שמלת קיץ ורודה, מכנסי ג'ינס קצרים במידה שש, סרפן ירקרק דהוי.
דמה של דיני כאילו געש בעוצמה בתוכה, כשקיפלה פריט אחר פריט. מאז שראתה את המיטה בלוויה היא מרגישה כך.
סרפן אדום, מכנסי טריקו, חולצה עם דוגמה של תות מלפנים.
ידה של דיני נעצרה עם החולצה.
"מה יש?" שאל יחיאל.
"זאת תווית של המכירה המוזלת של 'מלבושי כבוד'."
"אז?"
"אז כלום. סתם, חשבתי שהם מוכרים רק בריכוזים חרדיים."
"כנראה שיש חנות שמשתמשת בתווית דומה."
דיני הכניסה את הערימה המקופלת לתוך תיק גב גדול שמצאה בבית. היא ניסתה לפני כן לבקש את רשותה של שיר להשתמש בתיק המסוים הזה, הסבירה לה שהיא צריכה לארוז בגדים בשבילה.
שיר עצמה את עיניה בחוזקה ברגע שרק פנתה אליה, ונאחזה בגננת ענבל, שהתיישבה איתה על הספה מיד כשהגיעו לדירה.
דיני החליקה על קצוות הבגדים, והעבירה יד על פניה, מנסה להרחיק את המראה הנורא שכאילו נצרב ברשתית העין שלה בבית העלמין.
אתמול אחותה עוד הייתה פה, בחדר הזה.
מהסלון שמעה את אמא מנסה שוב ושוב ליצור קשר עם שיר, החבוקה בזרועותיה של הגננת.
"בבית של דיני יש הרבה משחקים יפים, והילדים שלה בטח ירצו להכיר אותך."
נראה שאמא יצאה מההלם שתקף אותה בבוקר.
"תראי איך סבתא שלך אוהבת אותך." הפעם היה זה קולה של ענבל.
"מאד מאד אוהבת." הוסיפה אמא בחום.
מבטה של דיני נפגש עם זה של יחיאל. שיר בטח מתחפרת שם בזרועותיה של ענבל, באותה תנוחה שבה היא נמצאת כבר חצי שעה.
"את ילדה נהדרת, שיר." שוב הייתה זו אמא.
אמא נשמעה עכשיו דומה יותר להיא עצמה. טיפות זעירות של הקלה זלגו לתוכה של דיני. הפחיד אותה השקט המוזר של אמא בשעות האחרונות. השקט, והצורה השונה שבה נשמעו המילים שלה כאשר כן דיברה.
זו בעצם הייתה גם ההשפעה של התרופה שאמא לקחה. אמא כנראה אף פעם לא לקחה כדור הרגעה, ועכשיו היא בלעה מינון כפול.
ומה עם אבא?
שנים שאבא מפנים את המצוקה בתוכו. הם במובן מסוים התרגלו שכך הוא, שותק וסובל. אמא היא זו שהתמודדה עם הקושי הזה, יום יום.
ודווקא בתקופה האחרונה היה נראה שקצה של משהו משתחרר באבא, שהוא מסוגל יותר להנות מהמשפחה שהקים, מהנכדים שלו. למרות טובה.
עכשיו הוא מחכה למטה ברכב, לבד.
דיני פתחה מגרה נוספת, גרבי ילדות, טייצים, וגם שתי גופיות צבעוניות בגודל של שיר, עם הדפסים של דמויות שלא הכירה.
דיני העבירה לשון על שפתיה. עד עכשיו הכניסה כל מה שראתה, מתוך הבנה שאי אפשר לקחת לשיר את הבגדים שהיא רגילה אליהם. אבל אלה? – שיר בוודאי לא לובשת אותן על חולצות בסיס…
"יחיאל, מה אתה אומר?"
הוא הסתכל וקלט מיד את כוונתה.
"אם לא תארזי ממש את כל הבגדים שלה, היא לא תשים לב שהשארת דווקא את הבגדים האלה כאן."
"אולי היא כן תשים לב."
"אבל מה אפשר לעשות? יהיה גרוע יותר אם נצטרך לא להרשות לה ללבוש בגדים שלה."
הוא הידק לרגע את שפתיו באי שביעות רצון. כנראה מקווה שוב בליבו שהשהות של שיר אצלם תהיה קצרה כמה שיותר.
דיני ליקטה כמה טייצים מתוך המגירה. שמלה חגיגית בגוון שמנת הסתתרה ביניהם, שמלה של פלייס עם הדפס של חד קרן מלפנים. את השמלה הזו היא בוודאי צריכה לקחת עכשיו. שיר תצטרך אותה לחג השבועות, בעוד חמישה ימים. ישי שכר בנין של ישיבה לשבת שבע ברכות, הכוללת גם את חג השבועות שלפניה, והזמין לשם את כל המשפחה.
"אני פתאום קולטת שלא הגיוני ששיר תבוא איתנו ליומיים של שבע ברכות." היא אמרה ליחיאל. "זה יהיה נורא מהיר בשבילה, להיות עם כולם."
"אז נשאר בבית?" הוא אמר את המילים כאילו הרעיון הזה הוא לא לגמרי הגיוני.
"לא יודעת. אתה חושב שיהיה אפשר לקחת אותה?"
"לא יודע. נראה מה יהיה." הוא נאנח בקול. "אני מקוה שאבא שלך בכלל יודיע לאחים שלך עד אז."
הייתה נימה של ביקורת במילים. דיני בלעה את רוקה.
"רגל מבטל שבעה." הוסיף בעלה. "אם אחים שלך ישמעו על טובה יום אחרי החתונה, הם יצטרכו לשבת רק יום אחד, מרביעי לחמישי, עד ערב החג."
התיק הכחול כבר היה מלא. דיני סגרה את הרוכסן בקושי.
"ענבל צריכה ללכת." אמא נכנסה לחדר. "היא רוצה שנשחרר אותה משיר."
הגעש בגופה של דיני התגבר. "אי אפשר לשכנע את שיר לעזוב את הגננת."
"לא יעזור לחכות." אמר יחיאל.
הוא צדק. וגם הם עצמם מוכרחים כבר לחזור הביתה לילדים. ריקי התקשרה כבר כמה פעמים, וגם אלישבע. נראה שהולך להן קשה עם הקטנים.
"צריך לקחת בעדינות את שיר מענבל." אמרה אמא בקול נמוך. "אין ברירה."
דיני הביטה ביחיאל. "זה נראה לי נורא."
"תרגיעי אותה כמה שאפשר," אמר יחיאל. "כמו שעשית לפני כן."
דיני חשה את הדופק שלה נעשה מהיר. נראה שאם היא תרגיע את שיר 'כמה שאפשר', זה יהיה בערך כלום. שיר לופתת את הגננת שלה בכוח, היא גם לא תוכל לקחת אותה בעדינות.
היא תצטרך למשוך אותה בכוח?
זה יותר מדי נורא בשביל לעשות את זה.
הספר שהילדים שלך מחכים לו!
החוקרים בתעלומת המלשינים בפומבדיתא של שרי וולך –
הספר השמיני בסדרה ההיסטורית שהפכה ללהיט!
בעזרת השם בקרוב ממש בחנויות!
18 Responses
הסיפור מיוחד מאד
אבל
די מתסכל שהסיפור לא מתקדם
לא התחדש כלום בפרקים האחרונים…
מה פירוש לא התקדם?
התקדם המון בהבנת הדמויות השונות, המניעים להן, מה שמטריד אותן, התפקידים שלהן בסיפור הכולל.
זה דבר שנבנה לאט.
מי שמחפשת סיפור עם הרבה תזוזה ודרמה בלתי פוסקת, חושבת שזה פחות הכיוון.
גם אני חושבת שהוא לא ממש מתקדם….
הוא קצת חוזר על עצמו.
אבל הוא ממש חמוד
צריך קצת מתח דמעות….שאין.
סיפור מתקדם זה סיפור קומיקס….
מי שרוצה עומק והבנה בין השורות- מוזמנת לסיפור הזה
אני חושבת שהסיפור הוא בהמשכים ובהתחשב בזה יש לנו מדי הרבה זמן לעכל את הדמויות וההתרחשויות, מה שגורם לי אישית להרגיש קצת נמרח. אני מאמינה שבספר בקריאה רצופה הייתי יותר נהנית מההתרחשויות ומהניתוח והיכולת להבין יותר טוב את הדמויות.
סתם להבין,
אתן, שאומרות שהסיפור נמרח,
אתן קוראות אותו ומשעמם לכן????????
לא מבינה!
מבחינתי, לפני הניתוח של כמה מתקדם, לאן, מה המטרה ומה הרמה של ניתוח הדמויות..
מה שבטוח זה שאני פשוט קוראת את הסיפור בנשימה עצורה
פשוט מרותקת כולי!
לחלוטין!
זה שזה אומר שהסיפור ברמה אחרת!!
אפשר להמשיך ולדון כמה להתעכב על סיטואציה, על ניתוח הדמויות ועוד
אבל המציאות שאני יושבת מאובנת על הסיפור
מוכיח עד כמה הוא טוב
בשביל ספר – זה מושלם
בשביל סיפור בהמשכים אחת לשבוע -הפרקים קצרים מידי לטעמי
גם אני מרגישה שהסיפור לא מתקדם
הבנתי את הדמויות, כבר הייתי בתסכול ובמצוקה ובכאב
הזדהיתי עד עומק נשמתי מלחשוב שגם לי יש אחות דומה לטובה
קראתי שוב ושוב על הקיפאון של שיר ועל הקושי של דיני
הסיפור למעשה לא מתקדם
המון פרקים רק על שעות בודדות של סביב הלוויה
אם זה לא היה סיפור שכל כך נוגע ללב לא הייתי מגיבה בכלל
דווקא כי הסיפור כל כך מיוחד, אני משתוקקת שיתקדם כבר לפני שנמאס לי ממנו סופית❤️
מסכימה איתך,
אנחנו כבר בפרק 19, וגם אם נניח שכל פרק הוא חצי מהאורך המקובל, יוצא שאנחנו בערך בפרק 10 –
ועדיין נמצאים בתוך קורות אותו היום במשך כמה שעות,
זה מתחיל קצת לשעמם לצערי……..
אני חושבת שהוא לא מתקדם בכל שבוע זה פעם 1, וממש קצת…
אז לא מתחדש מפעם לפעם…
אולי אם זה יהיה כמה פעמים בשבוע,
נרגיש יותר זרימה.
בלי קשר שרי, את כותבת מושלם ומרתק
הפרקים קצרים, וזה מאד מתסכל, כי אני כ"כ מחכה כל שבוע שיעלה פרק חדש, ותמיד נשארת עם פה פעור בסוף הפרק- קטעו אותי באמצע המתח. והמלל כ"כ קצר ולא מספק.
לגבי התקדמות – לדעתי הסיפור הזה ספציפי עמוק מאד, עם חוויות רגשיות עוצמתיות מאד של כל דמות בנפרד, והתחושות בו באמת לוקחות הרבה פרקים כי יש פה ריכוז של המון אמוציות.
אי אפשר להתקדם עם הסיפור הנוכחי בקצב מהיר יותר. גם כי זה סיפור שמצריך הכלה של שבוע (לדעתי) וגם אם זה היה כתוב בספר- אפשרי לקרוא אותו זריז ומהיר. והסיפור הספציפי הזה לא יכול להיקרא בחד פעמי. אחרת איבדנו את כל העומק והעוצמה של הסיפור.
מבינה אותך מאד שרי על הקצב. ומודה לך מאד מאד מאד מאד על מנעד הרגשות המדהים שאת יוצרת ביד רמה! את אלולפה!!!
פרק מושלם!!
זה נראה שאמא של טובה, רואה בשיר תיקון של טובה( ולא בגישה שלה! נראה שהולכת להיות דרמה אמיתית וכפיה על שיר המסכנה להיות מה שטובה לא הייתה (וגם שיר לא)) אם הייתי שיר לא הייתי סובלת את הסבתא הזאת!
הפקרים קצרים מידי, וכתובים ככ טוב, לכן זה נראה שלא מתקדם!
וואו אני ממש מסכימה איתך גם לי נראה שהולך להיות ככה.
אגב מההתחלה לא כ"כ התחברתי לאמא של דיני גם מהסיבה שהיא די מכריחה את דיני לקחת את הילדה איתה.
ובקשר לאורך של הפרקים זה באמת קצר ודי חוזר על עצמו וזה קצת מתחיל להימאס אנחנו מתחילת הסיפור עוד באותו יום מסיפורים בהמשכים שאני קוראת העלילה קצת יותר זזה.
הסיפור מקסים, העלילה יפה
כנראה שבאמת אם הייתי קוראת את הסיפור כספר לא היה נראה מרוח בכלל
את הסיפור הקודם שכתבת בשבי רגע התחלתי לקרוא רק כשהפרק האחרון יצא וזה היה פשוט מקסים!!
רציתי גם את הסיפור הזה לקרוא בסוף אבל לא מצליחה להתאפק, כל יום ראשון מיד מחפשת את הפרק החדש
בעיקרון אני שונאת סיפורים בהמשכים, הכי כיף לקרוא הכל ביחד! אבל לא אפשרי מבחינתי לחכות כ"כ הרבה זמן-כל שבוע מחדש אני נשארת במתח 🙂
לכל מי שקשה לה עם הקצב ו/או עם אורך הפרקים, מוצעת בזה עצה פשוטה: אל תקראי כל שבוע.
אלו הנתונים כרגע – אורך הפרקים מוגבל, סוג הסיפור אינו דרמה חריפה אלא התפתחות אישית עדינה והיכרות הדרגתית עם הדמויות, וגילוי זויות חדשות בקצב שבו הן קורות בחיים האמיתיים. אלו נתונים קשיחים. במקום לקטר אפשר לרווח את הקריאה, וכך ליהנות יותר ממה שהסיפור המיוחד הזה בא לתת.
דיני מתחילה לקלוט למה יחיאל הסתייג מלכתחילה מלקחת את הילדה.
נראה שהיא חשבה על "ילדה בת שש", נו, כמה קשה זה יכול להיות,
ואילו הוא הבין שמדובר ב"ילדה מבית חילוני אחרי טראומה" עם כל החיכוכים והבעיות שסיטואציה כזו מזמינה…
הסיפור לא סתם "נמרח"!!!
אי אפשר בפרק אחד או שניים, להעביר את כל הניואנסים הקטנים – אך החשובים מאד לעלילה!
כל זמן שאיננו מכירות כל דמות לעומקה, להלך מחשבתה, לרגשותיה, ליכולותיה וכו', אין טעם לרוץ עם הסיפור קדימה!!!
אכן, יש מקום לכך, שכל פרק יהיה יותר ארוך ונכיר קצת יותר את הדמויות. זה גם לא יהיה אמיתי, אם מיד לאחר הלויה ,,יקרעו"
את שיר מידיה של הגננת, לאחר שנשים אחרות שהיא מכירה כבר עזבו את המקום! צריך לתת לה זמן לעיכול! היא בטראומה נוראה,
בסיטואציה כ"כ קשה, בעיקר לה, אך גם לכולם ואין טעם "לדחוף" בכח, דברים שגם במציאות לוקחים הרבה זמן!
אפשר לומר על כל סיפור עם עומק ומסת רגשות, שחשוב מאד להביע אותן – שהוא ,,נמרח".
הוא לא נמרח! זה הקצב של הסיטואציה ואם הדברים היו מתקדמים מהר – זה לא היה אמיתי! זה גם לא היה נקרא ,,סיפור טוב"!!!
שרי!
את כותבת נפלא! הנפש שלך כ"כ עשירה ורגישה ולדעתי – חשוב מאד לפרט את כל הדברים, גם אלה שנראים קטנים, כי הם חשובים להמשך הסיפור!!!
גם אני מחכה בקוצר רוח בכל פעם לפרק הבא וכך זה היה גם בסיפורים הקודמים. אבל צורת הכתיבה שלך – רק משביחה את הסיפור
ואת הבנתו לעומק!
אפשר שכל פרק יהיה ארוך יותר, כדי שאלה שזה מפריע להן, יחושו שהן קוראות קצת יותר מ,,כמה שורות". אך כולן חייבות להבין, שאי אפשר לדחוף את הרכבת מאחור, היא לא תיסע יותר מהר בגלל ,,עזרתנו" ומאמצינו…
עלי והצליחי!!!
כך רציתי לעשות
אבל הסיפור כל כך שאני לא מתאפקת וקוראת כל שבוע