פרק רביעי: צריכה לספר

אבא של דיני מחה זיעה ממצחו.

"להדליק את המזגן?" שאל יחיאל בעדינות.

חמיו הנהן.

השלט היה במקום הקבוע, יחיאל התעסק עם כיוון הטמפרטורה זמן ארוך מהנדרש, מקווה שחמיו יתחיל לדבר.

רק רעש המנוע שהתחיל לעבוד גדש את החדר.

"רצית להגיד משהו, אבא?" פניה של דיני היו חיוורים.

אביה נענע בראשו וקם בכבדות.

"אמא תגיד." ענה במאמץ.

הפסיעות שלו היו איטיות כשיצא מהסלון.

עיניה של דיני התרחבו. דלת חדר ההורים נפתחה ונסגרה.

"דיני, את בסדר?"

"אני – לא יכול להיות שזה אמיתי."

זה גם מה שהוא הרגיש.

"אני גם לא יודעת אם אפשר שכל האחים שלי לא ידעו. ואם יוודע להם פתאום ביום של החתונה? זה יהיה הכי גרוע. וטובה – איך בכלל מצאו את ההורים שלי להודיע להם?"

"במשרד הפנים רשומים קרובי המשפחה של כל אחד." הוא שיער. "אז כנראה מיד כשזיהו אותה התקשרו להגיד להם."

"איזו מין תאונה זו הייתה?" שפתיה של דיני התעוותו, "אם הלוויה בבאר שבע, זה אומר שטובה גרה בבאר שבע?"

"כנראה. או במקום אחר באזור."

"אני חושבת על הפעם האחרונה שראיתי אותה." קולה של אשתו שקע.

"בחתונה של כרמית?"

"לא, ביום ההוא שהיא באה לאבא ואמא, כשפגשתי אותה בחדר מדרגות."

הוא הצביע על הגבעה שנראתה מרחוק, מעבר לרחובות של הגבעה הדרומית. 'אמורים לבנות שם שכונה גדולה חדשה.'

כלתו לא הייתה מרוכזת.

'יש משהו שאני צריכה להגיד לך.'

'מה?' הוא שאל בפיזור נפש, ואז ראה את הבעת פניה, ומשהו צנח בתוכו. היא הסתירה ממנו משהו. היא הסתירה עד עכשיו, ועכשיו היא רוצה להגיד. אולי זו בעיה רפואית או משהו נפשי, אולי זה –

'זה משהו ש – זה לא קשור לחיים שלי עכשיו, אבל אני לא רוצה להסתיר ממך. יש לי אחות.'

'יש לך אחות?' מרוב הלם הוא רק חזר על דבריה.

'אחות גדולה.' היה נראה שהיא מתאמצת לחייך. 'היא – – היא נושרת. היא חילונית עכשיו, ואין לה קשר עם המשפחה.'

הוא חיפש אחרי המילים.

דיני נשענה על מעקה המתכת.

'בת כמה היא?' הוא שאל.

'בת שלושים, גדולה ממני בעשר שנים.'

שוב לא ידע מה לומר, אבל קלט שכלתו במתח מהתגובה שלו ושהוא צריך להגיד משהו. 'אין לך שום קשר איתה?'

'לא. היא לא רוצה קשר עם אף אחד.' דיני היססה לפני שהמשיכה. 'חשבתי שאולי אתה יודע, שאולי שמעתם בבירורים.'

הרטט בקולה נגע לליבו. 'לא. לא שמענו. אף אחד לא אמר כלום.'

'השכנים לא יודעים. נראה לי שבגלל זה ההורים שלי עברו לרחוב נועם אלימלך. כדי שלא ידעו.'

'עברו מאיפה?' מה עוד הם לא שמעו בבירורים.

'גרנו ברחוב הראשונים. אתה יודע איפה זה? בצד השני של בני ברק. קרוב לבית מרקחת של אבא שלי.'

'מתי עברתם?'

'מזמן. הייתי אז בסוף כיתה ג'.'

כמה כוכבים נראו בשמים המשחירים שמעליהם.

'מה אתה אומר?'

קולה היה מהוסס. באחת קלט כמה היא חוששת מתגובתו. 'שזה עצוב, ושזה לא קשור אליך. זאת אומרת, לא קשור אלינו. את לא אחותך.'

'ההורים שלי כל כך טובים, וכשאנשים שומעים דבר כזה, חלק מהם מיד מאשימים את ההורים.'

'אין בזה שום הגיון.' הוא הזדרז להסכים, חש עד כמה מילותיו חשובות לה. 'ההורים שלך הם אנשים מיוחדים.'

'נכון.' היא אמרה בשקט.

'טוב שספרת לי.' הוסיף כדי לעודד אותה. לצד התדהמה מקיומה של אחות שלא שמע עליה, חש גם הקלה. כלתו בריאה והכל בסדר. מה שהיא סיפרה לו אכן לא היה אמור להשפיע על החיים שלהם בשום צורה.

"אני צריכה לקרוע עכשיו קריעה?"

"קורעים בלוויה." הוא אמר, משמעות המילים מחלחלת לתוכו. דיני עומדת לשבת שבעה. הם יצטרכו לספר לילדים, להסביר. או שאולי דיני לא תרצה. אם הילדים ידעו, אז גם השכנים. אולי יכביד עליה מדי.

"ואני צריכה להוריד את הנעליים?"

לא מתאים לה להיתפס ככה לדברים המעשיים, אולי מרוב שהמציאות קשה מכדי לקלוט אותה. "הלכות האבלות מתחילות אחרי הלוויה."

"אתה חושב שבאמת אפשר לא לספר לכל האחים עד אחרי החתונה?"

"זה מסובך. אבל אולי כן." הוא השעין ראשו על מצחו, מנסה לעשות סדר במחשבות המתרוצצות. יתכן מאד שהמחותנים של ישי לא יודעים על טובה. זה יהיה טראומתי לרחלי, הכלה, שהחתונה תדחה פתאום באופן הזה. נראה שאכן הדבר הנכון הוא לא לספר.

דלת חדר ההורים נפתחה.

פסיעותיו הכבדות של חמיו התקרבו לסלון.

"אמא ישנה חזק. ייקח זמן עד שהיא תתעורר." הפעם הוא לא התיישב, רק עמד ליד השולחן, פיו נפתח כאילו הוא עומד לומר משהו, ואז התהדקו שפתיו.

עיניה של דיני התמלאו חרדה. יחיאל דחק בעצמו לשאול. "מה רצית להגיד לנו?"

"הייתה לה בת."

"למי?"

"לטובה. הייתה לה בת. היא השאירה בת, ילדה."