיים וחצי, כשהיא הייתה תינוקת."

יחיאל התיישב על המיטה.

"טובה התמודדה אז עם איזשהו משבר. היא ממש בנתה את עצמה אחר כך, היא תמיד עשתה כאלה מאמצים…" קולו של חזקי גווע. "אבל היא הייתה חייבת המון עזרה."

מעבר לדלת נשמעו קולותיהם של הילדים.

"טוב, לא באתי לדבר על זה עכשיו, וציפי כנראה הייתה מסכימה גם לגדל את שיר, אם לא משהו מורכב אחר שאנחנו מתמודדים איתו."

"אני מבין."

היה רגע של שקט.

"אתה מבין למה אני מתכוון?" שאל חזקי אחר כך.

"נראה לי."

"אני כבר אדבר איתך ישיר וזהו." חזקי הנמיך את קולו. "פגשת את יהודה בשבועות?"

"כן."

"אתה יכול להגיד לי איך התרשמת ממנו?"

"הוא נראה בחור טוב. למה אתה מתכוון?"

"ברור שהוא בחור טוב. רגע."

קולות מעברו האחר של הטלפון סיפרו שחזקי הולך לדבר גם הוא בחדר סגור. יחיאל הפך בכף היד את השלט של המזגן, אולי רק נראה לו שהעולם הולך ומתפרק.

"אני רוצה להסביר לך מה קורה ולמה אני שואל." גיסו חזר לשיחה, "אבל שיישאר בינינו כמובן."

"כמובן."

"הוא באמת בחור טוב, יהודה. הוא רציני והוא לומד והוא ממש בסדר. אני רק חושש שמשהו עובר עליו, ולא לגמרי ברור לי מה. אני לא ממש יכול לשאול בישיבה, כדי לא לקלקל לו. לכן אני שואל אותך עכשיו. הייתם ביחד בחג ובשבת, בטח קלטת משהו."

"לא יצא לנו לדבר הרבה." יחיאל חיפש את המילים. "אבל נראה שלא כל כך טוב לו."

"למה אתה מתכוון?" קולו של חזקי נעשה מתוח.

"היה נראה שהוא קצת סגור בעצמו."

"ישראל אומר שהוא היה בסדר גמור אצלם, שהוא הלך ללמוד בלילה כרגיל ושהכל בסדר. הוא אומר שלכל בחור יש כל מיני תקופות, ושתמיד יש כאלה שיותר קשה להם בחברה."

"השאלה אם הקושי הוא רק בחברה בישיבה, או גם מחוץ לישיבה."

"זאת שאלה טובה." חזקי נאנח. "האמת שיהודה נהיה סגור יותר גם בבית. קשה לדובב אותו. אני לא יודע מה לעשות."

"אולי כדאי לכם ללכת לייעוץ."

"כבר התייעצתי עם מישהו שעובד עם בחורים. לא יצא מזה כלום. הוא אמר שכדאי שיהודה יעבור לישיבה פחות תחרותית, לא גדולה כל כך. יהודה נפגע כשהעליתי את הרעיון. הוא אומר שהכל בסדר ושנפסיק לדאוג לו."

אילה דפקה על הדלת, יחיאל סובב את המפתח.

"אולי באמת הכל בסדר." שמע את גיסו ממשיך. "יכול להיות שזה קושי שיעבור עם הזמן ושאנחנו צריכים פשוט להניח לו."

"האמת שראיתי את יהודה בליל שבועות. הוא לא ממש למד."

"לא מטריד אותי כמה שעות הוא למד. זה לא הנושא. אני רוצה להבין מה עובר עליו."

"ראיתי אותו יושב בגינה לבד בלילה, די הרבה זמן."

"הוא ישב בגינה בליל שבועות?" קולו של חזקי השתנה.

"במקרה עברתי וראיתי."

"כמה זמן הוא היה בגינה?"

"אני חושב שכמה שעות."

הייתה שתיקה ארוכה מעבר לקו.

"תודה שאתה מספר לי." חזקי אמר לבסוף. "האמת שאני לא יודע מה לעשות."

"אולי באמת כדאי לשכנע אותו לעבור לישיבה פחות מלחיצה."

"איך לשכנע? להגיד לו שהוא כן בבעיה למרות שהוא טוען שלא? הוא אומר שהכל בסדר. אני לא יכול לפרוץ בכוח למקומות שהוא לא רוצה לפתוח, ואני גם לא חושב שזה יעזור. אני גם לא בטוח שהבעיה היא לחץ בישיבה."

אילה בעטה בדלת.

"תודה שאמרת." חזקי דיבר שוב. "בקשר לשיר – אני יכול לשאול למה החלטת לא להשאיר אותה אצלכם?"

"שילוב של כמה שיקולים. אבל אולי כן נשאיר אותה כאן עד שימצאו לה מקום קבוע."

"התכוונתי לשאול למה אתה לא מסכים שהיא תישאר אצלכם לאומנה. אתה חושב שיהיה לכם קשה מדי, או משהו אחר ספציפי?"

"כל מיני שיקולים." יחיאל הניח את השלט וקם. "אתה יודע שזה לא פשוט."

"ברור שזה לא פשוט."

"דיני גם לוקחת את זה עד הסוף. כבר עכשיו כולה תפוסה בזה. ושיר אצלנו רק שלושה שבועות."

"דיני תיקח עד הסוף גם אם שיר לא תגדל אצלכם. שיר אחיינית. ודיני לא מהסוג שתזרוק אותה ותלך הלאה. יהיה לה אכפת מה קורה איתה גם אם שיר תגדל בבית אחר. זה לא משהו שאפשר לברוח ממנו."

"לא דברתי על לברוח."

"לשמור מרחק זה בעצם לברוח. יש אנשים שיכולים להחליט שלא אכפת להם. דיני טובה מדי בשביל זה. תמיד יהיה לה אכפת."