יש לי נערה בת 16 בבית, בכורה, היא ילדה טובה, עוזרת מדי פעם, אבל לא ממש.
יש לנו חלוקת תפקידים, והיא עושה את התפקידים שלה פחות או יותר עם דגש על הפחות…
אני רוצה שהיא תיקח יותר אחריות, ותעזור מיוזמתה יותר.
אני רואה בכורות אחרות במשפחות אחרות – והרבה מהן יש להן יותר יוזמה, יותר אחריות, יותר נשיאה בעול, והיא – עושה את המינימום, אם בכלל…
אני לא עושה כל היום השוואות, ממש לא, היא ילדה מהממת, אבל השאלה היא אם יש סוד שאני לא יודעת…
אציין שגדלתי בבית של שני ילדים, אז אני בעצמי בקושי הייתי צריכה לעזור בבית…
ועוד דבר – היא באופן כללי היא יותר טיפוס של “to be" מאשר טיפוס של “to do”, ובכל זאת, השאלה אם יש דרך לגרום לה לשים לב יותר, להושיט יד יותר ולקחת אחריות.
תודה לכל העונות!
1.. נראה לי שקודם כל זה מתחיל מהאמא,
את נותנת לה לקחת אחריות?
את משחררת?
אם היא מחליטה למשל להכין שבת – תתני לה להכין מה שבא לה (במסגרת הגיונית) או שאת צריכה שהכל יהיה כמו שאת רוצה?
נראה לי שבבתים שהאמא נותנת יד חופשית לילדים וסומכת עליהם שמה שיעשו יהיה טוב, מצידם הם לוקחים אחריות ועושים.
2.. האם גם שאר הילדים עוזרים בבית או שאת מצפה לזה רק ממנה כי היא הגדולה?
לפעמים הם מרגישים ניצול שרק הן צריכות לעזור וכל השאר פטורים.
האמת שאני ממש משחררת, אם היא רוצה להכין משהו מעצמה – בכיף, אבל זה כמעט לא קורה,
ובעניין העזרה – ברור שיש לה יותר תפקידים מאלו שאחריה, אבל כולם עוזרים, למעשה יש כאלו שעוזרים יותר ממנה : (
יש דברים שהיא טובה בהם?
ידיים טובות? אסטטיקה? פרקטית? מאורגנת? יסודית?
אני הייתי מכוונת אותה לעזור איפה שהיא טובה, זה יגרום לה להנות ממה שהיא עושה, ויחבר אותה לבית באופן שהיא תרצה להיות חלק ממנו וממילא חלק מלעזור…
בתור בחורה לא היו לנו אף פעם תפקידים שאמא שלי קבעה עבורינו, ותמיד עזרנו המון גם בלי שהתבקשנו אבללל זה היה מאד עזרה ספציפית שכל אחת היתה עושה, אחת אהבת את המטבח-הייתה מכינה אוכל/שבתות/עוגות וכו', שניה אהבה קניות-זה פשוט הפך להיות התפקיד שלה, שלישית מאד פרקטית ואמא שלי כיוונה אותה בעדינות לכיוון הסדר הניקיון בבית. כשהתחתנו כל אחת למדה לעשות גם את הדברים שכמעט אף פעם לא עשתה…
פתאום הבנו כמה חכמה היתה בהכוונה הזאת שאמא שלי דאגה לעשות מאחורי הקלעים…
אשמח שתחכימי אותנו איך אמא שלך עשתה את זה?
גם אני מתמודדת עם אותה בעיה בדיוק
הבנות שלי עוזרות, אבל רק מה שאני מבקשת וגם זה לא תמיד..
זה מתסכל ומתיש אותי להיות בעמדת המבקש!
היתה תקופה שהגדרנו תפקידים קבועים, אבל לא הלך..
לבי יוצא מקנאה כששומעת על חברות שהבנות שלהן מפקססות את הבית ועושות המון מעצמן
מזדהה לגמרי!!
בדיוק מה שמפריע לי…
דווקא הולך לנו פחות או יותר עם התפקידים הקבועים,
אבל אני רוצה יותר אחריות ויותר ראש גדול ומעורבות…
אני חושבת שחלק מהעניין זה דווקא שלא היו תפקידים קבועים 🙂
כי כשיש תקפיד אז התחום אחריות שייך לי, וכשסיימתי- תחפשו אותי…
אבל אם אין לי משהו מוגדר וספציפי, ואני מקבלת המון מחמאות על האוכל הכי פשוט שאני עושה, זה נותן לי מוטיבציה וחשק להשקיע ולהכין עוד.
ואם אני שומעת את אמא אומרת באוזני כל מי שרוצה לשמוע כמה אני יעילה ופרקטית ואיזה כיף שיש לה בת כזאת שבדקות עושה לך סדר במקרר כולל ניקוי קליל, אז בפעם הבאה אני לא יעשה את זה רק במקרר אלא גם המשחקים… וכן על זו הדרך.
כמובן שהמחמאות חייבות להיות אמיתיות לגמרי לגמרי, לכן שאלתי קודם במה היא טובה, כי בתחום הזה תוכלי להחמיא לה מלא, עד שהיא כבר ממש תהיה יד ימינך "ואיך הייתי מסתדרת בלעדיה" וכו וכו
אולי אשמע קשישה מעצבנת… אבל זה דור אחר!!!
אנחנו כמה בנות אמא שלי עבדה במשרה מלאה.
לא יודעת איך אמא שלי הנחילה.. אבל העזרה היתה חלק מאיתנו ובכלל בלי לבקש. ובמובן מאליו.
לא קבענו ללמוד למבחן בשעות "ההשכבה" של הקטנים
בבוקר לא יצאנו עד שהבית היה מסודר
והיינו בנות מצליחות בלימודים, וחלק בלתי נפרד מהחברה
אין לי בנות גדולות ממש, ומנסה ל"גייס" את הבנים …
שומעת מאחיות שלי שאצל הבנות שלהן זה אחרת לגמרי…
סדרי העדיפויות שונים, הבילוי והצד החברתי תופס מאד!!!
טוענים שיש עומסים לימודיים שלא היה פעם.
ובכל זאת… חושבת שחשוב לרתום את הבנות לקחת אחריות כחלק ממערך וחיבור משפחתי
מסכימה שכשצריך לבקש , לפעמים מעדיפים להסתדר לבד…
קשה לי עם האמירה שזה דור אחר
אני רואה בבית שלי ושומעת מעוד חברות שהבנות למרות העומס הלימודי וחיי החברה התוססים מוצאות את הזמן גם לעזור בבית
נבת שלי לדוג' אם צריכה לצאת ללמוד קודם מסיימת את המטלות שלה(שלקחה על עצמה בלי שבקשתי) ורק אח"כ יוצאת
היא עושה הרבה יותר ממה שאני עשיתי בגילה
משתפת ממקום של אמא לשיירה שמנהלת את ביתה ב"ה יפה מאוד,
אבל- בתור בחורה הייתי הרבה פחות פעילה ולא יוזמתית בעליל.
יש אנשים\ ילדים פחות יוזמתיים מאחרים, קבלי את זה!!!! אל תנסי לשנות את זה. הצער והאכזבה של אמא שלי מהמשהו הלא מוגדר והבלתי אפשרי בשבילי לעשות עדיין כואב לי ומנהל את היום יום שלי בעבודות הבית….
מה שבסוף (כנראה שאמא שלי עשתה תהליך עם עצמה גם כן, וברוו לה) הפך אותי למאווווד פעילה- מכינה שבתות, מנקה את כל הבית וכו':
אמא שלי פשוט ישבה איתי ועם אחותי ועשתה רשימות של איך היא רוצה שהבית יראה בסוף יום, כמה מכונות צריך להכניס ביום, מה צריך בשביל להכין שבת, ואמרה: זאת מטרה משותפת לכולנו! בואו נעשה את ביחד! שכל אחת תעשה מה שהיא יכולה… אני לא יכולה לבד.
מה שקרה זה שאני פתחתי עיניים להבין מה הצרכים של הבית. הפכנו לצוות שיש לו מטרה משותפת.
בנוסף במקום לחלק תפקידים היא קבעה כלל של שעה לבית. בכל יום שעה לבית.
כל אחת מאיתנו יכולה להחליט מה היא עושה בזמן הזה ולחפש בעצמה מה הבית צריך.
עד היום כאישה ב10 בלילה אני אומרת לעצמי: תני שעה לבית! רק שעה!
זה עולם אחר…..
(רק- אנא אל תשגיחי על קצב ותפוקה בשעה הזו, כמה שזה קשה להימנע. זאת ביקורת סמויה שממש לא נעימה ולא יעילה)
וואהו כל הכבוד לאמא שלך
אהבתי מאוד את מה שכתבת
כאישה בלתי יוזמתית עד היום 🙂
נכון, על האמא להדריך את הילדים איך לעזור ולהושיט יד, אבל בהחלט יש אנשים שנוח להם יותר לקבל הסברים פשוטים וברורים, לבחור מה לעשות ופשוט לבצע.
בלי ליזום…
שאלה לפותחת הדיון – האם הבת שלך יוזמתית בדברים אחרים? היא יוזמת חברויות, בילויים, קניות? היא מחליטה החלטות בקלות או טיפוס הססן שמעדיף שיחליטו לו?
כי אם היא מתקשה ליזום ולהחליט, אז זה הרבה מעבר לעבודות הבית, ואולי כדאי גם לחזק את הביטחון שלה באופן כללי…
אמא מדהימה
גישה כ"כ נכונה
באמת הרבה פעמים הבנות(יותר מצוי אצל בנים אבל גם אצל בנות) באמת לא יודעות מה צריך לעשות ומה נדרש מהן וברגע שיושבים איתם ומסבירים ומתאמים ציפיות הרבה יותר קל לכל הצדדים
ועדיין לקבל שיש כאלו שפחות מתחברות לעבודות הבית וזה אף פעם לא יבוא מהן וגם אותן צריך להעריך שלמרות שהן לא נניות מזה עושות את זה בשביל כיבוד הורים
למה שתקח יוזמה?
זה הבית שלה?
זה האחריות שלה?
לא מספיק העתיד שמחכה לה?
ונא להפסיק לקנאות באמהותש מספרות לך על בית מפוקסס,לכי תעשי סקר אצל הבנות עצמן ,תשאלי אותן מה גורם להם לקחת אחריות על הבית,יש מצב שזה יגרום לך לחשיבה אחרת,כי זה לא כזה נוצץ כמו שזה נשמע..
כן,
זה הבית שלה,
זו האחריות (גם) שלה.
הבית הוא גם שלה אבל האחריות לא עליה
זה הזמן שלה ללמוד ולהנות,בכז"ה עוד יהיו לה הרבה שנים של עול ואחריות
אנחנו רוצים לחנך לנשיאה בעול אבל הנערות הן לא במקום עוזרות בית
צריך מאד להזהר ולשמור על איזון
לא נכון
זו קביעה ממש לא מדויקת.
אצלנו תמיד סיפרנו בגאווה אחת לשניה איך אנחנו עושות המון בבית, וזה נתן לנו המון המון, בכלל לא ממקום של הרגשה רעה…
מאמינה שיש גם כאלו שמכריחים אותן והן מרגישות רע ורק רוצות להתפטר מהעול המציק, אבל זו בדיוק השאלה של פותחת האשכול איך לגרום להם להיות חלק מהבית ושהרצון לעזור יבוא מתוך הרגשה של שותפות ואחריות.
אני חושבת שחלק מהכלים החיוניים שעלינו כהורים להעניק לילדים זה ניהול משק הבית.
חשןב שהורים יחשבו על זה כעל מתנה לחיים שהם מעניקים לילדים, ופחות כעזרה בשבילנו.
כן זה בית שלה, כן היא צריכה ללמוד לקחת אחריות (בשביל עצמה), כן היא צריכה להתנסות בבישול. כן היא צריכה לקבל מיומנויות בניקיון, בקבלת החלטות, בסדר ובניקיון. כן היא צריכה ללמוד מיומנות קבלת עול, אחריות אישית, הנעה.
זה הבסיס של החיים!! והרבה יותר חשוב מללמוד עוד שפת תיכנות, מללמוד קורס תסרוקות או מלבלות עוד ערב במסיבת יומולדת עם החברות.
מה שכתבתי מבוסס על ניסיון אישי מר, ועל ידע מקצועי בתחום.
אלו המיומנויות הבסיסיות של החיים שהם הבסיס לכל הצלחה.
קודם כל משתתפת בצערך. אני רוצה לדייק לדעתי את האמירה הזו. בעיקר בעיניי מה שחשוב ללמוד בנושא משק בית כמו גם בכל דבר בחיים!
זה לקחת אחריות, לנהל משימות, להתמיד, להתאמץ, לעמול, להערך מראש וכו.
פחות קריטי שהיא תצא בגיל 18 מנהלת משק בית ביד רמה. בונוס נחמד זה כן, אבל ממש לא הייתי מודאגת בתור אמא לבת שמתחתנת ולא יודעת לבשל שבת שלמה או לא ניקתה עד היום את כל הבית בעצמה.
אני למשל לא ידעתי להפעיל מכונת כביסה לבד או להכין עוף לפני החתונה.. זה מהר מאוד הפך לנישנושים בשבילי ב"ה, ולא היה טראומטי או הצריך מאמץ מיוחד.
כל אישה עם איקיו בסיסי מצליחה ללמוד מיומנויות כאלה עם מאמץ כלשהו ונכונות להיכשל בהתחלה.
יותר מדאיג בת שלא יודעת להאמץ, קשה לה לזוז, היא לא מנהלת את המשימות שלה אלא דוחה עד אינסוף וכאלה.
.
אם היא משתתפת בעשייה בבית, רואה את צורכי הכלל, מצליחה לקחת אחריות ולנהל משימות בחכמה במקביל גם בלחץ זה מעולה.
נשמע שאת בת 16…
מה קרה לך??? היא אמרה דברי טעם של ממש!
ואני רוצה להוסיף שאני לא עזרתי בכלל!( כי על כל דבר היה לאמא שלי תלונות למה לא עשיתי טוב, ומה שעשיתי טוב היא שכחה אחרי דקה).
וממש קינאתי בחברות שלי שהיו חלק מניהול הבית! כ"כ רציתי את הסיפוק הזה! בחיים לא היה לי את ההנאה שכולם יושבים ועושים קידוש על עוגה שאני הכנתי….
היה לי חסר מאוד הסיפוק הזה. במבט של בחורה זה הרגיש לי הרבה יותר נחמד הרבה יותר מגשים את עצמו, הרבה יותר סיפוק!! עם דגש ענק על הסיפוק שהיה לי קשה.
ראיתי בנות שמנהלות בית שלם!! וזה קל להן, וכיף להן…
זה היה החלום שלי.
כמובן היום אני מתפקדת בית חבל על הזמן הכל פיקס. לא היה אצלי שום בעיה! פשוט הייתי צריכה לחכות אחרי החתונה כדי לגלות את זה ולהגשים את זה…
ברור, וצודקת לחלוטין.
וכל הכבוד לך שאת מצליחה לנהל בית פיקס כשלמדת מאפס הכל אחרי החתונה!
את מה שכתבתי – יחסתי לזאת ששאלה למה בת צריכה לקחת אחריות, עניתי לה שנשמע שהיא בת 16 ולא אמא…
ואת ענית עוד יותר טוב ממני – שזה אמור להיות גם הנראה וסיפוק בשבילה, כשעושים את זה בצורה הנכונה.
סליחה, טעות שלי, חשבתי שהגבת את זה לרבקה. זה היה מוצג אחריה…
צודקת במה שכתבת
אני דווקא זוכרת את השנים האלו כקשות מאד, (היום אני בת 26)
הייתי בכורה,
והרבה עול נפל עלי, ואם כן הלכתי לתוכנית בסמינר, הרגשתי ממש שבגללי אמא שלי תלך לישון מאוחר..
אז שימו לב איפה הגבול.
לא הבנתי,
זה לא האחריות שלה,
זה הנשיאה בעול שלה!!!
מה היא בבית מלון?
משלמת על מה שהיא מקבלת???
זה החובה להקנות לילדים מידות טובות, התחשבות, נשיאה בעול!!!
ולכן צריך לעשות את זה בצורה שבאמת יבוא מהילדים עצמם ולא בכפיה מתמשכת.
זה נכון במידה מסויימת. הגבול דק.
היא לחלוטין צריכה לקחת אחריות על כל הבלאגן שלה וגם לתת יד לטובת הכלל.
אבל מצד שני, היא לא בעלת האחריות על משק הבית, אלא ההורים. וזו לא סיסמא כללית, אלא בהחלט אמיריה נושאת פירות.
לדעתי במצבי לחץ כמו לקראת שבת, אמא יכולה לדרוש מילדיה לסדר את כל חפציהם וכו ולבקש מהם להוסיף לסייע לטובת הבית בעוד תחומים.
אבל הראשון הכרח והשני הוא בגדר בקשת טובה וציפייה שיענו מתוך אכפתיות והבנה שצריך את עזרתם. אבל זו לא האחריות הבלעדית שלהם.
נ.ב
הכותבת היא אמא לילדים די קטנים וצפופים שנוהגת כך. סביר מאוד להניח שבתור אמא למשפחה ברוכה וענפה נקודת המבט שלי תשתנה. אבין אחרת את המציאות והעומס וכו..
אין לי ניסיון עם מתבגרות, אני עם קטנים.
אבל קראתי פעם דבר חכם, שאם רוצים ילדים שעוזרים בשמחה, צריך ללמד ולתת להם את זה מגיל צעיר, להכניס לבית מודעות שעזרה זה מתבקש והגיוני ושילד הוא שותף פעיל בבית. ובשביל זה אני משקיעה הרבה כבר היום.
זה קשה לפעמים לתת לילדים קטנים לעזור, הם לא עושים את זה מושלם כמו שאני רוצה, הם איטיים מאוד וזה דורש הרבה סבלנות, אבל אני מבינה שזה חשוב להרגשה של הילד/ה, העובדה שהוא נותן את עצמו לבית.
(ולא, לא רק איסוף משחקים, גם עזרה בעריכת שולחן, בקילוף ירקות, בסידור הבית וכל מה שאפשר לבקש לפי גיל הילד)
וכמובן – כשהילדים קטנים אז זה עם המון המון מחמאות, על כמה שאתה גדול ובוגר ועוזר כשאתה הולך לשים את הצלחת בפח…
אגב, לדעתי שותפות בבית צריכה להיות לא רק בחובות אלא גם בדברים חוויתיים, ילד שמקבל יחס של שותף – טבעי לו שיש לו גם חובות של שותף.
צודקת לגמרי, אני רואה אצל חמותי את כל הילדים עוזרים ויעילים כולל כולם וזה דורש ממנה הרבה, לפעמים הרבה יותר קל לטאטא את הסלון מאשר לשמוע שתי קטנות רבות חצי שעה מי צריכה לטאטא. וחמותי כמו אישה חזקה לא מוותרת, נותנת להן להסתדר מי מבינהן מסדרת את החדר ומי מטאטא סלון. הן יודעות טוב מאוד שאין לאן לברוח הן רק צריכות להחליט אם ישר לעזור או לריב ואז לעזור. והם מתרגלות לזה…
זוכרת אותי בתו ילדה שלאמא שלי היה הרבה יותר קל להעזר בגדולות, אז התפקיד שלנו היה להעסיק את עצמינו או לצאת לשחק עם חברות כדי לא להפריע והיא והגדולות עשו הכל לבד.
איך פתאום בגיל 18 כשכולן כבר התחתנו אני אצלח את כל המשימות שלה???
הלו ,לא לתקוף אותי!
היא לא כתבה שהיא לא עושה כלום
היא כתבה שהיא לא לוקחת יוזמה!
ואני שואלת,
מה הקשר?
היא נערה בת 16 שיש לה מספיק עול על הראש
הלימודים של היום והדרישות של היום מצד החברה
זה לא מה שהיה פעם!
למה להעמיס סתם? יש לה בית לנהל בעתיד!
ומכירה הרבה נשים שבבית לא עשו כמעט כלום והבית שלהן היום פיקס
כי הן לא הגיעו עם חסכי ילדות ועם רצון להתחתן כדי להתפטר מהעול שהטילו עליהן בבית,
כתבתי את זה בגלל שהיא אמרה שיש אמהות שמספרות שהבנות שלהן מפקססות את הבית..היא לא הלכה לבדוק מה הסיבה..
לספר לך שאמרתי לבת של שכנתי ששתהנה במחנה,והיא בתשובה ענתה לי איך אני יהנה אם בביית אחר כך מחכה לי ערמה של כביסה שעד שהיא לא תהיה מקופלת אני לא יוכל לכת לישון?( אמא שלה כבר 5 שנים לא קפלה כביסה,מבחינתה זה התפקיד של הבת שלה וזו האחריות שלה בלבד)
לספר לך שיש הורים שלא נותנים לבנות שלהן לזוז מהבית עד שהכל מפוקסס כמו פסח ולא משנה מה הן מפסידות בדרך,כולל ארועים משפחתיים?
כמו שאנחנו האמהות לא מתקתקות בית כמו אמותינו,כי זה בלתי אפשרי כנ"ל גם בנותינו, הן מפסידות דברים על הדרך!
קצת נשמע מוגזם אם ילדה שחוזרת מהמחנה לא יכולה לישון כי היא לא קיפלה כביסה, זה סתם רודני, מצד שני – למה לא יכול להיות שזה התפקיד שלה בבית? כמובן בלי לחץ, אבל אם האמא ראתה שזה התפקיד שהכי מתאים לה, למה שהיא לא תעשה את זה?
ומכירה נשים שפקססו בית בתור בחורות, וגם היום הבית שלהן מפוקסס…
זה יכול להיות התפקיד אבל בגמישות וכל הזמן להראות לה שמעריכים
אם בת של שכנה תכנס ותקפל לך ערימת כביסה,נכון תעריכי? נכון תודי?
אז את אותו יחס ויותר מגיע לבת שלך
זה קיצוני, צודקת.
אני הייתי אחראית על כל הקיפולים והתלייה בבית הוריי. ואף פעם לא חיכו לי ערימות בכוונה כשחזרתי מטיול.
זה ההבדל בין אחריות בלעדית – ששייכת להורים בלבד.
לבין שותפות – שהכרחית מצד הילדים.
כמו כל דבר – הכל צריך להיות במידה, והנכון הוא שביל האמצע
את צודקת, יש נערות שיש להן הרבה עול, אולי יותר מדי, וזה מעיק עליהן
אבל זה לא סותר שנערה לא אמורה לחיות בבית מלון עם פנסיון מלא, טבעי והגיוני שהיא תיקח אחריות ותושיט יד, כל בית ואיך שמתאים לו העזרה.
יש לי אחינית מתוקה שעוזרת בבית המון, המון, הרבה יותר ממה שעזרתי בגילה, והיא ממש לא ממורמרת, זה נראה לה הכי מתבקש בעולם, היא טיפוס אחראי ואפילו כשהיא עושה אצלי בייביסיטר היא אוטומטית גם שוטפת כלים ומטאטאת את הרצפה – בלי שאני מבקשת, היא אמרה לי – אני חייבת לעשות משהו כשאני מדברת בטלפון, אז טיאטאתי לך…
הלוואי שהילדה שלי תהיה כזאת כשתגדל, מה אומר…
אה, והיא ממש לא מפסידה דברים, היא גם יוצאת עם חברות ויש לה חוגים והיא לומדת למבחנים… העול ממש לא שלה.
כן, יש נערות יוזמתיות שניהול בית זה זורם להן בדם, ופשוט הגיוני להן, בלי מרמור ובלי חסכים, זה בהחלט קיים!
אושרת את מדברת על מצב שהתפקידים התחלפו,
במקום שעול הבית יהיה על האמא והבת תעזור ותישא בעול,
אז הבת היא האחראית, והאמא כנראה לא בדיוק נושאת בעול….
לצערינו זה מצב מצוי ומאוד לא תקין!!
המצב הבריא והנכון זה שההורים מנהלים את הבית, הילדים עוזרים ונושאים בעול (גם אם זה תפקידים קבועים וגם אם זה בשעת הצורך או יוזמת ורצון הילדים)
אבל אם הילדה לא יכולה (יש לה מבחן גדול, מחנה, טיול או שזה משהו שלא מתאים לה) זה האחריות של ההורה לדאוג שהבית ימשיך לתפקד ולעשות בעצמו או למצוא מחליף מקום…
נ.ב. בחורה שלא יכולה לצאת / להשתחרר במחנה (או כל דבר אחר שהוא פעם ב…) כי הכביסה תחכה לה, זה גובל כבר במידות מושחתות של המשפחה, מה אם בן אדם לחברו וחסד עם הבת – זה לא קיים??
לא
אלו הורים שטענים
אנחנו הולכים לעבוד ולהביא כסף, אז תגידו תודה על זה
אתם תנהלו את הבית..
וכתבתי את זה
לא בגלל שאני חושבת שילדים לא צריכים לעזור בבית
אלא בגלל שהיא אמרה שיש בתים שהבנות מפקססות שם את הבית
שתלך לבדוק למה ואיך…
אז הם טוענים שטויות,
זה לא הופך את המקרה לתקין,
גם לי בבנין יש שכנים שההורים כל היום עובדים / בקניות והבנות צריכות כל היום לנקות ולפעל את הבית,
רחמנות עליהן – אין להן בכלל הורים!!!
ברור שזה לא תקין!
אני שומעת מה הבנות מדברות עם הבת שלי
ושואלת את עצמי, איך אף אחד לא רואה??
איך סבתא שלהן לא שמה לב שהן לא מגיעות לשום ארוע או מפגש משפחתי? איך המורה לא שמה לב שהן מתחמקות כמעט באופן קבוע מפעילויות כיתתיות?
ולמה את לא מדווחת למורה? זה גובל בחובת דיווח!
לחלוטין לא תקין ולא נראה לי שעל זה נסוב פה הדיון
כל מילה
וואו אני בכורה בנשמה כמו כל התיאורים, היום אני ב"ה כבר נשואה, אבל אהבתי את ההגדרה שלך שהבת שלך הרבה יותר בסגנון של " להיות" מאשר "לעשות", שתדעי שזה מעלה מאד מאד גדולה, לי הנושא הזה של " להיות" היה תמיד קשה ואת יודעת, באיזשהו שלב בחיים צריך גם להתאמן על " להיות" לא כל החיים בפרט אחרי החתונה אי אפשר כבר כל היום כל הזמן לעשות ולעשות, לפעמים צריך פשוט להיות, להיות עם הילדים להיות עם הבעל להיות בבית…
מקווה שהיא תעזור לך יותר אבל תהני גם מהצד של ה להיות, ולחוות את החיים…
תשובה שערכתי מהבינה המלאכותית:
אין סוד "קסם", אבל יש בהחלט שינוי גישה שאת יכולה לאמץ שיכול לעורר בה יותר יוזמה פנימית.
הנה כמה אסטרטגיות ממוקדות שיכולות לעזור למעבר מ"ביצוע משימות" ל"לקיחת אחריות":
1. לעבור מ"מטלות" ל"תחומי אחריות"
בגיל 16, הדגש צריך לעבור מליסט של מטלות יומיות קטנות (שנתפסות כ"עבודות ילדים") לתחומי אחריות של ניהול מערכת.
שינוי השפה: במקום "את צריכה לקפל כביסה", אמרי: "את אחראית על ניהול מערך הכביסה המשפחתי (או שלכם בקומה)". זה נשמע חשוב יותר ומעצים יותר.
בעלות מלאה: תני לה בעלות מלאה על תהליך שלם. לדוגמה: "אזור הארוחות/ערב שלך" – היא אחראית לתכנן את סדר הכלים לשולחן, לוודא שהכוסות נקיות, ולדאוג שהשולחן מנוקה אחרי הארוחה. היא אחראית לכל התהליך, לא רק לנקודה אחת.
2. להתמקד ב"למה" ולא ב"מה" (החיבור לערכים)
מכיוון שהיא טיפוס "to be", היא תגיב טוב יותר כשהיא מבינה את ההשפעה והמשמעות של מעשיה.
שיח על שותפות: שבי איתה לשיחה רגועה (לא בזמן ויכוח) והציגי את הנושא כ"שותפות". "אני יודעת שאת נערה עסוקה ואכפתית. עכשיו, כשכולנו עסוקים, אנחנו צריכים לוודא שהבית פועל על בסיס שיתוף פעולה. כאשר את לוקחת יוזמה, זה לא רק עוזר לי, זה מבטיח שהמשפחה שלנו מתפקדת כצוות, וזה משחרר לי אנרגיה שאוכל להקדיש לך/לבילוי משותף."
תכנון אסטרטגי משותף: בקשי ממנה לעזור לך לתכנן את חלוקת המטלות השבועית לכל המשפחה. "בואי נשב יחד, את טובה בארגון, איך לדעתך כדאי לחלק את המטלות השבוע הזה בין אבא, אמא ואת?" כשהיא שותפה לתכנון, קל לה יותר להתחייב אליו.
3. שבחי את היוזמה, לא רק את הציות
כאשר את רואה אפילו ניצן קטן של יוזמה, שימי עליו זרקור.
במקום: "תודה על שטיפת הכלים" (שזה פשוט ציות למטלה).
אמרי: "שמתי לב שלקחת יוזמה וניגבת את השיש מיד אחרי שהשתמשת בו, בלי שאמרתי. זה מראה לי שאת שמה לב וממש בוגרת. כל כך עזרת לי!"
אוי באמת,
….שהבינה תסביר לנו איך לגדל
????????????לאן הגענו
תמיד התפקיד שלך הוא להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטות, אם ש מי שיכוון אותך לשם, מזה משנה מיזה?
לי לפעמים הבינה זה ממש עוזרת גם בהחלטות שקשורות למערכת יחסים עם בני אדם….
הבינה לא מכוונת לשום מקום,
כי אין בה טיפת בינה בבני אדם…
תשבי עם עצמך ותעשי סיעור מוחות – תצאי עם תובנות פי מיליון יותר טובות.
למה לא לקחת את הטוב מכל דבר?
אני למשל הייתי כל כך ממוטטת בערב שבת ואמרתי לבן שלי (בן 9)
אתה אחראי לחתוך סלטים היום אין לי כח והוא לקח את זה כל כך יפה ובכיף והסברתי לו מה לעשות מה לחתוך ואיך ..
והבן השני בא לעזור לו מרב שנהנו מהעניין …
ממליצה בחום לתת הסבר קצר כשאת מבקשת עזרה למה את צריכה עזרה ואיזה ?
כשאני מבקשת מהבנים שלי לעשות משהו תמיד התשובה – אוףףףףףף אין לי כח כל הזמן את מבקשת ממני
אז אני אומרת לו באותו טון ובחיוך.. אוףףףףף אין לי כח כל יום להכין לך אוכל … הכנתי לך כבר אתמול…..
ולא צריך יותר מזה הוא מבין לבד …
ואת זה הבנת מהבינה המלאכותית
או מהבינה היתרה שד' נתן לך?
למה להחליף מתנה כ"כ טובה שאלוקים נתן לנו בכלי ידי בשר ודם??
למה להחליף?
לא להחליף, להשתמש בנוסף לבינה שלנו בכלי שאלוקים נתן לנו.
אני עובדת עם חברה
שמבקשת מהילדים שלה רק את הדברים כמו לאסוף משחקים לפנות אחרי הארוחה וכו'
וראיתי שהם ממש נהנים לעזור כי היא פשוט מחמיאה מחמאה אמיתית
וגם אם זה לא בדיוק הצורה שהיא אוהבת זה טוב לה
בשבתות האחרונות הייתי אצל חמותי והיה לי כייף לשבת (גם ככה אני צריכה לנוח אחרי כל מאמץ ) ולראות שהילדים שלי עוזרים אפילו הקטן בן ה- 2 מפנה את הבקבוקי שתיה והגדולים יותר את מה שהם יכולים
או עוזרים לערוך שולחן אצל סבתא זה כייף כי יש לה גמח ארועים ענק אז יש גם קישוטים מענינים
שלפעמים היא מרשה להם להניח על השולחן (כשזה לא שביר)
אני עדיין עוזרת רק על אש נמוכה
לתת לילדים לעזור אני חושבת שזה דבר חשוב
אצל ההורים שלי זה היה חובה עם הערות אבל אני חושבת שזה צריך לבא מהלב(עם מחמאות על הרצון ולא על הביצוע) ואז כייף להם כי זה כייף להיות גדולים
וואי, אתן מעוררות קנאה…
הבנים שלי ממהמים, אבל התחום של עזרה לא חזק אצלם
הבת שלךעוזרת באופן קבוע, ואת מתלוננת שהיא לא יוזמת??
הצלחת להצחיק אותי.. 🙂
הלואי שמישהו פה היה עושה תפקידים באוםן קבוע,
תחכימו אותי באיזה גיל בנות מתחילות לעזור באמת?
כי רק לאחרונה הבן 9 שלי נהיה כוח עזר משמעותי, ועוזר גם בלי פרצופים, ובלי תחנונים..
לפי השיטה של הרבנית ארבוס רק מגיל מצוות מתחיל להתפתח המצפון
עד אז ילד שלא מסדר זה לא בעיה
לא סותר את זה שאנחנו מחנכים לזה מגיל אפס
אצלי גם רוב בנים מגיל אפס הם עוזרים
יש אצלינו פרס שמי שאוסף את כל המשחקים יכול גם לשטוף
מגיל שלש הם מפנים מהשולחן בשבת כל אחד מפנה פריטים על פי גילו,כל יום כל אחד מסדר את כל חפציו במקום ומעבר לזה מסדר עוד 5 דקות מה שהוא רוצה
כמובן ככל שגדלים תחומי האחריות מתרחבים