פרק 29: התסרוקת הכי יפה

"אני מקווה שהוא יירדם מהר." יחיאל אמר לה לפני שנרדם בעצמו.

ארי זז במעגלים על פיסת הרצפה הנקיה, הפך ודחף כל צעצוע שהגישה לו, ייבב מדי פעם, אכל ארבע כפיות מקופסת הגרבר ואת החמישית ירק, מצץ מהבקבוק וזרק אותו, ובאופן כללי עשה כל מה שיכול היה לעשות, חוץ מאשר לישון.

בשתיים בלילה היה נראה שהוא בכל זאת מספיק עייף. דיני הניחה אותו בעגלה, התיישבה על השרפרף, ונענעה אותו הלוך ושוב, ראשה הולם בכאב. אחרי דקות ארוכות של נדנוד, הציצה וראתה שהוא נרדם סוף סוף.

בדיוק אתמול דיברה עם יחיאל על ההקלה בכך ששעות השינה של ארי נהיות סבירות יותר, שהוא צורח פחות, שמחה שהשינוי המיוחל הזה הגיע בדיוק בזמן שבו יהודית פליישמן פנתה אליה בקשר לעבודה ב'שזיף'. ציפתה לתחילתה של תקופה קלה קצת יותר,  

ועכשיו המכה האיומה הזו שניחתה עליהם, ושיר.

דיני העבירה את ארי למיטה שלו, נזהרת לא להרעיש כדי לא להפריע ליחיאל. ואחר כך פנתה לחדר הבנות.

אור הנורה הדולקת בהול, נפל על מיטתה של שיר, המיטה של שושי.

עיניה של אחייניתה בת השש היו עצומות, קווצות שיער סתורות על מצחה. הבעת פניה קשה לפענוח גם מתוך השינה ונשימותיה קולניות מעט. זאת אומרת שהיא אכן ישנה. דיני נשפה בשקט בהקלה. לפחות זה, החסד שבגיל הילדות. הלוואי שהשינה תקל על שיר באופן כלשהו, שהיא תקום בבוקר טיפ טיפה פחות הלומה, שתהיה מסוגלת לדבר.

בובת הבד של שיר הציצה בחציה מתחת לשמיכת הקיץ. כאילו ימים עברו מהרגע שבו שלפה שיר את הבובה מתחתית ארון הבגדים ההוא, ולא רק כמה שעות. ידה של שיר הישנה הייתה מונחת על הבובה.

דיני העבירה לשון על שפתיה, הלוואי שהייתה מכירה את אחייניתה עוד לפני היום הנורא הזה, שהבדידות של שיר עכשיו לא הייתה כל כך איומה ומוחלטת. מה אם גם מחר היא לא תהיה מסוגלת לומר מילה?

קורה הרבה שילדים מגיבים בשתיקה מוחלטת לטראומה קשה? שהם אפילו לא בוכים?

היא חייבת מחר להתייעץ עם עירית. או, אולי עדיף שתחפש אשת מקצוע אחרת?

לא, היא בכל מקרה תהיה חייבת לעדכן את עירית בכל מה שקורה. ההגיון אומר להתייעץ איתה, למרות שהשיחה איתה סוחטת, השיפוטיות צועקת מכל משפט שני שלה.

מבטה של דיני נדד לאלישבע הישנה, שיר דומה לה יותר מאשר ריקי ושושי. בקלות יכולים לחשוב ששתי אלו הן אחיות.

עוד רגע צריכים לצאת לחתונה של כרמית. אמא מזרזת את כולם. דיני בת האחת העשרה בשמלה חגיגית, מסתבכת מול המראה. לחתונה של בת דודה אף אחת לא עושה 'תסרוקת', ובכל זאת היא נאבקת בשערותיה המתולתלות, מנסה לשוות להם מראה חגיגי ויפה יותר.

זיכרון מזמן אחר עולה בה. אצבעותיה של אחותה הגדולה מלהטטות בשערותיה כשהיא בת שש וחצי, בבוקר מסיבת הפורים של כיתה א'. טובה מורה לה להסתכל ישר קדימה ולא להזיז את הראש עד שהיא מסיימת, אז דיני מסתכלת עוד ועוד על השמלה הלבנה היפהפיה של תחפושת הכלה המשתקפת במראה, ומנסה בכוח לא לחשוב על שום דבר אחר.

"תהיה לך התסרוקת הכי יפה בכיתה." מבטיחה לה אחותה הגדולה. רגע לפני כן היא התחצפה לאמא והרגיזה אותה בכוונה, ולכן הקול שלה עדיין מתוח ועצבני. על ההתרגשות הממלאת את ליבה של דיני לקראת המסיבה, מתיישב מתח מכווץ.

שפתיה של טובה מהודקות ברוגז, ופעם אחת היא גם מותחת בטעות את השער יותר מדי וזה כואב, אבל היא לא עוזבת עד ששערותיה של דיני משולבות בצמה דקה המסתובבת לצד ראשה. הצמה מסתיימת מתחת לכתר הכלה היפהפה. שערה המתולתל של דיני גולש לצדדים, ובבית הספר היא מגלה שאחותה הגדולה קיימה מה שאמרה, התסרוקת שלה היא הכי יפה מכל הכיתה.

'צריכים כבר לצאת לאוטובוס'. אמא אומרת בקול, היא נשמעת לחוצה. 'כולם מוכנים?'

דיני בת האחת עשרה אוספת את השיער לקוקו כמו בכל יום, ומנסה להחליק עם היד קווצת שיער שהיא לא הצליחה לתחוב לקוקו. שלש שנים עברו מאז שטובה עזבה את הבית. אין מה לעשות. היא חייבת להתרגל ודי. מדי הרבה היא עצובה בגלל זה. היא צריכה לא לחשוב כל כך הרבה על אחותה הגדולה.

דיני נשענה על הקיר. בשום אופן לא יכולה הייתה אז להעלות בדעתה שדווקא בחתונה של כרמית תפגוש את טובה, ובטח שלא באופן ההוא.

ריקי הטילה מתוך שינה את זרועה על אלישבע. עיניה של דיני נחו עליה, ריקות מדמעות. אין יום ששתיהן לא רבות בו, אבל בסופו של דבר הן גם מחפשות כל אחת את האחרת כשיש להן משהו מסעיר לספר.

אם הייתה יכולה להיות בטוחה שתמיד תישאר ביניהן האחווה הטבעית הזו, להבטיח בשבילן שהיא רק תתחזק, שלא יבוא יום שבו מישהי תתרחק בחטף מהאחרת, שלא תשאיר אותה לבד.

חשה את הגעש בתוכה, פיזית, כשפנתה סוף סוף לחדר השינה. נכנסה בשקט, נזהרת מלהעיר את יחיאל.

לא קשה להבין שהוא נרתע מלקחת מחויבות עצומה כזו על עצמו, על עצמם.

ובכל זאת שיר היא אחיינית שלה – שלהם.

יחיאל נחרץ כל כך. הם חייבים לדבר על הנושא הזה ביישוב הדעת, אם כי לא נראה שהוא ישנה את דעתו.

אולי הוא צודק. אולי אם היו מחליטים לגדל את שיר, זה בסופו של דבר היה יותר מדי קשה.

דיני עצמה את עיניה, ודמותה של אחייניתה כמו צפה מולה. לופתת את הגננת ענבל, נאבקת בכל כוחה שלא להיפרד.

מסכנה, באיזו טראומה איומה היא נמצאת.

הלוואי שיימצא בשבילה בית יציב וחם. שמישהו מהאחים יאמץ אותה אליו ושתהיה לו נכונות להתמסר.

הלוואי שהיא תצליח להשתקם, שיהיה לה טוב.