"צריך לארגן את הלוויה." המילים של יחיאל כמו הגיעו ממרחק, סימן שאלה מהוסס היה בסופן.
"היא תהיה בחמש." אמר אבא.
טובה נכנסת הביתה. 'דינוש, מתי המסיבה שלך?'
דיני רצה אליה. 'ביום רביעי.'
'לא. לא. אני לא מאמינה.' טובה משליכה את התיק של הסמינר על הספה. 'המורה הזאת לאנגלית!'
'את לא יכולה לבוא למסיבה?
'היא קבעה לנו למבחן ביום רביעי. שתשכח מזה!' טובה מרימה אותה בזרועות לסיבוב, דיני צוחקת ובועטת ברגלים. 'אל תדאגי.'
טובה מנחיתה אותה לרצפה. 'אני לא הולכת להפסיד את המסיבה שלך בגן!'
ארון הספרים חג מול דיני, השולחן נראה עקום. היא נשענה על הקיר. "מה עם אמא?"
"את יכולה ללכת אליה." המילים של אבא היו כבדות. הוא פתח את פיו כעומד לומר עוד משהו, והתחרט.
דלת חדר ההורים הייתה סגורה.
ידה של דיני היססה על הידית.
"אמא?" היא שאלה.
שום קול לא נשמע מבפנים.
היא לחצה על הידית בעדינות ופתחה.
הווילונות הפרחוניים התנופפו ברוח, אור שמש הציף את החדר. אמא שכבה במיטה, כתמים אדומים במצחה, נשימתה כבדה. היא ישנה.
אמא אף פעם לא נרדמת בקלות. דיני התקרבה בשקט. עיניה של אמא היו נפוחות, היא כנראה בכתה זמן רב. אולי נרדמה מתוך בכי? דיני מחתה באצבעות את הלחות שעלתה לעיניה. למה אמא לא התקשרה אליה? כמה זמן היא ישבה לבד עם אבא? מתי הודיעו להם על הפטירה? מי הודיע?
כאב נדחס בראשה כשחזרה לסלון. אבא הרים אליה את עיניו. "אמא ישנה?"
"כן." לא ידעה איך לבטא במילים מה שהדאיג אותה. "היא נרדמה בקלות?"
שפתיו של אבא התהדקו. "אמא לקחה קלונקס. שני כדורים. היא לא רגילה לקחת. זה השפיע עליה חזק."
אמא מזרזת את חזקי ללכת לישון. חזקי אומר שהוא צריך יותר זמן בערב, אחרי הישיבה, אבל אמא אומרת שהוא חייב ללכת לישון מיד. זה נשמע שהיא כועסת. דיני בת השש וחצי מושכת אליה את השמיכה, מנסה להבין האם אמא כועסת על חזקי או שזה בגלל מה שהיה עם טובה לפני שהיא הלכה מהבית.
אבא מגיע. אמא אומרת לו משהו, דיני לא שומעת מה. אבא מגיע לחדר שלה, הוא מדליק את האור, העיניים של דיני מתכווצות, והיא מיישרת אותן מיד כדי שאבא לא ישים לב שהיא ערה. האור נכבה, אבא הולך לאמא למטבח. 'היא לא חזרה?' הקול שלו מגיע עכשיו בקלות לחדר. 'למה לא אמרת לי?'
אמא עונה לו בשקט.
'ראיתי שהמיטה שלה ריקה.' אבא נאנח בקול.
אחר כך יש רשרושים במטבח.
'אל תיקח את זה.' הקול של אמא מפציר פתאום. 'זה כבר מדי הרבה ימים.'
'איפה היא מסתובבת? היא מרשה לעצמה יותר מדי!'
'היא תחזור בעזרת השם עוד מעט. שלמה, בבקשה, זו תרופה ממכרת.'
'אני יודע מה שאני עושה. אני זה שמבין פה בתרופות, וכנראה גם בעוד כמה דברים.'
מה זה 'ממכרת'? דיני מתכווצת מתחת לשמיכה. טובה הייתה מסבירה לה אם היא הייתה בבית.
אבל אם טובה הייתה בבית ולא מתחילה פתאום להתחצף וללכת למקומות ולהרגיז את אבא ואמא כל הזמן, גם לא היה צריך להסביר כלום.
"איפה הלוויה?" קולו של יחיאל הגיע אליה במעומעם.
"בבאר שבע."
שם טובה חיה בכל השנים האחרונות? ידיה של דיני רעדו בחיקה. התאונה גם כן הייתה בבאר שבע? מה קרה?
"השווער רוצה שנודיע לילדים אחרים?" שוב היה זה בעלה ששאל. לפחות הוא מצליח להחזיק עכשיו ראש גם מבחינה מעשית.
היא לא חשבה על זה. הם יצטרכו עכשיו להתקשר לישי וחזקי ו – אוי!
"החתונה של רחלי מחרתיים." אמר אבא את מה שהיא קלטה באותו רגע.
"אני זוכר." נראה שיחיאל מחפש מילים, היא הכירה אותו מספיק כדי לדעת שהוא מחפש דרך לבטא את האכפתיות שהרגיש.
"אם ישי ישב שבעה החתונה תדחה." קולו של אבא היה מעובה באופן מוזר. "אם הוא לא ידע שהיא נפטרה, הוא לא יצטרך לשבת."
עיניו של יחיאל נפגשו איתה בהבזק של רגע.
"השווער רוצה שישי לא ידע?"
"אם ישי ידע, יהיו חייבים לדחות את החתונה."
החדר הסתובב סביבה. ברור שהחתונה תדחה. לא עורכים חתונה כשאבא של הכלה יושב שבעה, אבל אפשר להסתיר דבר כזה מישי? הוא עלול לשמוע איכשהו בסופו של דבר, ואז הכל יסתבך ברגע האחרון.
"ישי יראה שכולם לא מגיעים לחתונה." היא אמרה במאמץ.
"אז שכולם כן יגיעו." אבא מצמץ בחוזקה. "לא נגיד לאף אחד. החתונה תהיה כרגיל."
רוח קיצית נכנסה מהחלון הפתוח. למה אבא מתכוון? הוא ואמא יגיעו באמצע השבעה לחתונה כדי לא לצער את החתן והכלה? יכול להיות שזה מותר?
היא הביטה ביחיאל בחוסר אונים.
"אי אפשר שהחתונה תדחה." מילותיו של אבא היו כבדות. "נאמר לישי ביום של החתונה שאנחנו לא מרגישים טוב, ושגם אתם לא, וכך החתונה תערך כרגיל."
המילים נחתו סביבה, אחת לאחת.
"כל הילדים לא יהיו בלוויה?" היא העזה לשאול.
אבא עצם את עיניו, נראה כאילו לא שמע אותה.
כשהביט בהם שוב, היה בעיניו מבע שדיני לא ידעה לקרוא לו בשם.
"יש משהו שאני צריך להגיד לכם." הוא אמר.
