כשאני עולה בשלושת המדרגות אל דלת עץ מסוגננת בבית חד קומתי, אני מסכמת לעצמי שוב את מה שאני יודעת על שרה, אותה אפגוש בעוד רגע מעבר לדלת:
שרה, ילידת פולין, 1923. עברה בכמה מחנות עבודה. עלתה לארץ ב1949…
לפני שאני מקיימת ראיון, יש צורך לערוך תחקיר. עלי להכיר את המקומות בהם עברה.
עלי לקיים שיחה מקדימה איתה ועם איש הקשר מבני המשפחה.
אני נדרשת להכין שיעורי בית ולהגיע לראיון מוכנה –
ועדיין, בשורת הסיכום, כרגע אינני יודעת על שרה דבר.
לא יודעת מי היא כאדם. מאין הגיעה. מאיזה בית יצאה להתמודד עם חיים סוערים כאלה. מי ליווה אותה ומה לקחה איתה לדרך הארוכה הזאת. כיצד עברה אותה. עם איזו תפיסת עולם יצאה ממנה. באיזו מידה יצאה עם כוחות נפש, באיזו מידה הצליחה לשמר ערכים. אני לא יודעת מי הם האנשים שאהבה ואז איבדה אותם. אני לא יודעת מה שמר לה על הלב ומה שבר אותו. עוד לא ישבנו להיכרות של ממש.
עדות היא אירוע מכונן. עדות היא יום מרגש. ניתן לראות בעדות, מלבד עצם קיומה הרשמי, גם הזמנה אישית מן המרואיין להגיע "אליו"; להיכנס עמו אל המרחב הפרטי שלו, המוגן, בזהירות. בעדינות. בכבוד- ולקבל שיתוף אישי במסע חייו מבפנים, דרך עיניו שלו. דרך ליבו.
אני מודה שלנטייתי האישית לעולם הפסיכולוגיה יש חלק במרחב הזה של עדויות ניצולי שואה. עדות בעיני היא לא רק מסמך היסטורי-משפטי בעל חשיבות גורלית. עדות היא חשיפה אנושית מרתקת ונוגעת ללב. ומתוך תחום העניין שלי, אני מחפשת את האדם או הילד הקטן שיצא להתמודד בעולם שהרע לו כל כך. רוצה ללמוד כיצד גדל, ומי או מה ליוו אותו בדרך. מה גרם לילדים ונערים מסוימים שעברו את תקופת השואה לתפיסת עולם מיטיבה למרות הכל, ומה היה להם – שחסר לנער אחר, שבעקבות נסיבות חיים דומות לכאורה, הרים ידיים בשלב מסוים וכוחו לא עמד לו יותר. רוצה למצוא בעדות הזו גם סימני דרך שיובילו אל ה-DNA שהרכיב את הכוח הפנימי אצל המספר. מה יצר אותו. מה שימר אותו. ומה הבעיר אותו מחדש כאשר איים לכבות.
נקשתי על הדלת, ופתחה לי אותה נסיכה. כך קראתי לה כשראיתי אותה. מאחוריה סלון מעוצב, עמוס יצירות אומנות ותמונות: ילדים. ועוד ילדים. וכלות. ותינוקות. וצילומי חתונה. ובריתות. וילדי חלאק’ה.
היא הייתה יפה. היא הייתה אצילית. היה לה חיוך תמידי ועיניים טובות. ואולי נדבקתי מראש בהערצה המשפחתית לאישה הזאת, שנשבה אלי ממכתבי הנכדות שהראתה לי הבת, משיחות הטלפון המקדימות שערכתי עם בני המשפחה.
הם שמרו עליה כמו על פרח מוגן. היתה שם דאגת אמת ואיכפתיות, והיה שם משהו נוסף. היה שם מעמד אם מוערצת שלא התערער עם השנים. והיא הייתה אהובה. נסיכה אהובה. כשהגעתי אליה וישבתי איתה לשיחה, התחלתי להבין למה.
זה היה כאילו לא נכח חור שחור ואפל בקרקע הקיום שלה. כאילו הכל היה אצלה תמיד בסדר. החיים היפים, כאילו. כאילו לא גורשה ילדה בת 17 למחנה עבודה והשאירה משפחה אוהבת מאחור. כאילו לא התנפץ העולם והשאיר אותה לבדה לאחות רסיסים, אחד לאחד, מחדש.
היא דיברה ברכות. קולה מחויך. היא הייתה הפרופיל הקלאסי לאישה של עולם טוב- מאמינה בטוב שנותן הקדוש ברוך הוא, מאמינה בטוב שבאדם; כאילו לא ראתה אי פעם רע. כאילו לא היו קיימים גם נאצים בתמונת חייה. מה שמדהים היה, שאיכשהו, במחנה העבודה בו שהתה, היא מצאה חן מכולן בעיני מפקדת אחראית במקום וזו הגנה עליה! שרה סקרנה אותי באופן אישי.
היא הייתה עדינה וטובה. גדלה בעולם טהור, מוגן וחף מענן כלשהו. שום דבר בחייה לא הכין אותה לרוע אותו היא הולכת להכיר מקרוב. לכאורה, נערה מבית מרפד, ערכי וחם כל כך, לא יכולה הייתה להתמודד עם מציאות כזו כלל. היא לא הייתה משופשפת מספיק. לא הכירה את כללי המשחק של החיים "הרעים". לכאורה, לא נראה היה שהיא מצוידת ביכולת ובכלים שיסייעו לה לשרוד את זה. אבל דווקא הסיפור שלה, הצורה בה הצליחה לעבור מחנות ולהשתקם, הוכיחו אחרת.
סיפורה בא והראה כמה יכול בית מגן לתת. כמה אל-זמניים ואין- סופיים יכולים הורים להיות בשביל ילד. מסיפורה עלתה דמותם של אבא ואמא שיצרו מרחב כל כך מוגן, כל כך אוהב, כל כך ערכי וגבוה. כמה יכולים אהבה, רכות, אמונה אמיתית וערכים לחסן ילדים כנגד פגעי החיים שיבואו אחר כך.
המפגש שלה עם העולם הרע התרחש בבת אחת. נערך גירוש למחנות עבודה. שרה היתה הראשונה שעזבה את הבית בשיירת ענק של צעירים וצעירות, שעוד הותירו בתקופה ההיא משפחות שלמות ודואגות מאחור. היא הייתה ילדה של אבא ואמא. בת17, נערה טובה ומחונכת. ילדה שגדלה על "ואהבת לרעך כמוך" – שהגיעה ליקום אחר בלא שהיה לה מושג מהו ומהי שפתו. היא נשלחה לצריף. קיבלה את מקומה על דרגש צר. ומולה באו ועמדו בנות ותיקות יותר מן המחנה. "הן באו והסתכלו עלי" סיפרה לי. והעין הטובה שלה, הפירוש האנושי שלה לטוב הקיים באדם ליוו אותה עדיין, גם שם – "ראיתי אותן מסתכלות עלי וחשבתי: הן מצטערות איתי… עצוב להן שהגעתי גם אני למקום נורא כזה"…
אבל כאן, היא קיבלה את מכת חייה. "השארתי את התיק שלי על הדרגש. הסתובבתי והלכתי… אבל פתאום, שמעתי רעש… המולה… הסתובבתי אחורה… וראיתי אותן, את הבנות האלה… החברות החדשות לצריף…. ראיתי אותן רבות על האוכל שלי…"
זה היה ההלם. הוא היה מול הבנות, "החברות", "קבוצת השווים" החדשה שלה שבגדה כך, באופן ששרה לא יכולה היתה להעלות על הדעת שיכול בכלל להיות; זה היה רגע השבר של- לאן הגעתי. לאיפה נזרקתי מהעולם המוגן שלי. ואיך אשרוד כאן—
ועדיין היא מולי. אי אפשר לטעות. השלווה. המבט. כל הטוב היה בו. תפיסת העולם המיטיבה נשארה איתה. היא מחייכת. היא חיובית. האווירה נעימה כל כך. לא טעונה. משהו קל עומד באוויר.
"את יודעת"? היא שחה לי לתומה, "כשנולדו הילדים, רציתי לתת להם חיים טובים… שיהיו שמחים… ביקשתי מהקב’’ה שיעזור לי… אמרתי לו שאני לא רוצה לבכות לידם. והשם עזר לי… נכון דוד?" היא פונה אל הבן. "נכון אף פעם לא ראית אותי בוכה"?
"אף פעם, אמא" הוא עונה לה, וכל האהבה בעולם, בקולו. וגאוות בן.
על השולחן נערמו מכתבים מאירוע משפחתי. הנכדות כתבו לסבתא מהו הטוב שהן רואות בה. כולן כותבות בנוסח דומה למדי: ראיה חיובית. עין טובה. משקפיים ורודות. תמיד מחייכת. שמחה. רואה את הטוב…
"רק ספרי לי" ביקשתי ממנה, " תגלי לי מה שמר עליך"???
היא הביטה בי בעיניה היפות. מה שסיפרה הולך איתי עד היום: "כתבתי הביתה.(מדובר בשלב בו הדבר התאפשר) ביקשתי שישלחו לי תמונה מהבית… הם שלחו לי תמונה של אמא. ואני לקחתי את התמונה איתי… וכשהייתי הולכת לישון, כל לילה, הייתי מביטה בתמונה, מנשקת, ואז מניחה עליה את הראש, כמו כרית… והרגשתי שאני ישנה עם אמא שלי…"
אם את שואלת? זה מה ששמר עלי"——-
—הלכה לה נערה אל עולם שמעולם לא ידעה שאפשר שיהיה. שאפשרית מציאות של חיים כאלה. שיתכנו אנשים רעים, עד כדי כך. ונדרשה להתמודד מולם, לבדה. בלא ציוד, בלא כלים, בלא הכנה, בלא תפיסה מקדימה.
אבל היא לקחה איתה את אמא…
אמא כבר לא הייתה, כששרה הלכה, עדיין, לישון "איתה" מדי לילה.
אבל היא הייתה חזקה כל כך, באהבה. בחווייה. בתפיסה. בהווייה הפנימית שבלב.
והיא ליוותה אותה אחר כך, כשהיה עליה לקום מתוך ההריסות, ולמצוא משמעות לחיים מחדש.
היא הייתה איתה כל השנים, כשגידלה את המשפחה הזו, היפה כל כך, שניבטה אלי מן התמונות.
ובדמותה הפנימית, מעולם לא עזבה אותה. אולי לכן, כמה לא מפתיע, הצליחה גם היא, שרה, להיות לילדיה גם כן, לאמא כ ז א ת…
ואחרי המילים, נעים מאד : )
אני מירי קרון, מראיינת ניצולי שואה, מדריכת קבוצות במוזיאון מטעם יד ושם, ומרצה לקהל הרחב.
במסגרת תפקידי כמראיינת, אני מגיעה בליווי צלמת לביתם של ניצולי שואה,
שם אנו יושבים לגביית עדות מצולמת.
העדות איננה סיפור בחלל ריק, היא סיפור שמכוון אל המראיין – השומע.
מטרת הריאיון היא לתעד, כל עוד ניתן, את סיפורם האישי מכלי ראשון.
בסיום העדות אנו משאירים עותק מצולם עבור המרואיין ובני משפחתו.
עבורי באופן האישי, זמן העדות הוא מפגש – ביני, כדור שלישי לניצולי שואה, ובין ניצולים בני הדור הראשון, ולעיתים עם ילדיהם, בני הדור השני.
מי שמכיר, יודע. המגע הזה מוציא לאור, בנוסף לקורות חייהם בתקופת השואה, סיפור אנושי גדול ונוגע.
ועל מה שקורה במפגש בינינו, אני אספר עוד בטורים הבאים.
ואם יש בסביבתם מי שעוד יכול לספר… צרו קשר לתיאום מסירת עדות:
02-6443888
7 Responses
מרגש…. נשארתי בלי מילים.
יש לך יכולת מדהימה לבטא כל כך הרבה במילים שלך.
מירי יקרה
את מיטיבה להעביר את התחושות שלנו, כדור שלישי
מעוררת רצון להצליח לספר סיפור
שגיבוריו-בעל-כורחם אינם איתנו.
אני רק שאלה
הראיונות הללו מתי התקיימו?
הרי לו היתה סבתי ע"ה חיה כעת, היתה בת 106…
בכל מקרה – הזכרונות חשוב שיישמרו.
גם הדור השלישי המגונן על הדור הרביעי
חיב לספר.
גדל כאן דור שלא יודע מה קרה בימים האפלים ההם.
אין להם "ספרות שואה" כי יש ספרות אחרת
מה שלנו לא היה
ובעיקר – אנחנו נרתעים מלספר להם
איך הניף המפקד הגרמני את חפירה על ראשה של סבתא
או איך ייסר דר מנגלה את נחקריו.
אולי זה מוצדק
אבל אנו תורמים במו ידינו לשכחה.
האם זה נכון?
אתי יקרה,
שאלות מעולות, ותודה!!
אז קודם כל, התחלתי לראיין בשנת 2018.
חלק מן המרואיינים שלי לצערנו כבר אינם… אבל עדיין קיים מדור עדויות ואנו מראיינים ניצולי שואה, ואני שמחה לשתף שכבר בימים הראשונים לפירסום הטור כאן ב"שבי רגע" פנו אלינו ע"מ לראיין מספר ניצולי שואה!
ברור שככל שהשנים עוברות, ניצולי השואה שחיים איתנו הם בעיקר אלה שהיו ילדים ואפילו ילדים צעירים ממש בתקופת השואה. מובן שעדות של ילד שהיה אז בן 3-4 ואפילו 10 שונה באופן מהותי מעדויותיהם של מי שהיו אנשים בוגרים בתקופת השואה, כששכבת הגיל הזו כבר הולכת ונעלמת מאיתנו- אך לכל עדות היחודיות שלה, אני רואה בעדויות ילדים צעירים היבט מיוחד במינו של החווייה הילדית בתקופת השואה. באופן אישי, ראיינתי ב6 השנים האחרונות ניצולים שהיו בתקופת השואה בטווח הגילאים של בין 0(כן! ראיינתי תאומים ילידי בודפשט שתאריך לידתם חל ב19 למרץ, יום כניסת הנאצים להונגריה!)ועד 17-18.
לגבי שאלתך השניה…
שאלה סופר רלוונטית, לא פשוטה ומורכבת.
את מתארת דילמה נכונה.
אנחנו לא רוצים שהשואה תישכח.
ובאותה מידה אנחנו לא נמשכים לספר לילדינו על המפקד הגרמני שהניף את חפירה על ראשו של מישהו, כמו הדוגמה שאת נותנת.
זה נכון. מלבד שימור זכרון השואה אנחנו רוצים לגדל ילדים בעולם מוגן ובטוח, ללא סיפורי אימה. כשלצערנו גם בתקופתנו שלנו הדבר לא פשוט, ויש לנו הרבה מפני מה להגן על הילדים, ב2024, היום…
אני רוצה להתייחס לדוגמאות שהבאת. הן אכן קשות. מי אני שאביע דעה על איך אמורה להיראות העברת זיכרון השואה לדורות הבאים, אך אני מעולם לא סיפרתי לילדי סיפורים "ציוריים" כאלה.
למען האמת גם בטור שלי אני כותבת על נושאים אחרים. התיאורים האלה החזותיים, של התעללות גופנית, ניסויים רפואיים וכיוצא בכל אלה- הם סיפורים שבעיני צריכים להיכתב ולהיות מתועדים אך אני לא אכפה אותם על הקהל שלי בהרצאות, הדרכות מוזיאון או בעיתונות הכתובה.
ישנם מספיק נושאים מתקופת השואה שבשמונים השנה שעברו עוד לא הועלו ועליהם עדיין לא דיברנו, והם אינם כה קשים לקריאה ולעיכול. אם תרצי, את לך דוגמא מהיום: רבים מאיתנו, בהחלטה מודעת בחרו להגן על עצמם מבחינה נפשית ולא להתעמק בכל צורות ההתעללות שביצעו מחבלי הנוח'בה במאורעות שבעה באוקטובר… ועדיין בחרו לשאת בעול, להתפלל על החטופים שלנו וגם יכלו להתעדכן בחדשות מבלי להיות שקועים בזוועות עד צוואר. מין פשרה כזו של מודעות מספיקה לאסון מבלי להיכנס אליו באופן שיכול להפר איזון בתוכנו. כך אני רואה את נושא השואה. יש חומר שאני יודעת, הוא מזעזע מדי ואני יודעת אותו מבחירתי שלי, לא כל אחד חייב לדעת אותו כדי להיות מודע לכך שהייתה שואה. אפשר להיות מודעים באופן כללי יותר וזה בסדר. וישנם רבים שבחרו לברוח מן הנושא הזה כי הציפו להם אותו באופן שאינו בריא ואינו נכון.
אם אנחנו רוצים לאפשר לדור הרביעי את הזיכרון- אנחנו צריכים לתת להם אותו במינון נכון ובכלים המתאימים להם. לילדים, הספר "אי שם הרחק מן הבית"על ילדי הקינדרטרנספורט הוא בעיני ספר מצוין כהתחלה. הם לא חייבים לדעת בעל פה את ניסויי מנגלה…
ולך, ולכל הקוראות היקרות שלי, שמגיבות כאן ובאישי, תודה לכל אחת! קוראת ומעריכה כל תגובה:)
מירי.
תודה מירי.
כמובן, חושבת כמוך שהדוגמא הקיצונית של הניסויים הרפואיים היא קיצונית מידי. אבל הסבתא היא הסבתא שלהם שנשאה את הצלקת על חייה. והם בני 15 עד 30…
בעיקר יש לי תחושה שהמערכת כמערכת איננה עוסקת עוד בזכרון השואה, אפילו לא באופן כוללני -מדיני-רוחני-הסטורי.
ועל כך אני שואלת אולי באמת זה רק אני ואת שפגשו את האנשים משם וחושבות שזה חשוב. אולי זה לא שונה מפרעות קישינב. יכול להיות?
בכל מקרה – יש לך שליחות מדהימה ואת מעבירה אותה לקוראות האופן מדויק ונוגע. ועל כך תודה עמוקה.
שאלות לא פשוטות, אתי…
לגבי הסיפור המשפחתי שלכם- הרבה משפחות היום מוציאות איזשהו חיבור כתוב על חיי סבא וסבתא, כל אחת בפורמט המתאים לה, וזה יכול להיות מתאים לצורך ולרצון להעביר לילדים את הסיפור כולל פרטים שלא תמיד מתאים לנו להעביר באופן מילולי וישיר.
לגבי המערכת? מנקודת המבט שלי ומההיכרות שלי עם יד ושם, נציגי מערכות החינוך, מורים ותלמידים שבאים אלינו ותכניות הלימוד החדשות שהם מפתחים (את יודעת בודאי שיש לנו גם את המדור החרדי שמטפל באופן ישיר בנושא לימוד השואה במערכת החינוך שלנו) התחושה שלי היא שהמערכת כן עוסקת בזכרון השואה והצורך להעביר אותו הלאה לדורות הבאים נמצא בעדיפות גבוהה.
מצד שני, כשמסתכלים על בתי ספר אחדים (לא מתכוונת למקום ספציפי) יכולה לעלות תחושה אחרת, של אי מעורבות וחוסר עניין, אבל זה כבר עניין של מי יושב בראש המערכת הזו וסדר העדיפויות אותו הוא מקדם. אבל ברמה הארצית יש לנושא חשיבות גבוהה.
האם רק לך ולי זה חשוב? יכול להיות…:) נראה לי שלעוד כמה…
באופן כללי, אנשים רבים נוטים להינעל כלפי נושא השואה ולברוח משם. לא תמיד מדובר בחוסר עניין, פעמים רבות הסיבה היא האופן בו נתפס הנושא אצל אנשים. אישית, יצא לי לאחרונה להעביר הרצאות לבחורות בגילאי 25 ומעלה, וכשהגעתי להרצאה השניה בסידרה באו אלי בנות ואמרו לי: "מאז ההרצאה הקודמת שלך התחלנו לקרוא על השואה"! אני מסיקה מכך שיש מה לעשות. צריך לדבר אל הנוער (ואל כל אחד…) בשפה שתתאים לו, תקרב ולא תרחיק; בעובדות שמעניינות אותו, בתכנים שקרובים לליבו.
האם השואה שונה מפרעות קישינב?
שוב, את שואלת טוב…
פרעות קישינב הם אירוע גדול.
במה שונה השואה?
בהיקף. בטוטאליות. במימדי המוות וההרס. בחוסר התקווה, בהיעדר האפשרות למצוא פתח מילוט כלשהו ממוקד האסון. השואה היא משבר כולל אמיתי שלנו כעם שאנו נושאים את תוצאותיו כמה דורות!!! וזו כבר סיבה שבאה ושמה את השואה במקום אחר בתודעה שלנו.
תודה לך! על המשוב, ההתעניינות והכתיבה.
בהערכה רבה!:)
מירי.
מירי את כותבת מדהים
את אכן צודקת שיש איך להנכיח את השואה בגיל צעיר, אני דור שלישי ובבית של ההורים שלי תמיד דיברו וסיפרו על המלחמה, את הספר "אי שם הרחק מן הבית" קראתי בערך כשלמדתי לקרוא בלי ניקוד…
ויש עוד ספרים שמביאים את השואה בלי תיאורי זוועה, אפילו "ניחוח פרחי השלג" או "יתומה לשתי אימהות"
יש ספר יפה בשם "מלכל'ה" של אביגיל מיזליק שהיא מביאה בו את סיפורה של אימה, שהוא ממש ספר לילדים צעירים. ויש בו מצד אחד ילדותיות ומצד שני פחד ובריחה מהנאצים…
אבל עדיין – צודקת מי שאומרת שהמערכת כיום כבר פחות מדברת על זה, פחות נושמת את זה. אני בהחלט מודעת שאת הקשר החזק שלי לשואה ומה שהיא כללה קיבלתי מהבית ומהסיפור המשפחתי.
רות יקרה,
נתת דוגמאות מעולות לספרי שואה ללא תיאורי זוועה וזה באמת משהו שלא כל אחד מודע לו, היכולת להיחשף לשואה באופן מבוקר, מעורר מודעות ושאינו מטלטל כמו הסיפרות החשופה יותר שהיתה מקובלת במיוחד בשנים הראשונות לאחר המלחמה.
לגבי מה שאמרת על המערכת, הנושא מורכב והחווייה שלך מן הסתם נכונה, השאלה היא למה אנחנו קוראים מערכת- משרד החינוך? החינוך העצמאי? בתי הספר? הסמינרים? המערכת היא שם גדול. מלמעלה אני רואה שיש תכניות לימודים והתכווננות לנושא. מצד שני, זהו נושא יחיד בין נושאים רבים שגם להם ישנה חשיבות גבוהה ועכשווית, שכולם חייבים לעלות על סדר היום במהלך השנה…
כאן, כפי שכתבתי לאתי, יש מקום גדול לדמויות החינוכיות בתוך בתי הספר, מה שחשוב להם יקבל עדיפות. אני יכולה לומר שהמודעות שלי כילדה לנושא השואה באה, מלבד הבית(דור שלישי או לא?:) ), מבית הספר- ממורות מסויימות שהעניין היה להן חשוב, בראשן המורה לאנגלית, שלימדה סיפורי שואה באנגלית(!) וגם בעברית, כשנסחפה… אפשר לראות בכל מוסד חינוכי מה חשוב לאנשים בראש המערכת, ולמורות.
(מציינת במאמר מוסגר שהנושא מאתגר במיוחד גם מורות שנושא השואה חשוב להן, כי יש תלמידות שלא מעניין אותן/ פוחדות ממש מן הנושא. נתקלתי גם במציאות (נדירה ממש) של בנות שחוו התקף חרדה במוזיאון אצלנו מיד כשנכנסו למקום. לעיתים קורה שבנות באות לסיור שהן מאד חוששות ממנו כי הצוות הכריח, ואישית אני חושבת שזו טעות. עם כל החשיבות של העניין צריך לקחת דברים בפרופורציה. יהיו לנו תלמידות שיגדלו ויקימו בתים יפים והשואה לא תתפוס מקום בחייהן. ככה זה:) לא ניתן להכריח אף אחד להיכנס לנושא שהוא טראומטי ומזמין חרדות באמת ובתמים. מותר לתלמידים להגן על עצמם ולסרב לדעת מעבר לבחינות הבסיסיות… במיוחד כשפעמים רבות זה קורה לאחר שנחשפו לנושא באופן שיצר אצלם התנגדות.)
כלומר המערכת יכולה לעשות את שלה כמערכת, בבחינות החוץ, בלימודי היסטוריה, בימי עיון שבפירוש מתקיימים!!! יש לנו תיכונים וסמינרים מכל הארץ שבאים אלינו לימי עיון. מעבר לזה, קיימים אילוצים, סוגיות חינוכיות בוערות יותר, ו-כן לעיתים חוסר עניין או רתיעה אצל הצוות החינוכי… ללא הכללות כלל!!! (גם למורה מותר לפחד מהשואה:) נתקלתי בזה בהחלט) זו המציאות שאנו מתמודדים איתה…
ובהחלט, אם הנושא עולה בבית זה משהו אחר לגמרי. אפשר ממש לראות את זה על הנוער. למה שאת מעבירה בבית אין תחליף:)
ולסיום תודה יקרה על השיתוף, ואיזה כיף שאת נהנית!
מירי.