שתי דמויות

בְּתוֹכִי יֵשׁ דְּמוּיוֹת

שְׁתֵּיהֶן יְקָרוֹת.

זֶה שֶׁנִּמְאַס לוֹ –

רוֹצֶה רַק לִישׁוֹן,

שׁוּם דָּבָר לֹא נִרְאֶה לוֹ,  חוֹרֵץ לִי לָשׁוֹן.

וְזֶה שֶׁאִכְפַּת לוֹ –

רוֹצֶה רַק לִפְעֹל,

רַגְלָיו לְכַתֵּת, לַעֲזֹר וְלָתֵת.

דְּמוּת אַחַת מִסְתַּגֶּרֶת,

בָּנְתָה חוֹמָה,

הַשְּׁנִיָּה מְדַפֶּקֶת,

מַפְתֵּחַ מְרִימָה.

הֵם לֹא יוֹשְׁבִים בְּשֶׁקֶט,

הֵם נֶאֱבָקִים,

מִי יִגְנֹב תְּ'הַצָּגָה?

זֶה עַל זֶה צוֹעֲקִים.

וְלִבִּי – הַבָּמָה,

אֲנִי אוּלָם הוֹפָעוֹת,

אַךְ אֵין לִי שְׁלִיטָה

בַּזְּמַנִּים או בַּשָּׁעוֹת.

כָּל הַחְלָטָה הִיא כּוֹאֶבֶת,

הַחְלָטָה בֵּין "חַיָּב" לְ "רוֹצֶה",

אֶת הַכּוֹחוֹת הִיא שׁוֹאֶבֶת

וְהַמַּאֲבָק לֹא מְמֻצֶּה.

וְהַרְבֵּה פְּעָמִים כְּשֶׁשּׁוֹקַעַת הַשֶּׁמֶשׁ,

הֶחָזָק בִּי נִרְדָּם לְרֶגַע, קוֹרֵס;

אָז אוֹחֵז בַּמּוֹשְׁכוֹת שֶׁרָצָה כְּבָר מֵאֶמֶשׁ –

הֶחָלוּשׁ, הַמְּיֹאָשׁ, הַהוֹרֵס.

אֲנִי מְנַסֶּה לִהְיוֹת שָׁלֵם,

מַבְטִיחַ, מִשְׁתַּדֵּל,

אַךְ שׁוּב נוֹפֵל

וּמִתְגַּלְגֵּל

וּמְיַלֵּל

לְנֵס מִתְפַּלֵּל

וּמְיַחֵל

וּמְאַחֵל.

שְׁנֵי רַקְדָּנִים מְחוֹלְלִים

בָּמָה אַחַת קְטַנָּה.

אוּלַי הַשְּׁלֵמוּת,

הִיא לֹא אֶחָד מֵהֶם לִמְחֹק –

אֶלָּא לְלַמֵּד אוֹתָם לִרְקֹד יַחַד, וְלִצְחֹק?