איש ואישה בכותל ביום כיפור

אלול. או אולי, עשרת ימי תשובה. בבוקר אחד של שמי תכלת ושמש יפה, אני הולכת לאט עם שרה אל האודיטוריום ביד ושם.

מסביב שקט. ציוץ ציפורים שקט ברקע.

באודיטוריום יחכו לנו בנות י’’א. שרה באה אליהן לספר את קורותיה בתקופת השואה. אני שמחה בשבילן. מי שתשמע את שרה, תקבל הרבה יותר מסיפור שואה.

שרה, היא ניצולת שואה אהובה מאד, ומבוקשת מאד. כל הקבוצות רוצות אותה. יש לה סיפור לא פשוט לספר. יש לה רטוריקה מעולה. ויותר מהכל, יש לה אישיות שמהלכת קסם על כל מי ששומע אותה. שרה היא לא עוד אישה.

אישה רגילה לא מספרת על מוזלמנית כלשהי שחטפה לה את הלחם במחנה ריכוז.

ונפלה אחר כך, כי לא היה לה כוח יותר. וביקשה משרה לעזור לה.

שרה עזרה לה. את הלחם לא לקחה חזרה.

אישה רגילה, לו הייתה מספרת סיפור כזה,

לא הייתה מספרת אותו בפשטות, בטבעיות שרק לשרה יש.

אישה אחרת לא הייתה נכנסת בלב של כל כך הרבה קהלים שונים.

שרה, כבר אמרנו, היא לא אישה רגילה.

האמת, כמדריכה, לא היה לי קשר של ממש עם שרה. לא היה לי המקום ליצור אותו: ראיתי אותה תמיד מוקפת אנשים – מדריכים, תלמידים, אנשי צוות. הייתי מביטה בה מרחוק, הקשבתי לעדות השואה שלה פעמים רבות, היה מה ללמוד ממנה, היה לה מה להעביר. אבל לאט לאט שמתי לב שהיא מסתכלת עלי.

אולי ייצגתי עבורה את העבר האורתודוקסי ממנו באה, לפני שירד המבול. 

אולי הרגישה את הסימפטיה האישית שחשתי אליה אני.

 אבל שמתי לב למבטה העוקב בשקט כשאני נוטלת ידיים. מברכת. היא רצתה לדבר איתי אבל ראתה שאני מתכוננת לברך –  "זה בסדר, אני אחכה… תברכי, תברכי ברכת מזון"… ומשהו במבטה מרחיק, למקום אחר…

…וכעת שתינו הולכות. אני ביום הדרכה. הלו’’ז נפתח בעדותה של שרה לפני כמאה בנות. אני מלווה אותה במרחבי השטחים של יד ושם. הדרך ארוכה, כעשר דקות היא לוקחת לנו. אבל ללכת עם שרה זו חוויה תמיד. היא מדברת, שואלת מה שלומי. מה שלום הילדים. איך עברה עלינו התקופה האחרונה… ופתאום, בלי הכנה מוקדמת, היא מתחילה לפזם מנגינה שאני מכירה…

תפילת ראש השנה. חזרת הש’’ץ. בהברה חסידית.

אני יודעת, יודעת שאבא של שרה אי אז, היה בעל תפילה. ובבית הכנסת של חסידי ויז’ניץ בו התפלל, ישבה תמיד שרה מהתחלה ועד הסוף.

אבל מים רבים כל כך זרמו בדנובה מאז. 

הם נסעו לאושוויץ, יחד. כולם.

והיה לילה. הלילה האחרון ברכבת. לילה של שיחה אחרונה של שרה עם אבא.

 הוא אמר, שרה – משהו לא נשמע לי… לא מריח לי טוב… אנחנו, כבר לא נחזור. אבל את, את תחזרי…

תהיי ילדה טובה. לא לשקר. לא לדחוף. לא לעשות רע לאחר. לאיפה שאומרים לך ללכת, לשם תלכי. כי לשם מכוון אותך הקדוש ברוך הוא. 

אחר כך הלך אבא, שכל כך רצה להישאר יחד. אבל אי אפשר היה, והוא נפרד. ואמא הלכה… לצד שמאל. היא ביקשה משרה לבוא איתה, אבל שרה נשלחה ימינה… ואבא אמר שלא לשנות…

ושרה הלכה, לבדה. ועברה את אושוויץ לבדה. וכשהסתיים מחול השדים של הרוע – ניסתה לשקם את חייה. בלי אבא. בלי אמא. בלי מדריך בעולם גדול… ומתוך האבל, הכאב והאין הקיומי החליטה להיאחז בתקווה אחרונה: לעלות לארץ ישראל. עלתה ונקלטה בקיבוץ עין חרוד.

שרה שהולכת לצידי, אישה מדהימה. לא נראה לפי חזותה שביקרה בבית כנסת של חסידות ויז’ניץ בעשרות השנים האחרונות.

ומילותיה, מילות חזרת הש’’ץ בתפילת ראש השנה. ההגיה מדוייקת. הצלילים מושלמים. זה בדיוק זה. אני יודעת שהיא מוזיקלית מאד מאד. אבל זה כאילו היא יצאה מבית הכנסת עכשיו.

זה אומר שאת כל זה היא פשוט זוכרת??? מלפני גיל ארבע עשרה???

זה היה הפתיח לשיחה שלנו, שיחה ארוכה מלב אל לב, שהתקיימה לאחר העדות ההיא. 

היא בחרה אותי לאותו חלק מחייה בו לא יכולה הייתה לשתף כל אדם. 

החלק ההוא, החרדי של אז. אורח החיים, מטבעות הלשון – לקסיקון שלם; ההווי, או מה שנקרא: שפת האם.

הייצוג החרדי שלי, הבולט והאחר, תפס אותה – כי בעצם מכולם, בזווית הזו, זו אני שדמיתי לה. איתי היא ניהלה שיחות על נושאים בהם לא התבטאה בדרך כלל בחוץ.

מאז שמרנו על קשר קרוב.

אני זוכרת אותה מנהלת שיחה סתמית עם מישהי, מספרת לה על התקופה בה היו ילדיה קטנים. היא שרה להם את כל שירי מרים ילן-שטקליס.

והמשפט ההוא, שפתח מבלי דעת עולם שלם של ילדה בת עשרה שהגיעה לבדה עם חור ממשי בלב, עם כאב שרצתה לרפא, ונדרשה להתאים את עצמה לרצון החברה החדשה שקיבלה אותה אליה, לא בלי תנאי, לא בכל מחיר. חברה שדרשה דברים מוגדרים מאד.

היא דרשה שתיקה בנושאי השואה.

היא דרשה הבנה שבני הארץ הם סוג א’. הם קודמים ועדיפים.

היא דרשה התאמה. כלומר: עברית בלבד. מחיקת ההונגרית והאידיש.

מחיקת המנטליות האחרת. ההונגרית. הגלותית. ו-למרבה הכאב. הדתית.

בלי זה, קבלה לא הייתה.

וקבלה הייתה הסיכוי היחיד לשייכות. ידידות. הערכה. אהבה…

ההדחקה הייתה כל כך טוטלית. היא הייתה חייבת להיכנס הביתה. להיכנס לוורידים. לעבור לדור הבא. האם העזת, שרה, לצד שירי מרים ילן שטקליס, לשיר גם שיר ערש אחד… שהכרת את? ששרה לך אמך שלך?? האם היו בך האומץ, ההעזה, להביא את שפתך שלך אל הבית שבנית במאמץ גדול כל כך, אל ילדיך שלך…?? 

כלומר, המקום הזה, שבו כמהגרת, כנטע חדש בחברה מקומית נאלצה להדחיק את כל מה שגילם עבורה ילדות, אימהות, אהבה ובית – כל כך הרבה אסור היה להוציא החוצה…

אבל העולם הזה היה קיים, גם אם לא נתנה עדות לקיומו. והמנגינה הזו שפרצה פתאום מתוך הלב הייתה חיה כל כך, הייתה בה אהבתה הגדולה לאביה, היו בה געגועים לתפילתו בימים נוראים, ולא הרבה היה לה, בעולם החדש אותו יצרה לאחר השואה, עם מי להשיח על המקום ההוא שהיה ואיננו, מישהו שיבין את השפה הזו, מישהו שיודע איך זה מדבר, נראה ומרגיש—-

מי ידע ששנים רבות, היו שרה ובעלה פוסעים רגלית ביום כיפור אל הכותל. נער ונערה היו כשאבדה משפחתם באושוויץ, ואיתה בעשן עלו גם אורח חיים. ומנגינה של לימוד בלילה. והדי פסיעות ממהרות לתפילת וותיקין. וכל כך הרבה קודים קטנים שהרכיבו את עולמם הקטן, המוגן, הבטוח שהיה.

אבל בהגיע יום כיפור, הם היו שם. הנשמה הייתה מחוברת, חזק ועמוק. יחד היו צועדים בצום אל הכותל. שם ישבו מן הבוקר…

איש ואישה עם מספר על היד, שקטים איש בפינתו בכותל.

הם הביאו איתם את זיכרון אושוויץ. את זיכרון לכתם של אבא ואמא. את זיכרונות יום כיפור בחיק המשפחה פעם, זיכרונות שאבדו בעשן הארובות. הם הביאו סבל נפשי שותק שלא סופר וגעגוע אל בורא עולם.

ועם המראה שלהם, שם בכותל,

אני שומעת את מילותיו של הפיוט הידוע שנאמר ביום הכיפורים—

יעלה אנקתנו מערב –

יעלה הגעגוע. יעלה האבדן. תעלה היתמות ויעלה הזיכרון;

ויבוא אליך מבוקר

וייראה אלינו

עד ערב—

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il