כהמשך לקטע הקודם, גם הקטע הבא לקוח מתוך הספר: "תשובה" של הרב עמנואל ברנשטיין, ראש ישיבת "מכון יעקב" לדוברי אנגלית בירושלים.
הספר הינו הראשון מתוך סדרה בת עשרת ספרי הרב שיצאו באנגלית, וכעת מתורגם לעברית, הוא יוצא לאור בימים אלו, וזמין לרכישה בחנויות יפה נוף-פלדהיים.
זכות גדולה בשבילנו לפרסם פה מדברי הרב, שנותנים בהירות, טעם ושמחה במטרת הימים האלו.
ממליצה ממש להדפיס ולקרוא מהכתוב.
שבי
אחד הדברים המפתיעים ביותר בנוגע לראש השנה הוא שלכאורה, איננו עוסקים בו כלל בעשיית תשובה. גם לאורך כל מחזור התפילה של שני ימים אלו, אין התייחסות לחרטה על מעשינו הרעים, וידוי עליהם, או קבלה להיטיב את מעשינו בעתיד. זה בהחלט קצת מבלבל, בהתחשב בכך שימי ראש השנה הם בעצם שני הימים הראשונים של עשרת ימי תשובה.
ומה אנו עושים במקום זאת? אנו מדברים על מגוון דברים אחרים: על מלכותו של הקב"ה על כל העולם ועל תקוותנו כיצד העולם ייראה. כל אלו הם מרכיבים חשובים בעבודת השם, אך הם חשובים גם בשאר ימות השנה, ומעבר לכך, לכאורה – הם אינם 'תשובה'!
למה אין כל אזכור לתשובה בתפילות ראש השנה, ומדוע אנו בכל זאת מתייחסים אליו כראשון מימי התשובה?
'אורי – בראש השנה'
החל מראש חודש אלול, אנו מוסיפים את פרק כ"ז בתהילים לתפילותינו בבוקר ובערב. פרק זה מתחיל במילים 'לדוד, ה' אורי וישעי'.
המדרש[1] מפרש: 'אורי – בראש השנה, וישעי – ביום הכפורים'.
מילים אלו ראויות לתשומת לב מיוחדת. הבה נתבונן: אילו היו מבקשים מאתנו לסכם במילה אחת את מהות היום של ראש השנה, מה היינו אומרים? מסתבר שהיינו בוחרים ב'מלכות', 'דין', או 'זיכרון'. מילים אלו באמת ראויות ומאפיינות את היום, ואולי משום כך גם השאלה עצמה אינה הוגנת. אבל אין ספק שלא היינו בוחרים במילה 'אור' להגדרת תמצית היום, ובכל זאת – המדרש דווקא בחר בכך!
מהו ההסבר לכך, למה ראש השנה נקרא 'יום של אור'?
שני סוגי מצוות
הבה נתבונן תחילה בשני סוגים שונים של מצוות:
- המצוות ה'מעשיות', המוגדרות על ידי מעשה, מיד כאשר נעשה המעשה התקיימה מצווה, ולא נדרש דבר נוסף לאחר מכן. דוגמה למצוה מסוג זה היא לקיחת ארבעת המינים בחג הסוכות. המצוה מתקיימת כאשר נוטלים את ארבעת המינים ומנענעים אותם. ברגע שאדם עשה כן – הוא קיים את המצוה.
- מצוות אחרות הן 'תלויות-תוצאה'. ייתכן שהן כוללות מעשים, אך המצווה אינה מתקימת במעשה אלא בתוצאה הנובעת ממנו. דוגמה למצוה כזו היא מצות מזוזה. מעשה המצוה הוא הצמדת המזוזה למשקוף בכניסה לבית. אולם התוצאה הנדרשת היא שהמזוזה תישאר קבועה בפתח הבית. אם הדר בבית לא הבטיח שהמזוזה אכן קבועה למזוזת הפתח, לא קיים את המצוה כלל.
מצות התשובה היא מהסוג השני. מטרת המצוה היא להביא את האדם לבצע שינוי פנימי שיחזיק מעמד הרבה מעבר לרגע בו החליט האדם לעשות שינוי… בכדי להבטיח שהתוצאות תהיינה לטווח ארוך, עלינו לגשת לקיום מצווה כשבידינו כל המרכיבים שיעניקו לה את האפשרות להתקיים.
וזה מוביל אותנו לראש השנה. כראשון מבין עשרת ימי תשובה, תפקידו של ראש השנה הוא לנסות להבטיח שלתשובה שנעשה תהיה תוצאה מתמשכת ומשמעותית. כפי שראינו, אנשים נוטים לחשוב על התשובה כמצב בו מפסיקים לעשות מעשים שליליים ומוסיפים מעשים חיוביים. זה כמובן נכון, אך מעשים הם תוצר של גישות והשקפה, ואם נפנה את המיקוד רק למעשים עצמם, מבלי שנשנה את התפיסה היסודית המתדלקת מעשים אלו, אין זה סביר שנצליח להשיג שיפור בעל ערך מתמשך.
ביתו של מי?
אצל רוב בני האדם ניתן לראות הבדל משמעותי בין האופן בו הם מתנהגים כשהם בביתם לבין הצורה בה הם ידועים להתנהג כשהם מתארחים בבתים אחרים. הם אכן אותם בני אם, פשוט הם מבינים מעצמם איזו התנהגות ראויה כאשר הם בבית של מישהו אחר. אדם שישכח לרגע שהוא בבית של אדם אחר, ויאמין שהוא בתוך ביתו, הוא עלול להתנהג באופן 'לא נכון', אבל יהיה זה רק סימפטום לראייתו הלקויה על המקום בו הוא נמצא.
לאורך כל ימות השנה, האגו שלנו מביא אותנו לדמיין שאנו מרכז היקום, שאנו 'בעלי הבית'. רבים ממעשינו השליליים הם פשוט תוצר טבעי של ראייה זו. ייתכן אפילו שלחלק ממצוותינו ישנה את התכונה של 'אירוח הקב"ה', שכביכול אנחנו בעלי הבית. לכן, בא ראש השנה וקובע מטרה לתקן ולחדש את מבטנו. מחזור התפילה מוביל אותנו במסע דו-יומי של שחרור מהמבט המרוכז בעצמנו. אנו מתמקדים בנושא ה'מלכויות', ומזכירים לעצמנו מי הוא בעליו של העולם באמת. אנו מביעים את תקוותינו שהעולם ישוב לצורה בה הוא אמור באמת להיראות – עולם המתנהל על פי קיום רצון ה'.
אין דרך טובה יותר לנצל את שני הימים הראשונים הללו של השנה, מאשר בהכנה לתשובה על ידי 'הדלקת האור' בהסתכלות נכונה על העולם. עם הקב"ה כ'אורי' בראש השנה, אנו מתחילים לעבור במסלול המסתיים לאחר עשרה ימים, עמו יתברך כ'ישעי', ביום הכיפורים.
פרק י"א: האווירה של ראש השנה
אם ננסה להבין את אופי היום של ראש השנה, ואיך אנו אמורים להתנהל בו, הדבר יכול להיות קצת מבלבל.
- מצד אחד, אם נגלה סימני שמחה, יהיה מי שיזכיר לנו שהיום הוא יום הדין, והתנהגות שכזו אינה מתאימה.
- ומצד שני, אם נתנהג בכבדות ובחרדה, יזכיר לנו אחר שהיום הוא יום טוב, ועלינו לשמוח!
מהי באמת האווירה הנכונה ליום זה? בואו ניוועץ בדברי חכמינו זכרונם לברכה וניווכח במרכיבים השונים שהשילוב ביניהם יוצר את האווירה המיוחדת של ראש השנה.
מצד אחד, מתייחסת הגמרא[2] להיעדרה הבולט של קריאת ההלל מתפילות החג של ראש השנה ויום הכיפורים, ואומרת:
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?
מדברים אלו אנו רואים שאפילו תכונה קבועה של תפילות החגים כמו קריאת ההלל, שהיא מצוה, נחשבת כמי שאינה עולה בקנה אחד עם אופיו הרציני של היום.
ומצד שני, מלמד אותנו המדרש[3] באיזה אופן עלינו להתנהל בראש השנה:
מנהגו של עולם- אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפרניהם, ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס [ויוציא את דינם לטובה].
ובכן, יש לפנינו שני רעיונות שלכאורה נראה שאינם עולים בקנה אחד, אך למען האמת, כאשר הם פועלים בהרמוניה, הם קובעים עבורנו את הטון של היום. מצד אחד, יש ליום זה פן רציני, כמצופה, עד כדי כך שאפילו קריאת ההלל אינה מתאימה. הלל הוא שיר המביע עליזות וצהלה, ואנו (עדיין) לא חוגגים! ומצד שני, אנו סמוכים ובטוחים שהקב"ה יעניק לנו מחסדו ויוציא את דיננו לטובה.
אם נחבר את שני הרעיונות הללו יחד, תיווצר אווירה של אופטימיות וציפייה, הנותנת ליום אופי שהוא גם רציני וגם שמח.
המכשול היחיד להרמוניה נפלאה זו יכול להיגרם מהפירוש הרדוד שהשתרש למושג ה'שמחה' כאוירה חסרת רצינות. זו איננה הגדרה תורנית; למעשה, היא אף מנוגדת לכל מערכת ערכים מוסרית, ולכן אל לנו להרגיש רע כלל וכלל להיפטר ממנה.
בסופו של דבר, לא רק ששני המרכיבים הללו, של כובד ראש ושל שמחה, אינם סותרים זה את זה, אלא הם אף מחזקים זה את זה. הבסיס לאווירת השמחה שלנו הוא הביטחון שהקב"ה ידון אותנו לטובה. הביטחון הזה עצמו יכול להיווצר רק בעקבות רמת הרצינות בה נתייחס ליום. בנוסף לכך, אווירה חיובית שאיננה מלווה בתחושת רצינות, עלולה להוות הבעה של שאננות ושל קלות הדעת, יותר מאשר הבעה של ביטחון בטובו של ה'.
נקודת המבט הזו מגלה בפנינו שילוב מופלא של היבטים אלו. ככל שניקח את היום ביתר רצינות וביתר כובד ראש, כך תהיה לנו יותר הצדקה להיות אופטימיים לגבי תוצאותיו, וכך נוכל להיות שמחים יותר.
פרק י"ב: הדין של ראש השנה
אחד ממרכיביו העיקריים של ראש השנה הוא היותו 'יום הדין', כאשר גורלו של כל פרט נקבע בו ביום לשנה הבאה. פן זה של היום הוא הגורם להרבה מאופיו ואווירתו הרציניים. בהקשר למהותו של דין זה, מתארת הגמרא[4]:
שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינונים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינונים תלויין ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו, נכתבין לחיים. לא זכו, נכתבין למיתה.
שלושת הספרים המוזכרים כאן מייצגים שלוש קבוצות שונות ואת המשפט לו כל אחת מהן זוכה. אם אנו נתבונן במשמעות הדברים אפילו לרגע קט, ניתקל בקושי משמעותי. כאשר אנחנו מסתכלים סביבנו, האם אנו רואים שלכל הצדיקים יש חיים טובים, ושכל הרשעים מתו במהלך השנה? האם איננו רואים דוגמאות רבות בהן בדיוק ההיפך הוא שקורה? אמנם, יתכן להסביר תופעה זו במספר דרכים, אך עדיין איננו יכולים להתעלם ממנה ולקבוע שההיפך הוא הנכון! אם כן, כיצד מתפרשים דברי הגמרא האלו?
להיכתב לחיים – היכן?
נושא זה נידון על ידי רבים מהמפרשים הראשונים. גישה שאומצה על ידי חלק מהמפרשים היא שכאשר הגמרא אומרת שהצדיקים נכתבים ונחתמים לחיים, והרשעים למוות, אין הכוונה לחיים ולמוות בעולם הזה, אלא לחיי הנצח של העולם הבא[5].
אולם, גם על גישה זו נשאלת מאליה התמיהה[6]: כיצד ייתכן שמידי שנה בשנה נקבע האם לאדם מסוים מגיע חלק לעולם הבא? הלוא חלקו של האדם לעולם הבא או הפסד חלק זה, עשוי להשתנות בכל עת, כל עוד הוא חי. מעיקרי האמונה שלנו שתשובה אמיתית עשויה להועיל לאדם אפילו ביומו האחרון. וכיון שכך, אפילו מי שהיה רשע שנים רבות – יכול לשנות כיוון לקראת סוף חייו. וכן אף להפך: אדם עשוי ללכת בדרך צדיקים כל ימי חייו, ובסוף ימיו חלילה להפוך לאפיקורס ולהתכחש למצוות שעשה – במקרה כזה אכן הוא עלול לוותר עליהן ולהפסיד אותן[7].
אנו רואים, אם כן, שאי אפשר לקבוע באמת האם אדם זכאי לחיי העולם הבא כל עוד הוא חי. וכיון שכן, איך אפשרי הדבר שהוא נידון על כך מחדש בכל שנה?
מבאר רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל[8], שאכן, כל עוד אדם חי בעולם הזה, לא ניתן לקבוע באופן מוחלט האם הוא ראוי או לא לחיי העולם הבא. ובכל זאת, הנושא עובר הערכה מחודשת בכל ראש השנה, בכדי להעריך לאיזה כיוון הוא מתקדם.
אבל גם לדבריו, עדיין תישאל השאלה – אם הנושא אינו מנוי וגמור, לשם מה לדון בו?
התשובה היא שלקביעה זו – באיזה מהמסלולים הוא מתקדם, יש השלכות מעשיות לגבי השנה הבאה. הדבר יכול להתבטא באחת משתי דרכים:
- ראשית, למדנו[9] ש'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו'. כלומר, משמים מאפשרים (ואפילו מסייעים) לאדם ללכת בדרך בה הוא בוחר ללכת, בין לטוב ובין להיפך. אנשים עשויים להגיב בדרכים שונות למצב בו הם נתונים, והדבר עשוי להיות קריטי להמשך דרכם התורנית. יש אנשים שעבורם קל הרבה יותר להישאר נאמנים לסגנון חיים תורני כאשר הכל זורם על מי מנוחות, אולם, במצבי ניסיון הם מתקשים עד מאוד לעמוד בכך. אחרים הם ההיפך המדויק; מצוקה מוציאה מהם את המיטב, ואילו כשהם באווירת נוחות, הם עלולים להיסחף עם הזרם ולשכוח את מחויבותם לתורה. לכן, השאלה של הדרך והכיוון בהם האדם מתקדם, אף שהערכה זו כלל אינה סופית ומוחלטת, היא עדיין רלוונטית ביותר מידי שנה בשנה, כי על פיה ייקבע אופיים של חוויותיו בשנה הבאה[10].
- בנוסף לכך, מוזכרת בגמרא[11] במקומות רבים האפשרות שצדיקים ייענשו בעולם הזה על החטאים המועטים שעשו, כדי לאפשר להם להיכנס לעולם הבא נקיים מכל חטא. ולהיפך לגבי הרשעים; הם עלולים לקבל שכר חולף וזמני בעולם הזה עבור מצוותיהם המועטות, במקום שכר נצחי כלשהו לעולם הבא[12]. גם למושג זה תהיינה השלכות על המשפט השנתי לגבי מעמדו של כל יחיד. לפי הכיוון בו הוא מתקדם, ייתכן שיהיה עליו לחוות, במהלך השנה הקרובה, את ההשלכות של מצוותיו או של חטאיו[13].
ראש השנה הראשון
הבנה זו אודות אופי הדין של ראש השנה עולה בבירור מראש השנה הראשון שהיה בעולם. היה זה היום השישי לבריאה, בו נברא האדם, ובו גם חטא בעץ הדעת. המדרש[14] מסביר את הרקע להתהוותו של ראש השנה ליום הדין לכל הדורות הבאים; מקורו במשפט שהקב"ה ערך לאדם וחוה באותו יום על שאכלו מעץ הדעת:
אמר הקדוש ברוך הוא לאדם, ביום זה עמדת לפני בדין ויצאת בדימוס [זכאי], חייך עתידים בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאים בדימוס.
מדברי המדרש עולה שה'יציאה בדימוס' של אדם הראשון ממשפטו בראש השנה הראשון היא שקיבעה אותו כיום מסוגל ומועדף למשפטי העתיד, כדי שגם בניו לדורותיהם ייהנו מאופי חיובי זה, וגם דיניהם יסתיימו בצורה חיובית.
אולם השל"ה הקדוש[15] שואל: כיצד ניתן לומר שגזר דינו של אדם הראשון היה חיובי? הלוא כתוצאה מגזר דין זה הוא גורש מגן עדין, נגזרו עליו חיי צער ועמל, ובסופו של דבר, מוות! האם לכך ניתן לקרוא הצלחה בדין?
מבאר השל"ה שגזר הדין אכן היה מוצלח, כי אילו היה יוצא חייב בדינו היתה נמנעת מהאדם האפשרות לזכות לחיי נצח לעולם הבא. כל הקשיים שנגזרו עליו באותו יום נועדו לאפשר תיקון מלא לנפשו ובכך גם את כניסתו לחיי הנצח.
דין זה שארע בראש השנה המקורי קבע את התבנית לאופיו של היום בכל השנים הבאות מאז. כיון שכך, ראש השנה הוא יום בו אנו עוברים הערכה, בראש ובראשונה, בנוגע לחיי העולם הבא.
רחמים של אמת
בסמוך לחתימת הברכה האמצעית של תפילת העמידה של ראש השנה, אנו אומרים 'ודברך אמת וקיים לעד'. מהו הביאור של מילים אלו? לאיזה 'דבר' אנו מתכוונים, ואיך הוא רלוונטי במיוחד לראש השנה?
רבינו אהרן הכהן מלוניל[16] מסביר שההתייחסות כאן היא ל'דבר' מסוים הנוגע למשפט שלנו בראש השנה:
כשדן הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, שיתף מדת הרחמים למדת הדין, והתנה שכך ידין את בניו במידת הרחמים… והיינו דחתמינן בתפילת ראש השנה ויום הכפורים 'ודברך אמת וקיים לעד,' כלומר, שתעמיד אותו הדבר שהבטחת לאדם שתשפוט עולמך ברחמים.
חיים, וחיים טובים
כאשר אנו מתבוננים במשמעות הדברים שנאמרו למעלה, עשויה לעלות שאלה מטרידה. כבר ראינו שלעתים, גזר דין חיובי לחיי העולם הבא עשוי להוביל לקשיים מסוימים בשנה הקרובה. אם כן, האם זה אומר שכאשר אנו מתפללים ומבקשים לזכות בחיים (נצחיים) בראש השנה, ייתכן שתפילתנו תביא לתוצאה שהשנה הקרובה תהיה חלילה קשה עבורנו?
הרמח"ל מתייחס לשאלה זו, וכך הוא כותב:
הנה האדם נידון תחילה על פי מעשיו לימנות בצדיקים או ברשעים, וזה הנקרא ממש 'ספר החיים' ו'ספר מתים'… ועל זה מתפללים ואומרים 'זכרנו לחיים'.
ואמנם, עוד יש הגזירות על המקרים שבעולם הזה. כי אפשר לצדיק שיתייסר מפני היותו צדיק, ואפשר שמפני צדקו יצליח. ולרשע כמו כן אפשר שיצליח מפני היותו רשע, ואפשר שמפני רשעו יאבד או יתייסר, ונמצאו גזירות אלה נמשכות אחרי הדין הראשון שזכרנו. ואולם על כל הגזירות האלה מתפללים 'וכתוב לחיים טובים', וכן 'בספר חיים ברכה' וכו'.
הרמח"ל מציין הבדל משמעותי בן שני מונחים הנשמעים דומים מאד. אנו מתפללים, בראש ובראשונה, שניזכר 'לחיים', ובכך אנו מתייחסים לחיי הנצח לעולם הבא. אחרי שעשינו כך, אנו ממשיכים ומתפללים שניזכר גם ל'חיים טובים', עם הצלחה ושגשוג בשנה הקרובה.
אבל כאן אנו חייבים להוסיף הבהרה חשובה. ראינו שייתכן ש'חיים' (בעולם הבא) ו'חיים טובים' (בעולם הזה) יהיו מנוגדים זה לזה. איך, אם כן, אנו מסוגלים לקבל את שניהם, ולהתפלל לזכות בשניהם?
כדי להתפלל לזכות בשני דברים אלו יחד, נדרשת מאתנו התחייבות מסוימת, היינו ששנה כזו המלאה בחוויות טובות ובהצלחה לא תשמש עילה להוריד אותנו מהמסלול או להסיח את דעתנו מהדרך המובילה אותנו לקראת חיי נצח. בעצם זה שאנו מבקשים את שני סוגי החיים, אנו מתחייבים להשתמש בכל הברכות של העולם הזה, להן אנו מייחלים לקראת השנה הקרובה, רק בכדי לקדם את דרכנו הרוחנית והמוסרית. אם נהיה איתנים בהתחייבותנו זו, שתי התוצאות החיוביות האלו כבר לא יעמדו בניגוד זו לזו, ונוכל להמשיך ולהתפלל בלב שלם לזכות גם ב'חיים' וגם ב'חיים טובים'!
[1] מדרש 'שוחר טוב', תהלים כז.
[2] ראש השנה לב ע"ב.
[3] דברים רבה פרשה ב, טו, מובא בטור או"ח סי' תקפא.
[4] ראש השנה טז ע"ב.
[5] ראה לדוגמא תוס' ראש השנה טז ע"ב, ד"ה ונחתמין; השווה לרמב"ן ב'תורת האדם', תחילת שער הגמול; ראב"ד על הלכות תשובה פרק ג, הל' ב; ביאור הגר"א על שולחן ערוך או"ח, סי' תקפב, סעי' ט.
[6] ראה רשב"א ראש השנה, שם.
[7] ראה קידושין מא ע"ב.
[8] ב'מאמר החכמה'.
[9] מכות י ע"ב.
[10] ' תולדות יהושע' על פרקי אבות, לרבי יהושע העליר, פ"ד, מ"ב.
[11] למשל, קידושין לט ע"ב.
[12] קידושין שם. ראה גם רש"י דברים ז, י.
[13] רמח"ל ב'מאמר החכמה'.
[14] חידושי הר"ן, ראש השנה טז ע"ב, בשם ה'פסיקתא'.
[15] של"ה, מסכת ראש השנה, תורה אור, סי' יז.
[16] בספרו 'אורחות חיים'.
בספרו ’תשובה’, הלקוח מאוצרותיהם של גדולי ישראל לדורותיהם, נותן הרב עמנואל ברנשטיין מענה, בפרקים קצרים וקולעים, לתהיות רבות המתעוררות בהגיע הימים הנוראים, ומעניק בהירות והעמקה במרכיבי תהליך התשובה של חודש אלול, ראש השנה ויום הכיפורים.
במיומנות רבה מרכיב המחבר, פרק אחר פרק, נדבך אחר נדבך, תמונה הממחישה כיצד הימים הנוראים הם גם ימי הזדמנות ואהבה, רוממות והשראה.
לאדם המבקש לצעוד בבטחה ובשמחה לקראת התחדשות, התעלות וקרבת א-לוקים – ספר 'תשובה' יהווה מדריך ומכוון בימים מיוחדים אלה.
הספר הינו הראשון מתוך סדרה בת עשרת ספרי הרב שיצאו באנגלית, וכעת מתורגם לעברית, הוא יצא לאור בימים אלו, וזמין לרכישה בחנויות יפה נוף-פלדהיים.
