פרק 85: בכיוון חיובי 

"לא יודעת. ברור לי שזה פרויקט ענק, ושאולי אנחנו לא לגמרי יכולים להתחייב אליו עכשיו." היא ענתה ליחיאל. "אבל יש לי גם את ההרגשה שהלוואי שהייתי יכולה לקחת אותה ולדאוג לה ולהיות כמו אמא בשבילה."

"זה יפה שאת ככה."

משום מקום עלו בה דמעות. "ככה מה?"

"מוכנה לקחת אותה ולדאוג לה כמו לבת, זה לא מובן מאליו. אבל זה באמת פרויקט ענק, שאנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו."

"היינו צריכים יותר לדבר על ההחלטה הזו."

"סגור לי שאנחנו לא הולכים לגדל אותה, דיני."

"זכותך לא להסכים, אבל זה לא אומר שאי אפשר לדבר על זה."

"אף אחד לא אמר שאי אפשר לדבר על זה."

"לא היה לנו שום דיון על ההחלטה, אתה פשוט קבעת שאנחנו לא לוקחים אותה."

מבטו התעמעם. "בעצמך אמרת שזכותי לא להסכים לגדל אותה."

"כן, אבל מתסכל שאתה לא נותן לי להגיד מה שאני חושבת."

"אני לא 'לא נותן להגיד'." קולו הפך לנרגז.

"אתה לא מבין למה אני מתכוונת?"

"לא."

הוא הרים חזרה את מסך המחשב.

אוף. אוף. אוף.

למה הוא ככה. למה הוא ככה.

כל כך שמחה על חלקת השקט שהתאפשרה להם סוף סוף. ייחלה לחלוק עם יחיאל את מה שנערם בה, לדון איתו יותר לעומק על שחזקי אמר.

היא זקוקה כל כך לתמיכה שלו עכשיו.

אין לה כוח.

דמעות מלאו שוב את עיניה, שונות לגמרי מאשר אלה שלפני כן.

"אתה לא התכוונת שזה מה שיצא, כנראה. אבל זה מה שאני הרגשתי." היא ניסתה לרכך.

"אז זה מה שהרגשת." עיניו היו שוב במסך המחשב. "זה לא מה שהיה."

זה כן בדיוק מה שהיה.

יחיאל לא נתן לה לדבר על כך שהיא רוצה שהם יקחו את שיר, בפירוש לא אמורים להתנהל בצורה כזו. כל הסיכויים שציפי של חזקי, כדוגמה, לא רק הודיעה שהיא מסרבת לגדל את שיר, אלא גם שמעה מה שחזקי רצה להגיד בנושא הזה. זאת הצורה הנורמלית שאמורה להיות בין בני זוג. כך זה גם אצלם עצמם בדרך כלל, עד שפתאום לא. בדיוק כמו שהיה כשיחיאל החליט לעזוב את הכולל של אחרי צהרים.

אם היא תגיד עכשיו משהו מכל זה ליחיאל   – הוא רק יתרגז ויהיה בוטה עוד יותר, כמו שהיה גם אז. 

"לא התכוונתי שזה יצא ככה." היא אמרה, לא לגמרי שלמה עם מילותיה.

"בסדר." הוא ענה.

כאילו רק היא זו שצריכה להתנצל פה איכשהו על משהו.

הוא שקע בעבודה שלו במחשב, אינו רואה צורך להגיד עוד מילה, או להחליק את ההדורים גם מהצד שלה.

אם היא תגיד לו עכשיו עוד משהו, ואם הוא שוב יגיב באטימות למה שהיא מנסה להסביר, היא כבר תאבד שליטה על מה שיצא ממנה. מדי הרבה תוסס ומפורק בה מהימים האחרונים. אם היא לא תחזיק את עצמה חזק, כל המצוקה שנערמה בה תתפרץ עכשיו מול יחיאל על התסכול הזה.

היא קמה למטבח, עיניה רטובות. לא נורמלי שבעלה חוסם ככה את השיח, ושהדרך היחידה לסיים את זה בטוב, היא כאילו לקבל את עמדתו.

אספה מהשולחן את שאריות האוכל של ארוחת ערב, ניקתה, וקרצפה כתמים לבנים של אבקת מטרנה שנדבקה לשיש, מנסה להרגיע את עצמה.

סיימה לטאטא, פתחה את החלון הקטן שבמרפסת השרות, והשעינה את ראשה על מסגרת החלון. חלונות הבנין שממול הבהיקו בריבועים של אורות פלורוסנט. אחד החלונות הוחשך.

הלוואי שיחיאל היה מבין.

לפעמים כל מה שהיא מייחלת אליו – זה שהוא יבין יותר.

וגם שיהיה פחות נוקשה.

אבל יש גם את כל הפעמים שהוא כן מבין,

והנכונות שלו לעזור תמיד,

והרצון הכן שיהיה לה טוב.

הוא לא יודע, כנראה, שהיא נפגעה ממנו כל כך.

אבל הוא גם לא רוצה לשמוע.

היא אולי לוקחת את זה קשה יותר ממה שבאמת, בגלל כל היתר, כל מה שנופל עליה בימים האלה.

לקחה נשימה עמוקה, וחזרה לסלון. "אתה רוצה אולי קפה?"

"כן, תודה." קולו היה מרוכך יותר.

היא פתחה את קופסת הקפה, מתאמצת להשקיט כל מה שעדיין סער בתוכה.

"מוטי לא דיבר איתך היום, נכון?" שאלה בנימה קלילה יותר, כאשר התיישבה מול יחיאל עם כוס הקפה.

"נכון."

"אני מקוה שהם באמת בכיוון חיובי."

"כך זה היה נשמע ממנו אתמול, אבל אי אפשר באמת לדעת עד שזה יהיה סופי."

דיני עטפה את הכוס בשתי ידיה. מדמיינת את שיר בבית של מוטי ויעל. החמימות של יעל יכולה להיות מרפא של ממש בשביל שיר.

"נתקשר אליהם מחר לשמוע מה קורה." אמר יחיאל.

"אני מנסה לחשוב האם בבית שלהם שיר כן תדבר."

"היא תדבר אולי גם כאן, אחרי שהיא טיפה תתרגל. אולי מחר."

"היום זה לא היה נראה שהיא בכיוון." דיני לגמה מהקפה, מחשבה חדשה עולה בה. "יכול להיות שהיא לא רוצה לדבר?"

"היא פשוט מתביישת מאד. לא?"

"זה מה שחשבתי. פתאום נראה לי שאולי זה בכוונה. היא לא מוציאה מילה, ועם חזקי היא ממש דברה. עד כדי כך היא מתביישת שהיא לא יכולה להגיד אפילו מילה אחת?"

"אבל למה שתעשה את זה בכוונה?"

"אולי היא כועסת." דיני הניחה את הכוס, הבנה חדשה נוחתת עליה כמו בגלים. "היא כנראה שמעה דברים מחזקי. לא שהוא אמר לה, אלא שיחות שלו שהיא שמעה."

"היא בכל מקרה יודעת שרק הוא היה בקשר עם אמא שלו כל השנים." יחיאל הזיז את המחשב קצת לצד. "אבל הוא כן ניסה לרכך ולהסביר לה."

"השאלה אם זה עוזר."

"אני לא חושב שהיא שותקת כי היא כועסת." אמר יחיאל. "אמא שלה נפטרה רק לפני שבוע ויומיים. היא ממש בתוך הטראומה."

"והיא גם לא מכירה אותנו." כאב חד חתך בדיני כשאמרה את המילים, מילותיו הקשות של חזקי מתערבלות בה שוב. אחיה משוכנע שההורים שלהם הם אלה שבגללם היה נתק.

רוח קרירה מהמזגן נשבה ישירות על עורפה של דיני. היא החזיקה את הכוס, לא מסוגלת לשתות, והביטה בבעלה. "יכול להיות שחזקי צודק?"