פרק 41: למרות

"להורים שלי היה קשר איתה, בהתחלה, אחרי שהיא עזבה את הבית." אמרה דיני. גילי ישבה מולה, קשובה. לרגעים נראית במטושטש, כאילו מבעד למסך ערפל. "רק אחרי כמה שנים היא ממש ניתקה קשר."

"אז זה היה עוד לפני שהתחתנת?"

"בטח, הרבה לפני." דיני לקחה אוויר. כאילו היא בעולם אחר, עולם שבו היא מספרת לחברה על אחותה.  יום אחרי – – אחרי שזה קרה, הייתה לנו את מסיבת הסיום של כיתה ח'."

דווקא הזיכרון הזה שחרר סוף סוף דמעות לעיניה. היא הייתה אז קריינית במערכה הפותחת, עמדה במרכז הבמה המוארת ודקלמה בחגיגיות את המילים, כאשר כל כולה שבויה בשאלה האם אמא שלה ממש מסתכלת עליה, או שאי שם, בתוך שורות הנשים הצפופות, אמא רק נאבקת בשקט בדמעות, ולא מתוך התרגשות.

"נשמע נורא קשה."

"היו דברים הרבה יותר קשים."

'אבא חושב רק על עצמו!'

'כלום אתם לא מבינים. נמאס לי ממכם.'

'למה הייתי צריכה להיוולד דווקא למשפחה הזו?'

דלתות של ארונות נחבטות. אבא בולע כדורים קטנים. אמא סגורה שוב מאחורי דלת החדר.

זיכרון המיטה מבית העלמין עלה מול עיניה. דיני נאבקה בסחרחורת שתקפה אותה. "אני לא יכולה לדבר עליה עכשיו ככה."

גילי נענעה בראשה. "זה באמת נשמע בלתי אפשרי."

"לדבר עליה בשבעה?"

"התכוונתי להכל. למה שהיה אז, ולמה שעכשיו."

"ההורים שלי לא היו מסוגלים להתמודד עם זה שהיא החליטה לנתק את הקשר."

שוב שצפו בה הזיכרונות. היא עצמה הייתה אז בת ארבע עשרה. אולי קטנה מכדי לדעת שמבוגרים עלולים לקרוס נפשית ולא להיות מסוגלים לאסוף את עצמם מהשברים. אבל גדולה מספיק כדי לחוש שזה כמעט קורה, גדולה מספיק כדי להישאר ערה בלילות, חרדה מהמחשבה אלו הורים יהיו לה מחר.

"זה נשמע נורא."

"אבא ואמא שלי וויתרו לה המון. אמא שלי ממש התאמצה להתקרב אליה, למרות שאחותי – -" היא באמת לא יכולה לדבר עליה ככה בשבעה.

דיני לקחה אוויר. "נורא קשה כשילד ממש ממש מתחצף." היא אמרה במקום זאת. "אבא שלי הבליג בלי סוף, והיא תמיד… זה ממש לא עזר. הייתה לה איזו חברה שהשפיעה עליה חזק. אליה היא גם הלכה כשהיא ברחה מהבית."

"חברה מהסמינר?"

"כן, היא ישנה אצלה בלי שההורים שלי ידעו."

"וואו."

"מאוחר יותר סילקו את הבת הזו מהסמינר. היא באמת הייתה בעייתית, וגם המשפחה שלה."

גילי הביטה בה בהשתתפות. "אני פשוט לא יודעת מה להגיד."

"לא צריך להגיד כלום." חיוך נפלט לשפתיה של דיני. "אני לא מאמינה שאני באמת מספרת את כל זה."

ובכל אופן ייחלה במעורפל גם למילים אחרות, מילים שיחלצו אותה מהתחושה החונקת שיש משהו שהיה צריך לעשותו אחרת, מילים שיסבירו לה שטובה בחרה מה שהיא בחרה, בגלל מה שהיא עצמה הייתה ולא בגלל ההורים, מילים שיחזקו בה את הידיעה שגם משפחה טובה ואוהבת עלולה לאבד ילד לתמיד.

"איך הבת שלה?" שאלה גילי.

"מתוקה, נראית נשמה טובה. הגננת שלה אמרה לי שהיא ילדה חברותית במיוחד, עם הרבה בטחון."

גילי הופתעה. "איך את מכירה את הגננת?"

"היא הייתה בלוויה, והיום התקשרתי אליה. היא לא מדברת כלום, שיר, הבת של אחותי. אני כבר לא יודעת מה לחשוב."

"היא לא מדברת כלום???"

"כלום."

עיניה של גילי התרחבו. "וואו. מסכנה. האמת שבטח גם מבלבל אותה להיות פתאום בבית חרדי."

"לא נראה לי שזה משמעותי בשבילה עכשיו. היא עדיין קטנה. אני חושבת שמה שקשה לה אצלנו זה שהיא לא מכירה אותנו."

גילי הנהנה. אולי בהסכמה, אולי רק מתוך טקט.

"אתם באמת מתכננים לקחת אותה לאומנה?"

"בעלי רוצה שאחד האחים שלי יגדל אותה, לא אנחנו.".

"בגלל שהיא מרקע חילוני?"

"לא, עם זה אפשר להתמודד, אני חושבת. רק שזה בכל מקרה פרויקט ענק, לגדל ילד נוסף, ועוד עם הטראומה שהיא עוברת והכל."

"ברור."

דיני חיבקה את זרועותיה. למה אם זה פרויקט ענק, אז יחיאל מחליט מיד שהם לא יעשו אותו. זה מה שמציק לה. זו אחיינית, לא ילדה זרה, וזו הרי גם ממש מצווה. לפני כן מצאו שניהם כמה דקות לשוחח בקצת יותר יישוב הדעת. היא מבינה את הרתיעה של יחיאל, וגם מסכימה שזכותו לסרב, ובכל זאת.

"הלוואי שכן היינו לוקחים אותה אלינו." אמרה.

"את היית רוצה?"

תחושה של תודה עלתה בדיני, כמה שהיא זקוקה לשיחה הזו עכשיו. "הייתי צריכה לחשוב יותר כדי להחליט ממש סופית, אבל אני מאמינה שכן." שוב נעשו עיניה לחות,  "את תראי אותה, היא באמת מתוקה, דומה לאלישבע."

גם אחותה לא ידעה שיש לשתיהן בנות דומות כל כך במראה החיצוני, אחותה אף לא ידעה על קיומה של אלישבע שלה, לא רצתה לדעת.

"אני יכולה להבין את בעלך, אבל גם אותך." אמרה גילי. "הכי טבעי זה לרצות לגדל את אחיינית שלך. היא הבת של אחותך."

מילותיה חלחלו לתודעתה של דיני. היא העבירה לשון על שפתיה. גילי כל כך מקשיבה ומשתתפת, אבל היא לא יכולה להבין מה היא באמת מרגישה כלפי אחותה.

היא לא רוצה לגדל את שיר בגלל שהיא הבת של טובה,

אלא למרות.

 

"אז מה בעצם יש לו?" חזקי נשמע דואג ומבולבל.

"הרגשה כללית לא טובה." יחיאל שחרר את הקפיץ של העט.

"יש לו חום?"

"לא."

"אז מה כן?"

לא היה צריך חיישנים כדי להרגיש את התמיהה שמעבר לקו.

"אני לא יודע כמה זה רפואי וכמה זה משהו אחר." יחיאל הרחיק את הטופס המודפס למרכז השולחן.

"משהו אחר???"

"משהו יותר – "

'נפשי' הוא כמעט אמר. נשמע מחריד שהוא ידבר כך על חמיו.

"משהו בהרגשה שלו." השלים בכל זאת. הוא נשמע אידיוט.

"למה? קרה משהו?"

"אני לא יודע." הנה הוא כמעט נופל למקום שאליו הוא לא רוצה ליפול, כמעט אומר מה שחמיו בטוח כמובן מאליו שהוא לא יאמר. "אולי רק נראה לי ואני טועה, יכול לעזור אם תבוא לראות מה קורה. אבל שזה יהיה כאילו במקרה, שההורים לא יבינו שאני אמרתי משהו."

היה רגע של שתיקה מעבר לקו.

"מה דיני אומרת?"

חזקי בוודאי תוהה מדוע הוא זה שמתקשר אליו כדי לדבר על חמיו, ולא דיני, אחותו.

"גם דיני חושבת שאולי כדאי שתבוא מחר. היא פשוט לא יכולה לדבר עכשיו." דיבורים חרישיים נשמעו בסלון, גילי קאופמן עדיין שם.

"אני לא מצליח להבין מה אתה רומז לי."

"אני לא רומז." חרדה עלתה בו. חזקי קולט יותר ממה שחשב. יחיאל שפשף את מצחו, משתוקק פתאום לסיים את השיחה. הוא היה צריך להיות ברור יותר עם עצמו לכתחילה. מה להגיד ומה לא, ואם בכלל. נשאר רק יום אחד עד החתונה. "אולי זה כן וירוס או משהו כזה." הוסיף, לא נשמע משכנע גם באוזניו שלו.

"לדעתך חשוב שאבוא מחר על הבוקר?"

"כנראה שכדאי."

"למרות שממילא נפגש בחתונה בערב?"

אם חזקי 'יקפוץ' מחר 'במקרה' ממודיעין עילית, וישראל יגיע מאלעד, יהיה ברור שהוא סיפר.

וזה גם באמת יסתבך כבר עם החתונה.

"אולי בעצם לא." אמר, הוא היה צריך לא לספר כלום לכתחילה. איזו טעות.

"הייתי מגיע בכל זאת." חזקי נשמע מוטרד. "אבל שבוע שעבר כבר הייתי צריך לנסוע מחוץ לעיר ליום שלם, וזה ממש קשה לציפי. ומחר גם החתונה. יהיה לה קשה לבד עם המשפחתון והכל."

יחיאל כרך סביב אצבעו את קצה הטופס המודפס שעל השולחן.

"אולי בכל זאת אגיע, על הבוקר." שמע את גיסו ממשיך. "או שקודם כל אתקשר אליהם. תודה שיידעת אותי."

יחיאל השעין את מצחו על ידו, רגע לפני שקרב אליו שוב את הטופס.

ישראל אולי יגיע מאלעד, וחזקי יתקשר להורים על הבוקר, שלא כמו תמיד.

מה יהיה?

אף פעם לא היו לו מתחים עם חמיו,

עד היום.