אני מפחדת להתחתן.
רואה סביבי נשים נשואות שגמורות מעייפות מהעבודה, אבל אין להן ברירה כי חייבות לפרנס את הבית, אין להן כח לשום דבר ולא לילדים, רק מחכות לרגע שהם הולכים לישון,
ואני חושבת לעצמי איזה חיים קשים זה, ממש מלחיץ אותי להיכנס ללופ הזה…
בתור רווקה החיים יחסית רגועים ואין איזה עול מטורף וזה ממש מלחיץ אותי כל הקטע הזה….
רק בתור רווקה אני חוזרת גמורה מהעבודה, אני מנסה לחשוב איך בכלל אני אצליח לשרוד ככה גם עם ילדים?
אני אענה בכנות:
יש הרבה צדק בדברייך.
המעבר מרווקוּת חסרת על לאשה נשואה עם מחויבות לבעל, בית, פרנסה וילדים היא בהחלט לא פשוטה.
וזה קושי קיים.
אני חושבת שהמודעות מאד עוזרת, לא לטבוע בשגרה הטובענית, ובכח לשמור לעצמך זמן שבו את לעצמך ודואגת להתמלא דרך דברים שמטעינים לך את הנפש וממלאים אותך בשמחה. כשיש לך את הפינה לעצמך, זה גם נותן לך את האנרגיה לכל המטלות של שאר היומיום העמוס, ואז את מצליחה להנות מהעומס המבורך של גידול ילדים, ניהול בית וכו'. כי הכל זה מתנות- רק שלפעמים מרב עומס לא מצליחים לראות את זה.
עניין של סדר עדיפויות – כשזה במודעות וחשוב לך מספיק אז תדעי לעצור לשעה בערב גם אם הכביסה עוד לא מקופלת.
וזה נושא חשוב ומשמעותי שהכרחי (בעיני) לדבר עליו בפגישות. כמה בן הזוג מבין את זה? כמה מכבד? כמה מעריך? האם יתמוך? כיוונים כמו לקחת עזרה בזמני עומס, האם ילמד בכל מחיר? וכו'.
בהצלחה!!
אני זוכרת שלפני שנולדה ביתי הבכורה, הייתי בהתרגשות גדולה אבל גם חייתי בתחושת הבנה והשלמה שהחיים הולכים להיגמר… חשבתי שאנחנו כבר לא נהיה זו"צ, לא נוכל לצאת ולהסתובב מתי שרוצים, בסעודת שבת אני לא אוכל לשבת בנחת אלא רק עם תינקת על הידיים, נרצה לדבר יחד והיא תבכה ועוד כל מיני תרחישים…
וגיליתי שממש לא!! אני זוכרת את ההפתעה שהייתה לי אחרי הלידה ( לא ממש מיד כשהפיצקית קצת גדלה) אבל, החיים חוזרים למסלולם, יש זמן להנות ולהמשיך לטייל ולבלות, התינקת מוסיפה לקשר ולמתיקות בחיים.
והיום כאמא ל3 קטנים, אני בודאי חוזרת עייפה מהעבודה ועסוקה מאד, אבל החיים לא נגמרו- עכשיו אני חיה את החיים!
ותזכרי שתמיד אפשר לדאוג לזמן איכות עם עצמך…:)
אולי מה שמפחיד אותך זה נשים שלא מצליחות "להרים ראש מעל המים" ופשוט לחיות?
כמו בתאורים?
כאילו לא רק העומס, אלא יותר הטרוף הזה.. שבנאדם לא מצליח להרגיש ולדאוג לעצמו?
אז יכולה לאמר לך שזה משהו שהוא לגמרי לא תקין…
ויכול לקרות גם לרווקה…
רוב הנשים אמנם עמוסות, אבל בהחלט חיות את חייהם, עם קשיים אמנם – אבל לא ברמה של התמוטטות יומיומית (לכל אחד יש כמובן זמנים קשים, אבל לפי מה שמשתמע מהשאלה שלך את רואה את זה כמצב קבוע ומובן – וזה לא המציאות התקינה והרווחת)
כדאי לך כבר היום, גם כשחוזרת גמורה מהעבודה – למצוא זמן לעצמך, זה חשוב ממש!!
יש מצב שסתם הגזמתי – והתשובות של כל הנשים לפני כבר שמו לך את הדברים בפרופורציה, אבל למקרה שאת מהאלו שלא מצליחות כל כך לדאוג לצרכים שלהן ולראות את עצמן – זה הזמן לעבוד על זה 😊
מסכימה איתך מאד
זה באמת קשה וכובל-
אבל כשאת יודעת שאת משקיעה במשהו ניצחיייי באמת!!!
שישיאר איתך לעולמים -זה נותן המון המון המון כח
בסוף השנים האלו חולפות….
והילדים והמשפחה נשארים
את בעצם מתארת חיים של 20 שנה בתחושה קורבנית. בעיני עצוב מאד.
התקופה הזו היא תקופה עמוסה ומעייפת- אבל אמורה להיות מהנה ושמחה.
והתענג על ד'
כשמקיימים את רצון ד' זה עונג
א"א לחיות בתחושה כזו לאורך זמן
במחשבה רק על העתיד הטוב
הטוב הוא כל רגע בהווה
כשזו ההרגשה כדאי לעצור ולחשוב למה מה אפשר לשפר ואיך
נכון שיש אתגרים בחיים אבל יש גם הרבה שמחה הנאה וסיפוק
אגב, לפעמים תחושה כזו יכולה להגיע לא בעקבות שאת רואה נשים כאלה סביבך, אלא כי חווית את החיים ככה מקרוב. וזה השאיר שריטה בלב.
ה'משקפיים' שלך, שדרכן את רואה את החיים – מוכתמות, ולכן כל מה שתראי (גם אם תראי נשים מאושרות) ייקלט אצלך בצורה כזו.
במקרה כזה ממליצה לך לפנות לטיפול. לעבד את הכאב הזה ולעבד את תפיסת העולם שלך על החיים, על הקמת משפחה, זוגיות, שותפות, הורות וכל מה שקשור בזה.
תפסיקי לקרוא בפורום הזה. הוא מיועד לנשים ולא לבחורות.
גם אם צנוע ואין שום בעיה – זה בדיוק מה שאמרו שלא כל נושא מתאים לכל גיל, ואת בדיוק ההוכחה.
כשתגדלי – תביני. כמה מעצבן ככה פשוט.
זה לא קשור לפורום, היא כתבה: "רואה סביבי נשים נשואות שגמורות מעייפות מהעבודה"
כלומר היא רואה ביום יום.
הפוך הפורום נותן לה אפשרות לשאול ולקבל את הצד השני והיפה של התמונה.
ולהגיד לבחורה בגיל שידוכים "כשתגדלי תביני" 🙄
מקווה שלבנות שלך בגיל הזה תדברי בצורה יותר מותאמת.
מסכימה,
זה באמ חבל לבוא למקום שנשים פורקות ומקטרות..
ממש לא מסכימה אתך.
ולבחורה בוגרת וחכמה שעומדת לפני החלטה מהותית בחיים, ומעלה חשש קיים ומציאותי – התשובה היא ממש לא סתימת פיות.
"תמשיכי להיות תמימה וחסרת ידע, ללא מושג מהם חיי נישואים ומשפחה, תתחתני כי ככה כולם עושים, ותשרדי את החיים כמו כולם…"
מסכימה איתך
אין אושר יותר גדול מחיי נישואים
אין אושר יותר גדול מלגדל ילדים
זה מאתגר, זה דורש, אך זו חובה שהיא זכות …
אם תקחי לי חלק אחד קטן ממה שיש לי עכשיו אני לא אעמוד בזה
יש לי בלי עין הרע 5 בנים ובת והשביעי בדרך….
לא אומרת שקל אבל כיף לא נורמלי…
את לא מגיעה לזה ביום אחד את מתרגלת לזה…
מתאמנת וכו
כמו מעבר מגן לכיתה א שהוא קשה
אבל את גדלה ורוצה לגדול …
ואחכ המעבר בין יסודי לתיכון
את לא קופצת מגן לסמינר….
את מתרגלת לאט לאט
מתרגלת לבעל…
לבעל וילד…
וכן על זה הדרך…
חיי רווקות כשמם כן הם ריקים….
יש בהם ריקנות וחיפוש אחר אושר וריגוש שרק חיי נישואים יכולים להציע …
המשמעות והסיפוק בחיי נישואים …
קשר עוצמתי ואדיר ומישהו שותמיד שם בשבילך….
נכון, צריך לחיות את הקשר ואת הבית לפעמים
לא אשקר, לא תמיד קל אבל עם הזמן לומדים את המציאות ומשתנים ומשנים הרגלים… ומגיעים לתכלית ולאושר אין סופי…
תמיד שקשה לי עם ילד או עם הבית אני מדמיינת שזה היום האחרון שלי כאן
או שלו…
זה מעלה דמעות לעיניים …
אי אפשר לשאת את זה …
כי אפשר לוותר על זה …
את שואלת למה לי להכנס לזה בכלל
אז את פשוט לא יודעת כמה את מפסידה
עם כל יום שעובר…
אם היית מבינה את מה שכל אישה שטוב לה בחיי נישואים מרגישה
לא היית מפסיקה להתפלל שתתחתני עוד היום….
כי חבל על כל רגע בלי….
מתפללת שתמצאי את הזיווג הנכון והמתאים לך עוד היום ממש
ויהיה לך טוב ואושר כל החיים
אני אגיד דבר נוסף
חוץ מכל הסיפוק שיש בחיי הנישואים וההורות
יש דבר נוסף ופשוט מאד, רצון למצוא את המקום שלך, שבו את תחליטי מה קורה, והוא מעוצב כרצונך, ונוסעים והולכים לאן שאת רוצה
(בערך.. כן? )
זה פשוט צורך שלנו שמגיע מי שהוא בחיים, לעמוד ברשות עצמינו
זוכרת שתמיד אחרי שריפ חמץ אני אומרת לבעלי – כמה שעבדנו פרך, הרבה יותר מגיל הבחרות, הסיפוק הרבה יותר כיפי, כי זה שלי,
(ואני החלטתי מה וכמה לנקות בהתאם לכוחות שלי, ומה להכין, )
ספציפית הנקודה של לעמוד ברשות עצמך, יכולה בחורה לומר אלך לגור בבית לבד… אז זה לא מענה לשאלה של פחד מהנישואין
יותר מהנקודה של לעמוד ברשות עצמך – לאה כתבה כאן על למצוא את המקום שלך. לעצב את החיים של עצמך כמו שאת רוצה אותם!
זה הרבה יותר חזק.
לפעמים אנחנו תקועים בקלישאות וסטיגמות קבועות חזק מתוך החינוך והסביבה שגדלנו בה, ומנסים ליישר את עצמינו לפיהם. ואז תחושת התסכול והקורבנות וההישרדות.
אבל אפשר למצוא את החיים שרוצים לחיות אותם.
זה שיש פחד מהנישואין לא אומר שרוצים להישאר לבד. רוב האנשים כן רוצים משפחה, וכמו כל דבר יש לזה מחיר.
ואז מעצבים בצורה עצמאית את סגנון הבית וההתנהלות. מפסיקים לחשוב מה "חייב" לפי מה שהתרגלנו לחשוב ולסדר סדרי עדיפויות כרצוננו.
וכשהחיים שלנו הם מה שאנחנו בוחרים זה עדיין יכול להיות קשה ומעייף מאד, אבל מספק ושמח וממלא בהגשמה.
הפחד הזה מרגיש לי שמרחוק נראה שלהיכנס למחויבות משפחתית זה לוותר על עצמי וחיי בשביל המשפחה. אז לא. נכון תמיד יש הקרבה ומסירות וזה אינטנסיבי ושוטף, אבל אפשר למצוא את הדרך שבו גם לעצמך יש קיום וחיים ואז הם הרבה יותר מלאים.
וואו,
זה מרתק איך לכל נושא יש 2 צדדים,
אני מחכה להתחתן בגלל מיליון סיבות,
ואחת מהן- היא בגלל שנמאס לי כבר לחיות ברשות עצמי.
להחליט לעצמי, לחשוב לעצמי, לקבוע וכו'
מחכה לזה מאד
לעבור לרשות בעלי.
ואל תבינו לא נכון-
אני בחורה שמורה, בבית עם עקרונות, ברשות אבי ואימי על כל המשתמע,
אבל בכל אופן- זה גיל שהעצמאות מופרזת, האחריות פרטית
והכל גדול עלי לבד.
ממש כך,
אוסיף עוד משהו- בשלב מסוים, הרצון לשותף לחיים גובר על כל החששות.
לא כזה נכון
זה יכול ללכת ביחד ולכן כן מומלץ לחשוב על טיפול אם זה מעכב
כי חבל באמת על הזמן
מקווה שזה יעזור מה שאני כותבת.
גם אני פחדתי ולא היתי 'בלחץ' להתחתן אלה בלחץ מלהתחתן
לא התחתנתי מאוחר בגיל 23 שרוב החברות שלי כבר היו אמהות ל2.
בדיוק בגלל מה שכתבת. היה לי טוב, כסף, חופש, קצת חברות ראיתי את החברות בעבודה גוררות את החיים (ולא רק) אמרתי למה להכניס ת'עצמי לשם.
אני רוצה להגיד לך שדווקא מי שמפחדת זה אחת שחושבת וחכמה
בסוף היא מסתדרת יותר טוב מכולן:) אבא שלי חשב אני לא אתחתן בחיים (אני בכורה והוא היה כ"כ לחוץ מכל החברים שהלחיצו אותו)
שהכרתי את בעלי ואמרתי יאלה עוד פגישה אין לי ברירה
אחרי 9 פגשות שעברתי עם עצמי המון בתקופה הזאת סגרנו ואז כאלו ירד לי סלע מלב והרגשתי שאני מוכנה ללכת על זה
אני אציין שהתחתנתי בקורונה, היו סגרים, המון קשיים אבל הקשר שלנו רק התחזק לומרות הכל היו שמחים.
ושבוע לפני החתונה הסגר השלישי יצא לדרך.
אבא שלי שאל אותי את רוצה להתחתן ככה בסגר או שנגיד לרב שאני רוצה לדחות את החתונה שהגמר הסגר?
ואמרתי אני רוצה בלב שלם ואני יהיה שמחה.(אני זאת שלא 'רציתי' להתחתן)
וכך היה חתונה קטנה בצהרים בסגר והיתי כלה שמחה באמת.
היום אחרי 5 שנים אני יכולה להגיד שלא תמיד קל כי החיים מזמינים אתגרים יש תמיד ולכל אחד . גם לרווקות יש.
אבל אם יש זוגיות טובה אז פשוט עוברים את זה ביחד.
יש לי ילדה אחת מהממת ובעל טוב לא הייתי רוצה לחזור להיות רווקה
לומרות שלא היה לי שום עול.
כי מי אמר ששום עול זה דבר טוב?