שמישהו יסביר לי מה קורה כאן.
החורף הזה עשה אותי ממש מבולבלת.
האמת אני גם קצת מנוזלת.
בעיקרון,
אין לי משהו נגד החורף.
להפך,
אני אוהבת את החורף.
וואי וואי הטיפות האלו,
הריח הזה של הגשם, המעילים…
והזיכרונות….
החורף של הילדות שלי היה צבוע במגפי גומי אדומות,
מרק גריסים מבעבע בצהריים,
טיפות שקופות של גשם על החלון הבוהק,
שוקו חם ומפנק.
סופלה שוקולד על הספה בסלון,
כרבולית בגוונים חמים,
בקרים כאלו מנומנמים,
מלא חום של בית ומשפחה.
חורף כהלכה.
מאז כל שנה אני מחכה שיגיע,
מתפללת על הגשם,
מייחלת לרוח…
יותר מדויק,
חיכיתי, פעם, לחורף,
יותר מדויק,
אהבתי, פעם, את החורף,
עד –
עד שנולדו לי ילדים (!!!!)
ובאמת, באמת שהם חמודים,
ומדהימים,
אבל החורף והם – זה…
כבר סיפור אחר.
אפשר בבקשה לקבל הסבר לאן נעלמו הטיפות השקופות?
ומגפי הגומי האדומות?
למה הכל זרוק לי כאן על הרצפה בערימות?
למה במקום גוונים של שמש חמים, הבית שלי זרוע בכתמי בוץ עקשניים??
ולאן, למען השם, נעלמו להם, שוב, המעילים???
ואיך שוב, בפעם המאה,
אני יורדת לר' עקיבא לקנות עוד מטריה שמחר תתעופף עם הרוח?
ולמה לכל הרוחות,
על החלונות שלי לא רואים בכלל טיפות???
הכל שחור ומרוח בטביעות אצבעות.
ובכלל החורף שלי היום,
הוא בליץ אחד.
ארוך,
ממושך,
כרוני –
של כביסות…
שלא מתייבשות!!
ובכלל,
פס הקול הקבוע שלנו בבית,
הוא הרעש של האינהלציות והמשאפים,
יש לנו בכל הצבעים,
אנחנו עסוקים בלנשום
ולשאוף,
ולשאוף –
לגדולות,
בעצם אנחנו עסוקים כל היום,
בלחכות –
לקיץ כמובן.
ועוד לא דברנו על סוגיית המים...
חזרת הביתה רטוב?
אתה צריך מקלחת חמה?
תמתין עד שתעבור לפחות יממה.
אני מדליקה את הדוד,
וכולם ממתינים בדממה.
מתפללים בליבם אולי תצא החמה ותחמם לנו קב מים להתנחם בהם.
ובלילות – – –
בשניה שרועמים רעמים,
הם קמים,
באשמורת הבוקר,
רוקדים לי על הספות עם מטריות ומגפיים,
שרים אולי ירד גשם היום בצהריים.
תינוקות של בית רבן שרים,
והשם מקיים.
ואני?
צונחת בלילה,
מרוקנת,
על הספה.
בין ערימות הכביסות מציצה אלי כפפה,
דווקא יפה.
חושבת לי שעוד עשר שנים,
הגדולה שלי תשב,
ותכתוב לכם מילים על חורף של ילדות
בגוונים חמים.
של בית ומשפחה.
מרק גריסים ומגפיים אדומות.
טיפות שקופות רוקדות בחלונות.
רק אני זו שאזכור את הכביסות והמשאפים…
היא תזכור לי את השוקו והמאפים.
מה אני אגיד לכם?
החיים יפים.
אפרת אבוקסיס היא אומנית ספוקן וורד ויוצרת תוכן.
14 Responses
חזק ביותר!!!!
חחחחחחחחחחחחחחחח……………….
כמו תמיד……………..
אמת מלב….
יפה, אהבתי, מזדהה עם כל מילה
את כותבת מהמם!
ואוו ואפרת זה אחד המגניבים שלך.
קליל ולא צפוי.
אהבתי ממש ונהנתי לקרא כל מילה.
תמשיכי להעריף עלינו טקסים מנחמים.
איך שימחת אותי!
פשוט ככה!!!
הכתיבה שלך משובחת!
ההומור השחור-אדום…
החיים היפים האלה שהנוסטלגיה משאירה לנו רק את המתוק והטוב… תחשבו היינו זוכרות את השיעולים, והחום, והקורררר
חחחח
מקסיםםםםםם
אהבתי תסוף:)
החיים יפים…
אפרת- וואו!!
התחברתי לגמרי
ואהבתי איך הספוקן התחיל כזה חלומי, קסום וסיפורי והמשיך מחורז ומשוייף כדבעי
אוהבת את הכתיבה שלך
ואת נקודת המבט האמהית הזו…
תמשיכי לכתוב חומרים מחברים!
ד"ש😉
ואווו, קטע אלוף מצחיק ומותק שלך, אפרת!
זה פשוט בלתי יאומן שאילו המחשבות שעברו לי בראש היום,
והנה הפכת אותם לחיוביים כאלה.
מחר, בזכותך, נכין מרק גריסים:)
מדהים!!!
אמיתי!
למרות,
שעם כל המינוסים אני עדיין אוהבת חורף!!!
וגשם!!!
אין כמו הדבר הטהור הזה
בשבילי זה דרישת שלום מאבא בשמים.
ועוד סיבה-
למה אני אוהבת גשם-
נולדתי בז' חשוון….
חורף בריא לכולם!
איזה מהמםםם! אין מילים!
צחקתי כל כך…
כאילו כתבת את המחשבות שלי, אבל בהרבה יותר שנון וקולע!
מעודד לדעת שאני לא היחידה במפלגת "אימהות-אוהבות-חורף-לשעבר-רועדות-מצליל-של-שיעול-בהווה"
אפרת את אמנית ספוקן
אהבתי את המסר הזור באומנות במילים ומשפטים רבי משמעויות.
ולשאוף, לשאוף לגדולות, ולכל הרוחות.
כך שגם כשהעננים אפורים ניתן יהיה לראות את קרני השמש המבצבצות ביניהם
אפרת
הכתיבה מדהימה ברמות על!
שנונה יפהפיה מצחיקה קולעת
וואו מהממם
תודה