שלט ירוק המצביע על הדרך לבאר שבע נראה בשולי הכביש. "הילדה של טובה תראה שלא כל המשפחה של אמא שלה הגיעה ללוויה." דיני הופתעה כשיחיאל הפר את השתיקה הממושכת שהייתה ברכב, ואז קלטה מה הוא אומר ונדרכה.
"זו לא קצת… בעיה?" הוא שאל.
"היא ממילא לא מכירה אף אחד." ענה אבא.
"אבל אחר כך היא תכיר." אמר יחיאל.
"ייקח זמן עד שהיא תכיר, ואז זה כבר לא יהיה משנה בשבילה." אבא נאנח. "היא רק בת שש."
שנה פחות משושי שלהם.
"אולי יהיה לה יותר קל, לא להכיר את כולם בבת אחת." קולה של אמא היה סדוק. "אבל אולי גם זו טעות."
"רבע לשלוש עכשיו." נראה שיחיאל מדבר בזהירות. "אפשר עדיין להספיק להגיע מאלעד וממודיעין עילית."
דיני הביטה בו מאחור, רואה רק את צדודית פניו. למה העניין הזה מטריד אותו?
הוא באמת חושב שחשוב לילדה של טובה שכולם יגיעו? היא בהלם וכנראה לא ממש קולטת מה קורה סביבה, והיא הרי ממילא לא מכירה אף אחד מהם.
אבא הוציא חפיסת כדורים מכיס החולצה.
דיני הסבה את עיניה לצד. כאילו אם לא תראה את המצוקה, תוכל גם לא לחשוב עליה.
"השווער שאל אם –" נימת שאלה הייתה בקולו של יחיאל, עיניו היו נתונות לכביש. הוא עצר באמצע המשפט כאילו אינו מעז לומר אותו.
דיני ראתה אותו מעיף מבט לאביה, רואה את חפיסת הכדורים, ומשתתק.
מה יחיאל רצה לשאול?
עוד משהו בקשר לזה שהאחים האחרים לא יודעים עדיין כלום?
הוא אף פעם לא מתווכח עם אבא שלה, ועכשיו בזמן נורא כזה, כמעט כן.
"עוד כמה זמן נגיע?" בפניה של אמא הייתה עדיין אדמומית מוזרה.
יחיאל העיף מבט בווייז. "בערך חצי שעה, בעזרת השם."
דיני מזגה משקה קל לכוס שהביאה איתה. "אמא, תשתי."
"אני לא צריכה."
"בכל זאת, אמא."
אמא נענעה בראשה.
היא לא הכניסה כלום לפה מאז שהתעוררה מהשינה.
"לפחות קצת." דיני נאבקה להרגיע את גל החרדה שעלה בתוכה. היא שיוותה לקולה נימה קלילה. "בשבילי."
אמא לגמה קצת והחזירה לה את הכוס.
אין איפה לשפוך מה שנשאר. דיני בלעה במאמץ את היתר, מבטה נעוץ שוב ביחיאל המרוכז בנהיגה, פניו מוטרדים. כנראה שהוא פשוט חושב קדימה. הוא לא רוצה שהם אלה שיגדלו את הבת של טובה, והוא עושה חשבון, שאם מישהו אחר מהאחים יגדל אותה, תהיה משמעות לכך שהוא לא היה נוכח בלוויה.
דיני העבירה לשון על שפתיה. יש סיכוי שיחיאל ישנה את דעתו. הם בתוך ההלם עכשיו, שניהם, עוד לא היה להם זמן לשקול את האומנה.
שולחן אליפטי מצופה בפורמייקה עמד במרכז החדר הקטן. "אסביר לכם איפה אנחנו עומדים עכשיו, ומה בדיוק התפקיד שלי." סרט רחב היה כרוך סביב שערה של עירית, כמו כיסוי ראש סמלי. עיניה היו חומות ומבטה גלוי. "אני עו"סית לחוק הנוער מטעם עירית באר שבע. התפקיד שלי הוא לדאוג לילדים הנקלעים למצב חירום." היא פנתה לאמא של דיני, "כמו שהסברתי לך בטלפון, כרגע אני אפוטרופוסית על שיר."
"אנחנו יכולים כבר לפגוש אותה?" קולה של אמא נצרד.
"אתם יכולים לראות אותה בכל זמן שתרצו, כמובן." נראה שעירית בוררת את מילותיה. "שיר נתונה עכשיו בטראומה קשה. חוץ מההלם והאובדן של כל ילדה בת שש שמאבדת אמא בפתאומיות, היא גם בחוסר וודאות לגבי המשך הקיום שלה עצמה, ולכן – "
"מה זאת אומרת?" שאל יחיאל.
"תחשוב על ילד בן שש. מאיפה יש לו בטחון שהוא יקבל אוכל למחרת? שיקנו לו בגדים כשיזדקק להם? שתהיה לו מיטה לישון? – מההורים שלו. קיומם של הורים מתפקדים נותן לילד את הביטחון בקיום שלו עצמו. שיר גדלה בלי אבא, ועכשיו היא גם בלי אמא, זו חרדה נוראית בשביל ילדה. התפקיד הראשוני שלי עכשיו, הוא לתת לה כמה שיותר בטחון ויציבות, על מנת להקטין את הטראומה."
עירית הניחה את ידיה על השולחן. "מהסיבה הזו חשוב לי להגיע במהירות להחלטה על המקום שבו היא תשהה בימים הקרובים. כדי ששיר עצמה תדע איזה מבוגר דואג לה, ובמי היא יכולה לבטוח, לכן בקשתם ממכם להגיע לכאן ולהיפגש איתי עוד לפני שאתם באים לשיר." היא השתהתה לרגע, מבטה עובר מהאחד לאחר.
"ציפיתי לכם מהבוקר, הגעתם מאוחר."
תגובה אחת
וואו אי אפשר כזה סיפור, בלי ההמשך מיד!
כל כמה זמן יוצא פרק?