פרק 9: לא מעט

השאלה שבדברים רבצה בחלל החדר הצפוף.

"אמא שלי הרגישה מאד לא טוב." דיני גיששה אחרי ידה של אמה מתחת השולחן.

"אני מבינה. הגעתם בתחבורה ציבורית?"

"לא. לבעלי יש רכב."

"הבנתי."

מבטה השתהה על דיני, שניסתה להחזיר מבט יציב ובטוח בעצמו. זה בטח נראה נורא, שמשפחה מגיעה זמן רב כל כך אחרי האסון. אבל אמא באמת הרגישה רע הבוקר, כשקמה אחרי שנרדמה בגלל התרופה, ולפני כן היא לא הייתה מסוגלת אפילו להתקשר ולספר לדיני.

"נפגשתי היום עם שיר פעמיים." עירית הפכה עט בין אצבעותיה. "הסברתי לה שעכשיו אני אחראית עליה ושאני אדאג שיהיה לה בית טוב לגור בו. אני רוצה –"

"איך היא… איך היא מגיבה?" ידה של אמא זעה. דיני לחצה אותה, מנסה להעביר מה שלא יכלה להגיד במילים.

"היא לא מדברת. היא בסוג של הלם. זה קורה לפעמים לילדים שחווים טראומה מהסוג הזה."

"איפה היא עכשיו?"  שאל יחיאל.

"אצל רונה," עירית ענתה לאט, כבוחנת את תגובתם. "השכנה שלה."

היא כנראה הופתעה שיחיאל שאל, חשבה שהם אמורים לדעת היכן האחיינית שלהם שוהה בינתיים. בטח חשבה שהם בקשר רצוף עם השכנה. דיני הנהנה, מנסה ליצור רושם כזה.

"היא נמצאת שם מהלילה." הוסיפה עירית.

היא הניחה לעט ופנתה ליחיאל ודיני. "אני מודה לכם שבאתם לכאן. חשוב לי להכיר אתכם כדי לדעת האם הנכון מבחינתי הוא ששיר תשהה בביתכם בתקופה הקרובה, או שנחפש פתרון אחר בשבילה, משפחת קלט או מרכז חירום. מה יש לכם לומר?"

"אנחנו רוצים לקבל אותה, לפחות לבינתיים." אמרה דיני. "זאת אומרת, יכול מאד להיות שלתמיד. עוד לא היה לנו זמן ממש לדבר על זה."

"חשוב לנו מאד שהיא תישאר במשפחה." אמרה אמא.

"נעזור בכל מה שאנחנו יכולים." אבא דיבר, לראשונה מתחילת הפגישה. "גם כספית."

עירית הנהנה במחשבה.

מבטה נדד לשולחן לרגע, אחר כך היא פנתה להוריה של דיני. "תסלחו לי, אני רוצה לדבר עם יחיאל ודיני בפרטיות."

מתחת השולחן נשמטה כף ידה של אמא מזו של דיני.

"אני רוצה להביע שוב את הצער שלי על האסון הנורא." אמרה עירית כשרק שלושתם היו בחדר. "אהיה איתכם כנה. ברור לי שלהורים, לסבא ולסבתא, חשוב ששיר תגדל בתוך המשפחה. אני צריכה להבין איפה המקום שלכם בתוך זה."

"גם לנו זה חשוב מאד." אמרה דיני.

"את אחותה של טובה. כן?"

"כן."

רגלה האחת של דיני נכרכה באחרת. שיחיאל יגיד משהו, שיראה שגם לו זה חשוב. כדי שהילדה של טובה תגיע אליהם לפחות לבינתיים.

"גם לי חשוב ששיר תישאר במשפחה." הוא אמר כאילו חש במחשבותיה. "אני רק – "

"אתה רק לא בטוח שאתה רוצה לגדל אותה."

"זו החלטה גדולה כדי לקבל אותה ברגע." נראה שהוא נבוך. "נראה לי שאפשר להבין את זה."

"ברור. ברור. כמה ילדים יש לכם?"

"שישה."

"לא מעט. בן כמה הילד הגדול?"

"זאת בת. בת שלש עשרה."

"אתה עובד?"

"אני לומד, אני אברך. אני גם עוסק בעריכה תורנית."

"מה זה אומר?"

"עריכה והגהה של ספרי קודש, אני עובד עם הוצאה לאור של ספרי קודש."

עירית הנהנה. היא פנתה לדיני. "ואת?"

"אני גרפיקאית."

"איפה את עובדת?"

"אני פרילנסרית, ועכשיו כנראה לקראת מעבר לעבודה קבועה בחברת פרסום." היא חשה לא בנוח עם המילים ברגע שהוציאה אותן. לא היה ישר מצידה לומר זאת כך. מה גורם לה לתת לעירית להבין כאילו העבודה ב'שזיף' כמעט ודאית? כדי שעירית תאמין שהם מבוססים כלכלית, או כדי שהיא תתרשם יותר מדיני עצמה?

"אוקי. הבנתי." עירית השתהתה לרגע ארוך לפני שהמשיכה. "אהיה איתכם גלויה. משהו לא ברור לי בסיפור שלכם. אני מבינה שטובה בחרה בדרך חיים אחרת מזו שבה גדלה, וזה השפיע על רמת הקשר עם המשפחה. נכון?"

רגליה של דיני נלפתו. איך העו"סית הזו כבר הבינה?

בעצם, למה שלא תבין. מספיק שהיא שמעה קצת על טובה, ושהיא רואה אותם.

אין טעם להכחיש.

"אפשר לומר." היא ענתה.

"אז זה אומר שגם הקשר שלכם עם שיר הוא קרוב פחות."

"עד עכשיו זה היה ככה. אבל חשוב לנו – – אנחנו רוצים לדאוג לה."

"אני שואלת רק כדי לקבל תמונה שלמה, מתי בפעם האחרונה נפגשתם איתה?"

החדר הסתובב מול דיני כמו בסחרחורת, התמונה על הקיר, מעל ראשה של עירית, כאילו נעמדה באלכסון.

צפירת מכונית נשמעה מבחוץ.

עירית זקפה את גבותיה, מצפה לתשובה.

"יצא שעבר די הרבה זמן." ענתה דיני במאמץ, ובו זמנית שמעה את יחיאל אומר לצידה: "האמת שלא פגשנו אותה עדיין."