1. אחד הקטעים המכוננים שליוו אותי בתור נערה היה קטע מהספר של הרב פינקוס על פסח.
הסיפור מפורסם מאד, אבל בכל פעם אני מתרגשת כשאני קוראת אותו.
הרב פינקוס מתאר ערב בדיקת חמץ אחד בו הוא התכונן לחג בעמל רב. בתור בחור אמריקאי יחיד שנשאר בדירה של מספר בחורים, עליו נפל העול של ניקוי הדירה כולה ובדיקתה.
בדקה התשעים ותשע הוא נזכר שלבניין יש גם עליית גג, משותפת אמנם לכל הדיירים, אבל מכיון שהוא ידע שאיש לא יבדוק אותה, הניקיון והבדיקה שלה הלכתית היו מוטלים עליו…
וכך, קרוב לחצות הלילה אחרי שעמל קשה על ניקוי ובדיקת החמץ בדירה שלו הוא עלה לעליית הגג לנקות ולבדוק גם אותה.
את הניקיון והבדיקה של עליית הגג שאיש לא נגע בה במשך שנים, הוא סיים לפנות בוקר תשוש ויגע, חושש מליל הסדר הישנוני והעייף שמחכה לו…
אבל באותו ליל הסדר, לא רק שהוא לא נרדם בתחילת מגיד, אלא הפוך, נפשו החלה להתעורר…
הוא הרגיש בחוש את השכר משמיים בדמות תחושה עילאית וכוח רוחני חזק שאפף אותו.
לדבריו, כח שהיה תחילת צמיחתו גם בשנים שאחרי…
2. גם אנחנו בערב פסח, מתבוססות בין אקונומיקה לבין ספוג הפלא, מסירי שומנים וחומר לרצפה, משפשפות, עוברות בין החריצים, מכבסות, מייבשות, תולות, קונות בגדי חג לכל הגדוד, עומדות בדומיה בתורים ארוכים בחנות כדי שכולם ישמחו מבגדי חג מצוחצחים, מקלפות, מערבבות, נופלות מהרגליים וקמות, שוב ושוב ושוב, וכל פעם הפחד הזה, איך נראה בליל הסדר אחרי שעות בלי שינה…
אז מעבר לזה שחשוב גם לשמור על איזון בתוך כל הטרפת, ולילדים יהיה מה ללבוש גם אם לא נעמוד בתור, ועדיף אמא מרוכזת מוילונות בניחוח אבקת כביסה מרוכזת –
ובכל זאת, כל עוד אנחנו עושות את המוטל עלינו, ועסוקות בקיום חיי הגשם בבית שלנו על כל הרבדים שלהם –
גם לנו יפתחו השמיים, גם אנחנו נראה מראות אלוקים, גם אם נזכה לחוש אותם וגם אם לא.
3. את הנקודה הזאת חידדה לי חיה הרצברג.
אין כמו חיה בשביל לומר מילים טובות לאמא… ביקשתי ממנה שתתן לנו כיוון, מצפן, איך להצליח לשמוח בחג הזה, איך לא להגיע לליל הסדר מרוקנת מרוב חומר ולבנים שלפני, איך להצליח לחוש משהו, ואלו דברי חיה (נכתב מתוך ראיון טלפוני, יישר כח חיה על פניות הלב בימים עמוסים כאלו!):
"יש משהו שהוא ידוע, אין לי כרגע מקור מדויק אבל ככה כתוב בספרים.
אנחנו נוסעים בתוך מועדי השנה, ובכל חג מושפע עלינו מעין האור הראשוני של אותו חג.
אבל האור שאנחנו מקבלים בחג השבועות, הוא לא אותו אור שקיבלנו במתן תורה, האור בסוכות הוא לא אותו אור כמו שקיבלנו תחת ענני כבוד במדבר, אלא אנחנו מקבלים משהו ממנו כל חג מחדש, לא באותה עוצמה.
יש רק חג אחד שיוצא מהכלל, פסח.
כתוב בספרים שבפסח יורד אותו אור בדיוק כמו שהיה שם במצרים. אור גבוה מעל גבוה, יורד במלוא עוצמתו.
זהו אור שבא מן השמים בדיוק כמו האור שנגה על עם ישראל אז. אפילו שהם היו מאד שקועים בחומר ובמצרים על כל טומאתה, ה' החליט לבוא ולגאול אותם.
וכמו שאז השפע מלמעלה לא היה תלוי במצב שלהם, גם היום הוא לא תלוי במצב שלנו.
ערב פסח דורש מאיתנו הרבה עמל וטירדה. אנחנו מאד מאד בגלות, גם בלי הלחץ של ערב פסח. אנחנו טרופות נשימה גם בימים רגילים.
אבל אם חשבנו שאנחנו אמורות לבוא מרוכזות, קשובות ופנויות – אין לזה סיכוי.
גם עם ישראל לא הגיעו לגאולה פנויים ומרוכזים, הפוך, הם היו לא מצוחצחים ובכל זאת הקב"ה בא וגאל אותם.
ובאמת, בכל ליל הסדר יש בדרך כלל רגעים שבהם הכל זורם, ויפה, ושרים, ויש רגעים בהם הילדים לא מתפקדים כמו שציפינו, וצריך להאכיל את הילד שצורח, והולכים להרדים את הילד והוא מרדים אותנו במקום שאנחנו נרדים אותו…
יש רגעים בהם אנחנו יותר פוטוגניות ויש רגעים שפחות, והאכזבה גדולה.
אבל האמת היא שהקב"ה בא ונוגע בכל נפש, לא בגלל זכות מיוחדת של הנפש, אלא בגלל שהוא בא לגאול אותנו.
גם שם במצרים, לפני שה' שלח את משה לבשר לעם ישראל על הגאולה הסופית הוא רצה לתת להם זכות, ומה הוא ביקש מהם? דברים מאד "טכניים" שקצת מזכירים את כל העיסוקים שלנו, לקנות כבש, למרוח דם על המשקוף – את הרוחניות הוא השפיע, את הפעולות הוא נתן לנו.
וגם לנו יגיע האור הזה השנה, אולי נרגיש ואולי לא, הוא קיים והיא יהיה.
יש אור גדול שיורד – לבעל שיושב ועוסק במושכלות, לתינוק בן השנה, וגם לנו, עייפות ועמוסות, אור שיורד מאד מאד באהבה, וגם מה שאני לא מרגישה, הנשמה שלי מרגישה".
4. "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מעבר להבנה הפשוטה של דברי ההגדה הללו, השנה ראיתי להן צד חדש ומאיר עיניים בהגדה של פסח בעריכת הרב אריה שפירא שליט"א:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ומבאר הרב שפירא: "כלומר, לראות ולהבין כי יציאת מצרים אינו דבר שארע והיה, אלא כל דור ודור הוא המשך לאותו רצון שנתברר וממשיך להתגדל עד הגאולה העתידה".
כלומר, ביציאת מצרים התחיל אותו שלב התחלתי של גאולת עם ישראל, ובכל שנה ושנה הגאולה ממשיכה וגדלה, וגדלה, וגדלה, וגדלה (גם אם בעינינו הקטנות לפעמים נראה ההיפך) עד לגאולה הסופית בקרוב בע"ה.
והרב שפירא וממשיך ומצטט מדברי הרמח"ל: "אמנם הנה זה כמי שקוצב עץ אחד, שמכה בו הכאה אחר הכאה עד שקוצב אותו לגמרי, וכן אנו עושים בכל שנה ושנה, מתעוררים בכוח הראשון שהאיר ובתיקון שנתקן אז, ומתחזקים להמשיך הדבר לפנים עד שיגמר".
כל שנה מחדש, גם בליל הסדר אצל אבות אבותינו בפולין, בלוב, בגרמניה או במרוקו –
כל שנה בליל הסדר אור הגאולה התפשט עוד, וגם בשולחן הסדר אצל הורינו שלנו – האור התרחב וגדל. גם בשנה שעברה כשהעולם עמד מלכת – הגאולה התקדמה, וגם השנה העולם יזדכך ויטהר עוד.
גם אם מבחוץ נראה שהקליפה רק מתעבה –
בפנים האור הולך וגדל.
בתקווה שבקרוב ממש נראה את השכבה הדקה של קליפת הרוע העולמית מתמוססת, ואנחנו נצא לחירות סופית, חירות עולם.
"קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה
הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה
שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה
תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה"
